אבי והאל אליגטור
או: בריונים – סיפור נקמה
סיפור קצר מאת גיל דניאל
הם שם כל החיים שלי.
בבית הספר הם קראו לי "גולום" או "פרויקה.” נראה היה שהחיים שלי היו מבוססים על לוח השידורים של ערוצי הסרטים, ובכל פעם שמישהו היה רואה דמות חנונית ומכוערת, השם שלה היה הופך להיות השם שלי למשך חודשים. תודה לאל שעוד לא היה אז פופקורן טיים.
בצבא הם היו המפקדים שלי. הם כבר היו בריונים מתוחכמים יותר, פחות ירידות על הצורה החיצונית שלי ויותר ירידות אל תוך עמקי נשמתי. רק הכלי המרכזי בו הם השתמשו נותר זהה – פחד.
אחר כך שוק העבודה... לקוחות בקיוסק שיורדים עליי. עובד שקורא לי "סטף" על שם "מוסטפא עבד-אל-חרא", בקטע מצחיק. בוסים שצועקים עליך לעבוד מהר כשאתה עובד לאט, וצורחים עליך לעבוד לאט ובזהירות כשאתה עובד מהר מתוך פחד.
בין לבין היו גם סתם אנשים שקשה להם לראות בן אדם עם משקפיים, או בן אדם עם שיער ארוך, או, השם ישמור, בן אדם עם משקפיים ושיער ארוך. והוא אפילו לא הולך מכות, גם אם אומרים לו שאמא שלו זונה! איזה בן אדם מוזר, חייבים לאמלל אותו. הם עשו את זה לי, להורים שלי, לאחים שלי, לחברים שלי, לכל בן אדם רגיש ועדין שאי פעם הכרתי.
אני שונא אותם שנאת מוות, מאחל להם מוות קשה וכואב. דבר הרסני למדי, אני יודע. בנוסף, אני גם מפחד מהם.
הלילה אני יוצא לחסל את כולם.
“אבי.” נרה אמרה לי אתמול.
“אני יודע מה את רוצה להגיד.” עניתי, העורף שלי קשה כמו בטון. “תשכחי מזה.”
“בבקשה, בבקשה, אל תעשה את זה.” העיניים שלה היו לחות.
“נרה.” אמרתי, החזקתי את היד שלה. “אני חייב. האנושות כולה סומכת עליי.”
“האנושות!” היא התרגזה. “אין קשר לאנושות. אתה מחפש נקמה.”
“אני אשיג נקמה!” אמרתי בקול. “ואז האנושות תדע ימים יפים יותר.”
“זה כל כך מסוכן.” היא אמרה, וצדקה. לא היה לי מה להגיד. אני מוכן למות בשביל להשיג את המטרה הזאת.
לפני חצי שנה הלכתי לאכול פלאפל בקריית שמונה, וטעיתי בכמה פניות בדרך. הגעתי ליקום מקביל, ופגשתי בו אל משוגע, דמוי תנין, בשם אליגטור, ניהיליסט כאוטי שרוצה לראות את כל היקומים נשרפים. “אבל,” הוא אמר לי, “היום אני במצב רוח טוב, ואתה נראה לי בחור נחמד. אני מוכן להציע לך עסקה.”
“הו, האל אליגטור.” דיברתי במלוא הכבוד. באליגטוריה נהג כאליגטוריאן, כמאמר המשפט. “ודאי העסקה תהייה נדיבה מדי עבורי.”
“טוב, תפסיק להתחנף, ילד. עכשיו תקשיב.” הוא אמר. “אני תכננתי להשמיד את כל האנושות. הרעיון שלי היה לחלק שווה בשווה את כל בני האדם בין כל התנינים בכדור הארץ בתור מנות קרב. בהמשך אני רוצה לגייס את כל התנינים בכדור הארץ לצבא שלי, אבל זה כבר ממש לא שיקולים שצריכים לעניין אותך.”
הזדעזעתי מהמחשבה על הזוחלים הדוחים הללו.
