ערפדים ושמאלנים
או: סיפור קצר מאוד שלא נעים לקרוא
מאת: גיל דניאל
“יש לך ניסיון?”
התאריך היה מתישהו במרץ 2020. הייתי בן 21, חייל משוחרר, בודד. עליתי לארץ כשלוש שנים לפני כן, ולאחר כמה ימים התגייסתי לשירות קרבי מלא בגדוד תנין. בצבא אתה נלחם על כל דבר, חסר-משמעות ככל שיהיה, בין אם זה תג יחידה עם ציור של תנין מצרי עליו, או הכומתה המוזהבת של הגדוד, אותה זכו לענוד על הכתף רק המעטים שסיימו את כל ההכשרה ואת מסע הכומתה, שכל אחד משלוש-מאות הקילומטרים שלו היו סיוט מתמשך. בדיעבד, מעולם לא הצלחתי להבין למה כל כך התאמצתי להשיג כובע שבכלל לא חובשים על הראש.
אבל הצלחתי. יצאתי משלוש שנות מלחמה כשאני למוד מוות, של חברים, של אויבים, של סתם אנשים שלא הכרתי. הקב"ן, אותו קצין שממונה על הבריאות שלי, טען שגם יצאתי עם מגוון הפרעות נפשיות כאלו ואחרות, אבל אני קרעתי את המרשמים שהוא נתן לי, כי לא היה אכפת לי יותר מהשטויות האלה. יצאתי עם ניסיון.
“ניסיון?” המראיינת החזירה אותי אל ההווה.
“כן. סליחה. הייתי בצבא בתנין.”
“תנין.” היא התרשמה, בוחנת אותי מכף רגל ועד ראש. “אתה נראה יותר כמו שריונר.”
“איך נראה שריונר?” שאלתי, נטול הומור.
“לא כמו תנין. אני אצטרך לראות אישור על הדבר הזה.”
“אישור.” זעפתי. “אני אביא לך אישור.”
משהו בי נשמע מאיים, כנראה. אבל היא לא התרגשה. “אז אני צריכה אישור מהצבא, איזשהו מסמך שמראה שהיית בתנין, תעודת שחרור וכרטיס קופת חולים. רשמת את כל זה?”
“אני אזכור.” אמרתי. “מחר אני אגיע שוב.”
כשיום המחר הגיע חזרתי עם המסמכים, וביום שאחריו כבר גוייסתי. ההכשרה הייתה קורס של שבוע, במהלכו איש זקן, קירח טיפש ועלוב-נפש שכנראה רצה לחתום קבע בתור נגד לוגיסטיקה אבל אף אחד לא הסכים לקבל אותו, אימן אותנו על השימוש בתת-מקלע, בזמן שהוא צורח עלינו שאנחנו תולעים מסריחות, צוחק על הגולנצ'יק שהוא טיפש, על התותחן שהוא לא לוחם, ועליי, שמי לעזאזל קיבל לטך כמוני לתנין. שתקתי, למרות שידעתי שאני מסוגל לחסל אותו בידיים חשופות, כי ידעתי שזה חלק מהמבחן – כבר למדתי שליטה עצמית.
אין לי מושג למה החלטתי להצטרף לציידים, אז במרץ 2020. הייתי חייל משוחרר, גר בבית קטן בשפרינצק בקריית שמונה, עם שותף שעישן המון סמים. כנראה רציתי שגם לי יהיה קצת כסף לעשן. אולי הייתי משועמם ורציתי הרפתקה. ואולי התגעגעתי לצבא – המסגרת, החברים, השגרה. הבית. היום אני יודע שהכל שקר אחד גדול, אשליות שמכרו לי כדי שאני אהייה לוחם טוב יותר; סמ"ר מתעלל ברב"ט מתעלל בטוראי מתאבד. על כל לוחם תנין שהצליח לסיים מסלול היו, בערך, שלושים אנשים שבורים שנפלו מהמסלול בתחושה שהם לוזרים פחדנים שלא שווים את הכסף שעולים להם הכדורים הפסיכיאטריים. בשעתו לא הבנתי את הדברים הללו.
“הציידים – שירותי טיהור.” זו הייתה הכותרת של תעודת הצייד שקיבלתי בסוף ההכשרה.
“מישהו יודע מה זה ערפדים?” שאל אותי הבוס, אולטרה-קפיטליסט בשם אילן רפואל, שנראה לו לגיטימי להקים עסק של קטל כדי לגרוף רווחים. בשעתו, אף אחד עדיין לא באמת ידע. מדי פעם היו בעיתונים כל מיני ידיעות על רציחות מוזרות ואכזריות, אנשים ששתו להם את הדם, אבל בדרך כלל כתב אותן בוקי נאה, ופשוט התעלמנו מהן. כשבוקי נאה מדבר על אלימות זה פשע מגניב של מאפיונרים, כשיונית לוי מדברת על אלימות זה רצח. בחדשות 2 המשיכו לדבר על הסבל של הפלסטינאים, למרות שבקריית שמונה נרצחו בחודש פברואר שלושה אנשים; והשמועה בכיכר צה"ל דיברה על ערפד מלוכלך שגר בעולי הגרדום ויוצא בלילה לצוד את עובדי הלילה של מנשה. אבל הפטריארך-דמוקרט שתק; רק המשיך לעשן סיגרים ולהגיד שהכל אשמת השמאלנים הבוגדים. אף אחד לא ידע להגיד לאילן רפואל מה זה ערפדים.