“אבל בגלל שאתה באמת נראה לי בחור טוב, עם שיער ארוך ושומע לד זפלין, ממש כמו כל החברים שלי, אני מתחיל להיות רכרוכי ולחשוב שאולי חלק מכם דווקא בסדר. בכל מקרה, אני מוכן לתת לך את הכלים הדרושים כדי להשמיד את כל החרא שקיים באנושות. אני רוצה שתשמיד את כל הבריונים בכדור הארץ.”
“נשמע מצוין.” אמרתי.
“ככה, אין לך בעיה להרוג?” הוא היה מופתע.
“אנחנו מדברים כאן על בריונים.” עניתי. “אני חולם על זה מאז חטיבת-הביניים.”
“למה, מה היה ביסודי?” הוא שאל אותי.
“הייתי בריון בעצמי.”
במשך חצי שנה הגעתי יום יום לאליגטוריה, דרך שער קטן ונסתר בכיכר צה"ל, קרית שמונה. החיילים של צבא אליגטוריה אימנו אותי במלחמה, והאל אליגטור צפה באימונים שלי בעניין רב. “אתה יותר קשוח ממה שאתה נראה.” הוא אמר לי פעם, אחרי שערפתי את הראש של הולוגרמת-עשן, בעזרת גרזן אדיר מימדים.
“הכל למען מטרה טובה, האל אליגטור.”
התאמנתי בכל סוגי המלחמה. בהתחלה במלחמה הקלאסית – חרבות, רובים, תותחי לייזר. אחר כך הלכתי לכלי המלחמה של הבריונים – זריקת שולחנות וכיסאות, טפו-טפו, השלכת ילקוטים לאסלות, כינויי גנאי. בתוך מספר חודשים נעשיתי מכונת מלחמה מופלאה, שרירי וחסון, מסוגל להביס בקרב פנים-אל-פנים עשרה אליגטוריאנים.
אבל המציאות הכתה בי. לילה אחד, בכדור הארץ, עבדתי בקיוסק בקריית שמונה, כדי להשלים הכנסה, ובאו שני לקוחות, צחקו עליי, והתייחסו אליי כמו עבד נרצע. ואני, כמו שאני, לוחם גדול, אליגטוריאן של כבוד, לא זו בלבד שלא ערפתי להם את הראש, אלא גם לא אמרתי להם מילה, ואפילו נתתי להם שירות נפלא – מכרתי להם במבצע מאוד משתלם וודקה, כוסות היי-בול (קשיחות, לא רכות), קשים, וחמש פחיות של משקה אנרגיה, כי בריונים כידוע צריכים אנרגיה, כי אי אפשר לקרוא למישהו "פרויקה" כשאתה עייף.
בריונים הם לא "אערסים". כאן המקום להתעצבן, וכשאני חושב על זה, עכשיו כשאני עומד מול שער האבדון של האל אליגטור, שבקרוב יעברו בו כל הבריונים של כל מדינות העולם, ואני אצטרך לחסל את כולם, אני מתעצבן.
כי אומרים שזה עניין עדתי, סוציו-אקונומי, מעמדי. וכאן המקום להגיד בגאווה; לא זו בלבד שאני עצמי רבע בולגרי, שזו כידוע מהות המזרחיות, כך שאין לטעון לגזענות מצדי, אלא שאני גאה להכריז שבימי חיי זכיתי לחוות בריונות מכל סוגי האנשים במדינת ישראל: אשכנזים, מזרחים, רוסים, אתיופים, יהודים, ערבים, עשירים, עניים, קיבוצניקים, מושבניקים, עירוניים, חסרי-בית. אין לך קבוצה באוכלוסיה שאין בה בריונים, וכמובן, אין לך קבוצת אוכלוסיה שלא סובלת מבריונות. כאן סיימתי להצטדק בפני אלה שעתידים לקרוא לי פריבילג אשכנזי גזען (ושוב אציין שאני רבע בולגרי, כך שאין כל מקום לטענות מסוג זה), וכעת אמשיך את סיפור הנקמה שלי בכל בריוני העולם – בין אם הם בריטים, צפון-אפריקאים, צרפתים, סינים, אמריקאים, איראנים, או ישראלים.
כולם עתידים להיכנס לתוך השער של האל אליגטור, וכאן אני הולך לשחוט את כולם.
היחסים שלי עם נרה הידרדרו בחודשים האחרונים. היא טוענת שאני כבר לא הגבר הרגיש והעדין שהייתי פעם, שאיבדתי את האמפתיה, שאין שום סיבה שאני אמשיך ללמוד עבודה סוציאלית בתל-חי, כי איבדתי את כל החשק לעזור לחלשים, איבדתי את החמלה, ואני כבר לא רואה את הנסיבות, אני לא מבין שאדם הופך לבריון בגלל נסיבות חיים קשות, שאין ילד רע, יש ילד שרע לו.
נרה צודקת. אני אוהב את נרה. הכרנו בשנה א' של הלימודים. גם היא לומדת עבודה סוציאלית. הגעתי באיחור באחד השיעורים הראשונים, ולכן נאלצתי לשבת ליד ג'ינג'ית יפהפיה, במקום במקום המועדף עליי – לבד בלי נפש חיה. נעשינו חברים טובים ואחר כך גם בני זוג, אין לי מושג איך זה קרה, מה היא מצאה באדם שלא מסוגל לעמוד על שלו מול כל הרעות החולות של החברה. איך אני אהייה עובד סוציאלי אם אני לא מסוגל ללכת לכל האנשים שעושים חוסר צדק, ולדפוק להם חרב בתוך המעיים? אין לי תשובה לשאלות האלה.
אבל נרה צודקת. איבדתי משהו במהלך הדרך. אני כבר לא רגיש ועדין, ואני כבר לא מסוגל לשמוע את הדבר הזה "אין ילד רע.” גם אני לא הייתי ילד רע בחטיבה, אז למה התיק שלי הלך לתוך האסלה? למה ירו עליי טפו-טפו? למה הרביצו לי? גם לי היה רע! אז עכשיו אני ילד שרע לו, לא ילד רע.
ועכשיו אני הולך לשחוט את כל הבריונים שייכנסו בשער של האל אליגטור.
הוא יושב על המרפסת, גבוה מעליי, וצופה בי. לידו עומדים שני אליגטוריאנים, תנינים דוחים, כל אחד מהם אוחז ברומח מוזהב, מעוטר בבגדים שנראים ספק מצריים, ספק מהחלל החיצון. הרבה זמן תהיתי מה העניין שלו בכדור הארץ. נדמה לי שהוא פשוט כאוטי לגמרי, שאי אפשר לצפות אותו או להבין אותו. אבל הוא היה אדיב כלפיי, ואני הולך לגמול לו במופע היפה ביותר שהוא ראה בכל הזמנים והיקומים. אני הולך לשפוך כאן כל כך הרבה דם של בריונים, שהוא יוכל לשחות בו. ואז אני אחסל גם אותו, כדי למנוע ממנו להשמיד את כדור הארץ.
הבריון הראשון נכנס.
“מי אתה?” הוא שואל אותי באנגלית לא מובנת. מזל שבאליגטוריה כל השפות ברורות לכל הנוכחים. יש לו פנים מפחידות, הוא נראה מבוגר וחמום-מוח. לא בא לי להתעסק איתו.
“אבי.” אני אומר.
“אבי, אה. זה שם של חנון.”
אני צוחק בחוסר נעימות. “כן, אה. איך קוראים לך?”
“באדי.”
“באדי ריץ', המתופף!?” אני נפעם.
“עזוב, אני לא רוצה לדבר על זה, בוא נדבר על כדורגל.”
“סליחה, אני לא אוהב כדורגל.”
הוא דוחף אותי וצוחק ברשעות. “אוהב מוזיקה ולא אוהב כדורגל? איזה חנון!”
“אל תקרא לי חנון.”
“מה תעשה לי, יא חנון?”
אני מצביע על גרזן ענק שאני מחזיק בידיי. הוא מרים מקלות תופים והם בוערים באש מהגהנום. אני מסתכל על האל אליגטור ומבין שבאליגטוריה החוקים עובדים אחרת ממה שחשבתי.
“תקשיב לי טוב, באדי. אתה מעכב את כל התור, אני צריך לזיין עוד אלפים כמוך היום.”
“מה אתה אומר, יא חנון!” הוא צוחק בבוז. “חכה חכה, עכשיו אני מביא את כל החברים שלי שירביצו לך.” הוא שורק, ובתוך דקות קופצים אל תוך השער הפוצים הנוראים ביותר של עולם המוזיקה: פרנק זאפה, מיילס דייויס, כריס בראון, שלמה גרוניך, אקסל רוז, רוג'ר ווטרס, הפדופיל מה'מאמאס אנד פאפאס' שהיה קורא למאמא קס שמנה בכל הזדמנות, וכל חברי מטאליקה חוץ מקליף, עליו השלום. יש שם עוד כמה שאני לא מכיר, כי בזמן האחרון התעסקתי יותר בכלי משחית מאשר בכלי נגינה. אבל כולם מצוידים בכלי נשק פסיכוטיים שנראים כמו כלי נגינה, רק שיוצאים מתוכם אש וברקים במקום צלילים.
אני מרים את הגרזן שלי ונלחם בהם. זה לא קל, אבל אני מיומן הרבה יותר מהם. בסוף נותרים אני, באדי ריץ' וערימה של גופות.
“נו, יא בן של אלף זונות!” אני צועק. “מה אתה אומר עכשיו? אני חנון?”
“אתה חנון בן של חנון, יא חתיכת חנון מסריח.” הוא צורח ומסתער עליי במקלות בוערים. הגרזן שלי נכנס אל תוך הבטן שלו.
“לא אכפת לי מה אומרים, באדי,” אני פולט, “אתה חרא של מתופף. בקרב נגד ג'ין קרופה, אתה הפסדת.” אני בועט בו ומבין שאף אחד לא יודע מי זה ג'ין קרופה, וזה רק מוכיח כמה האנושות חרא. האל אליגטור מסכים איתי ונראה מרוצה מאוד; מבחינתו, היה כדאי להשמיד את האנושות רק על זה שלארס אולריך מתופף מוכר יותר ממל טיילור, אבל כאמור, גם את לארס אולריך כבר חיסלתי, ואליגטור נראה מסופק.
אחר כך מגיע שצף של בריונים, בכמות גדולה, דוברי שפות רבות. אלף אמריקאים, לפחות חמשת אלפים צרפתים, קנדי אחד, כמה מאות אנשים שאני בכלל לא מזהה את המוצא שלהם, ועוד כמה בריונים שהתעללו בי בחטיבה. בכלל לא שמתי לב שקטלתי אותם. בסוף הקרב אני קולט בתוך ערימת הגופות את ליאב אברהמסונוביץ', אחד הבריונים הכי גבוהים, שבכיתה ז' היה בגובה של כיתה י"א, שוכב על הקרקע, עדיין חצי חי.
“אבי.” הוא אומר, חלוש.
“ליאב.” אני משיב בלי טיפה של רחמים.
“אתה כזה פרויקה.” הוא אומר ויורק דם על הרצפה. “אני זוכר שפעם זרקתי עליך כדורי נייר, ואז הכרחתי אותך להרים אותם ולהביא לי בשביל שאני אזרוק אותם עליך שוב. זה היה היום המאושר בחיים שלי. התחרמנתי מזה. אני בעצם סדיסט חולה נפש סוטה מין.” אני מסתכל על האל אליגטור, במבט של 'עם כל הכבוד, אדוני האל, אין מצב שזה באמת מה שהוא אמר.' אליגטור צוחק צחוק לבבי בזמן שאני שורף את ליאב אברהמסונוביץ' עם הלהביור האימתני שלי. צעקת ה”פרויקה!” שלו מהדהדת הרבה אחרי המוות שלו.
“נו, מה עוד, מה עוד!” אני צמא דם, וכשהבוס שלי מפיצה האט נכנס בשער אני יכול רק לזרוק עליו כסא תלמיד מבית ספר עירוני ג'.
“תעבוד מהר! אתה עובד בשביל שאני אהייה עשיר, יא חתיכת תולעת!” הוא צורח, ושולף סכין עגולה של פיצה. אבל אנחנו באליגטוריה, ולמרבה האימה הסכין הופכת לדיסק אנרגיה עצום וחולני, והוא צוחק צחוק מרושע ומוסיף: “אתה יודע, אני מסוגל להכין פיצה עם פפרוני בתוך שלושים שניות, ואפילו זכיתי על זה בפרס: סיכה מוזהבת של פיצה האט שאני יכול לשים על החולצת פיצה האט שלי בזמן שאני במשמרת!”
אני מקבל את התחושה שאליגטור מעוות קצת את המציאות ואת הדברים שאנשים אומרים, ועדיין אני ממשיך להילחם בבוס שלי, יורה עליו קה-מה-הא-מה-הא חולני ששורף אותו לגמרי, למרות שמדובר בהפרת זכויות יוצרים, אבל אני מרשה לעצמי להאמין שהיוצר של דרגון בול זי יסלח לי, בידיעה שאני משתמש ביצירה שלו כדי לחסל בריונים.
אחר כך מגיעים עוד עשרות בוסים קפיטליסטים. הם מצטברים למאות, אחר כך אלפים. באיזשהו שלב אני מסוגל להישבע שהרגתי מיליוני בוסים קפיטליסטיים, כולם נלחמו בי בגלל שלא עבדתי מספיק מהר. “כוס עמק!” אני צועק לבסוף. “אני עובד לאט! סבבה!?”
האל אליגטור צוחק ברשעות.
איתן טלקר הוא האחרון שמגיע. הדרכים של האל אליגטור נסתרות ונפלאות, וברור לי שהכל מכוון. יכל היה ליפול עליי איזה אמריקאי בריון עשיר שאני בכלל לא מכיר, אבל האל אליגטור רצה שהקרב האחרון יהיה נגד האדם שאמלל אותי יותר מכל בחטיבת הביניים.
כיתה ח' הייתה קשה, אין ספק. כיתה ח' הייתה המאבק הגדול בבריונים, מאבק קשה שהפסדתי בו.
אבל כיתה ט' הייתה הקרב האמיתי. הבריונים עברו לכיתה אחרת, ונשארתי עם החברים שלי. כאן הקרב נעשה קשה באמת, כי הסתבר שאיתן טלקר, אותו החשבתי לחבר, היה הבריון הגדול מכולם, ואת כיתה ט' ביליתי בספיגת העלבות, קללות, אלימות קלילה ומגניבה, וכל זה בטענה שהכל נעשה בחברות ובכיף. בסוף זכיתי בנקמה כמו שרק חנון כמוני יודע לזכות בה: פשוט הפסקתי לדבר איתו, ואפילו המשכנו להיפגש מדי פעם.
עכשיו הוא עומד מולי, מסתכל ולא מבין מה אני עושה פה, או למה יש מאחוריי עשרות אלפי גופות ונהרות של דם. אני אוחז בחרב ג'דיי, עדיין לא מפחד מהפרת זכויות יוצרים. החרב שלי כחולה, ואיתן טלקר שולף חרב ג'דיי אדומה.
ג'ורג' לוקאס מגיע בהפתעה, ויחד איתו המון דינוזאורים בגרפיקת מחשב עלובה של שנות התשעים, שנראית הרבה יותר גרוע מהאפקטים הקולנועיים של שנות השבעים. אני מחסל את כולם, כי מה שלוקאס עשה למלחמת הכוכבים זאת הבריונות הכי גדולה שקרתה אי פעם, וכשאני מחסל אותו בסטייל אבירי הג'דיי, אני מוסיף, בדמעות: “למה, ג'ורג', למה!? אף אחד לא אהב את הדינוזאורים בגרפיקת מחשב! אתה חושב שזה מגניב להוציא סרט ראשון ואז לקרוא לסרט השני חמש ולסרט השלישי שש!? ואז אתה עוד לוקח את הסרט הכי מגניב בעולם, עם השם הכי מגניב, 'מלחמת הכוכבים', והופך אותו ל'מלחמת הכוכבים 4: תקווה חדשה'! אתה חושב שזה יותר מגניב עם 4 ועם כותרת משנה!? אתה רוצח!!” אני נוקם בג'ורג' לוקאס ומתחרט שלא פרקתי עליו את כל הזעם שיש לי על טרילוגיית הפריקוולים הנוראית משנות התשעים-אלפיים. איזה כיף שעכשיו אובי וואן-קאנובי זה יואן מקגרגור, ולא סר אלק גינס. אני יורק על הרצפה בכעס, חושב על כמה כל מה שישן יותר טוב מכל מה שחדש.
איתן טלקר מסתכל עליי וצוחק. “איזה חנון, מה אכפת לך כל כך ממלחמת הכוכבים, זה רק סרט.”
אני מניף את חרב הג'דיי הכחולה שלי, שצבועה ביד כמו בשנות ה-70, ונלחם באיתן טלקר, שנאבק בי בעזרת חרב ג'דיי אדומה בגרפיקת מחשב, כיאה לכל מה שחרא בעולם האומנות הפופולרית המודרנית. אבל שנות ה-70 מנצחות הכל, ובתוך דקות ספורות איתן טלקר שוכב על הרצפה, חרב הג'דיי שלו עפה הצידה.
“לפי המסורת של מלחמת הכוכבים, אני צריך להוריד לך יד עכשיו.” אני אומר ומגחך לעצמי, חושב כמה מלחמת הכוכבים אידיוטי ואלים, וכמה מסע בין כוכבים יותר טוב ממנה. אולי לקחתי את כל העניין של מלחמת הכוכבים יותר מדי ברצינות. אני נזכר בפרק "האור הפנימי" של "מסע בין כוכבים: הדור הבא" ומתמלא התרגשות.
“למה אתה בוכה?” איתן טלקר שואל אותי, “ולמה לוקח לך כל כך הרבה זמן לסיים את זה?”
“נזכרתי בפרק של מסע בין כוכבים, מרגש מאוד. זוכה פרס הוגו.” אני מסביר את עצמי, מנגב דמעות.
“מסע בין כוכבים! אתה יותר חנון ממה שחשבתי! למה שלא תראה מדע בדיוני יותר גברי, איזה משהו עם מלא רצח ואונס כמו משחקי הכס!?” הוא צורח.
אני שוקל לחסל אותו רק על עצם הטענה שמשחקי הכס זה מדע בדיוני, אבל הרגש שבתוכי לא נותן לי.
“למה צחקת עליי ככה, בכיתה ט', איתן, למה?” אני מתמלא דמעות של עלבון וכעס. “כל החיים שלי השתנו בגללך. בגלל ההעלבות האלה. עד היום אני לא רץ אחרי האוטובוס, בגלל שאמרת שאני רץ כמו דפוק בשיעורי ספורט. וגם אמרת שהעור שלי צהוב-אפרפר, ואני נראה כמו חולה סרטן, ואני גיימר חנון, ואני אישאר בתול עד גיל שלושים, ואני פגום גנטית, ופאדיחה להסתובב איתי.” אני מלא בכל כך הרבה כעס. חרב הג'דיי רועדת ביד שלי. איתן טלקר מחייך.
“שכחת משהו.” הוא אומר ברשעות. “אתה גולום.” אני מחסל אותו. אף פעם לא היו לו תשובות. וגם לא הפעם. לא הייתה שום סיבה, הוא לא השיג מזה כלום, חוץ מהנאה רגעית. הסבל שלי היה בדיחה בשבילו ובשביל כל הבריונים האחרים. אף אחד לא התחרט, לא התנצל, לא הביע אמפתיה. אני מתבונן בערימה של כל הגופות של כל הבריונים בעולם ולא מוצא נחמה.
האל אליגטור קופץ באתלטיות מהמרפסת שלו ומגיע אליי. אחריו באים שני השומרים שלו.
“עבודה טובה, אבי.” הוא אומר. “השמדת את כל החרא של האנושות.”
אני מסתכל עליו בחוסר שביעות רצון.
“כמעט את כל החרא.” הוא מתקן את עצמו, מסתכל עליי במבט מוזר.
“מי נשאר?” אני שואל בחוסר סבלנות.
“אתה.” הוא אומר. “תסתכל על עצמך.”
“אני!?” אני צועק, שולף שוב את חרב הג'דיי, מגלה שהיא הפכה לאדומה, מבין את המשמעות. “אלוהים אדירים.” אני מזדעזע. הצבע של החרב לא משקר.
“תעשה מה שנכון, אבי. תשמיד את כל הבריונים.” הוא מצביע עליי.
אני מנופף בחרב ועורף לאל אליגטור את הראש. שני השומרים שלו מסתערים עליי, ואני מביס אותם בשניות ספורות. אני בלתי ניתן לעצירה.
אני בפלאפל עמר בקריית שמונה, אוכל מנה פלאפל עם חמוצים וכרוב כבוש. מולי יושב האל אליגטור, בטרנינג שחור וסוודר של 'ידיעות אחרונות', אוכל חצי מנה, עם חציל מטוגן, סלט ירקות והמון טחינה. בינינו יש צלוחית קטנה מלאה בזיתי קלמטה, כמה חתיכות של גזר ומלפפון חמוץ.
“מה קורה פה?” אני שואל ולוגם מבקבוק קולה קטן.
“נכשלת במבחן.” הוא אומר, לוקח חמוץ אחד מהצלוחית שבינינו ומכניס אותה לתוך הפיתה שלו. נראה שלאף אחד בפלאפל לא אכפת שיושב בו אל-תנין. “אני יודע שאני נראה כמו איזה חולה נפש וחובב מלחמה, אבי, אבל הרושם הזה מוטעה. אני הרבה יותר פילוסוף מזה. אם היית מחסל את עצמך, שזה הדבר המוסרי לעשות לטובת האנושות, הייתי מחזיר אותך לחיים ונותן לך לחיות בעולם בלי בריונים. זה היה מבחן.”
אכלתי מהפלאפל שלי בביסים עצבניים מאוד, גדולים וחסרי סבלנות. “מה אתה אומר.” רטנתי, מכניס זית אחד לפה, ויורק את הגלעין לתוך מפית.
“רציתי לראות מה חזק יותר, הרצון שלך לנקמה, או הרצון שלך להשמיד את כל החרא של האנושות.”
“אתה חתיכת חרטטן, אליגטור, ואני נמאס לי מהשטויות שלך. מה עכשיו?”
“תסתכל בעצמך.” הוא מצביע על הקופה, ואני רואה שם לקוח שצועק על הקופאי: “ותעשה את זה מהר, יא פרויקה, למה אני צריך גם להגיע לקיוסק לקנות וודקה.”
“השארת... את כל הבריונים?” אני מזדעזע.
“זה הגורל שלך. תגיד תודה שהרשיתי לך לחיות. אני אולי יותר מתוחכם ממה שאני נראה, אבל אני אכזרי בדיוק כמו שחשבת בהתחלה.”
“אז בבקשה, בבקשה, תשמיד עכשיו את כל האנושות.” אני אומר לו. “את כולנו, באמת.” אני עצבני כל כך, חסר סבלנות וחסר יכולת להתמודד עם המציאות.
“אתה עדיין איש טוב, אבי, אל תשכח את זה. בזכותך חסתי על האנושות.”
“ביצים שלי בלאפה.” אני אומר לו בכעס. אנחנו מסיימים לאכול את הפלאפל, והוא משלם עליי. לפחות הוא לא בריון.
אני מגיע לדירת הסטודנטים של נרה ושלי ברחוב שפרינצק בקריית שמונה.
“נו? מה?” היא שואלת אותי.
אני קורס על הספה, מתנשם, דומע, עצוב, עצבני. “נרה. היה לי יום כל כך מחורבן. לא הצלחתי. לא הצלחתי בכלום.”
היא מתיישבת לידי, מלטפת את ראשי. היא קרובה אליי ואני איכשהו מוצא את עצמי שוב יותר רגוע. “זה באמת היה כזה גרוע?” היא שואלת.
“אולי לא.” אני מגלה שאני לא מסוגל להמשיך לרטון. “האמת, נזכרתי בפרק ממש טוב של מסע בין כוכבים.”
כשקפטן פיקארד מנגן בחליל אני מבין על מה נלחמתי.