אז הוא סיפר לנו: “ערפדים הם יצורים שחיים על דם. בשביל לשרוד, הם צריכים לרצוח אנשים אחרים. לא אכפת להם אם זה יהודי.” הוא הסתכל על אחד הציידים המזרחיים, מתוך הנחה שהוא ימני. “או שמאלני.” הוא הסתכל עליי, כי נראיתי לו אשכנזי, למרות שבכלל באתי מיבשת אחרת לגמרי. “והם יהרגו כל אחד ואחד ממכם אם לא תיזהרו.” הוא אמר 'ממכם', ולא 'מכם', וזה הפריע לי, כי הייתי עולה חדש, ולמרות זאת דיברתי עברית טובה יותר משל אותו אילן, שכנראה יעשה בשבוע יותר כסף ממה שאני אעשה בכל חיי. אחר כך היו תדרוכים, על נהלים ועל מצבים, ועל המנדט שניתן לנו בידי הפטריארך-דמוקרט עצמו, להיות ציידי הערפדים הראשונים בישראל.
אחר כך קיבלתי בלילה הודעה מאילן: “יש עבודה בקריית שמונה. תגיע מחר לרחוב עולי הגרדום.”
הגעתי לרחוב; החתולים שלטו באין מפריע, לאחר שהעירייה החליטה להפסיק לפנות ממנו את הזבל, בהחלטת ממשלה של הפטריארך-דמוקרט. הריח היה נוראי. הבניינים היו מוזנחים, מתפוררים. בחוץ שני ילדים זרקו אחד על השני אבנים. אישה מבוגרת קיללה את שניהם נמרצות. המידע אמר שהערפד גר בקומה התחתונה בבניין המוזנח ביותר. נכנסתי לתוכו וירדתי מטה. על פניי חלפו שלושה ילדים בגילאי עשר לכל היותר, בעיצומה של שיחה סוערת במיוחד על סקס. לא היה זה הפטריארך שנטש את הרחוב הזה, אלא דווקא הדמוקרט. המשכתי לרדת עד שהגעתי לקומת הקרקע, פוגש בדרך בחולדה. הגעתי לדלת - הייתה עליה מדבקה עם ציור של עלה קנאביס, ומתחת נכתב: עלה ירוק.
בעטתי בדלת כמה פעמים עד שהיא נשברה, ושלפתי תת-מקלע קטן ויעיל, איך לא, ה'עוזי' הישראלי הותיק, שעבר מקצה של שיפורים וצויד בכוונת לייזר ובקליעי כסף.
על הכוונת שלי נח בחור צעיר, בשרוואל של בוב מארלי, עם תלתלים, שבדיוק סיים לדפוק ראש וצפה בפרק של משפחת סימפסון, עם צלחת קורנפלקס ביד.
“מה?” הוא שאל. “למה בעטת בדלת?”
“סליחה, זו בטח טעות.” אמרתי, נבוך, ואז הבחנתי שהקורנפלקס שלו שוחה בדם במקום בחלב. “ערפד!” צעקתי.
“כן.” הוא אמר. “מה, זה אסור בימינו?”
כיוונתי את הרובה אל ראשו. נראה שהוא לא הבין את הסיטואציה. “אתה אוכל קורנפלקס עם דם! מי רצחת בשביל הקורנפלקס הזה, אה!?”
הסטלן צקצק. “אח שלי, בוא שב.” נשארתי לעמוד. “איך שאתה רוצה. תקשיב אחי.” הוא הצביע על קרטון קטן שנח על השולחן. “תסתכל מה כתוב פה.”
הסתכלתי על הקרטון. 'דם סויה,' נכתב באותיות אדומות בוהקות, 'מועשר ב-B12.'
“אתה מבין? לא צריך להיות וולגריים. כמעט אף ערפד בימינו לא צורך דם אמיתי. זה ברברי.”
הבטתי בו בפליאה. הוא אכל עוד מהקורנפלקס המדמם.
“אני גם ערבי.” הוא חייך.
“מוות לערבים! מוות לערבים!” צרחות נשמעו מהרחוב. השידור של משפחת סימפסון נקטע ויונית לוי נתנה את המבזק: “הפטריארך-דמוקרט נתן את הצו, שנותן אישור להרוג כל ערפד או ערבי במקום על סמך מראה או מבטא בלבד. בונוס מיוחד יינתן למי שיהרוג ערפד ערבי הומוסקסואל.” יונית לוי העבירה את רשות השידור לאחד הפרשנים.
“אם כן, יונית,” הפרשן החל לפרשן, “אסור לנו לשכוח את הסבל של הפלסטינאים.”
“תודה לך, אדוני הפרשן.” יונית לוי אמרה והחזירה את השידור להומר סימפסון באנימציה גרועה של שנת 2020, עונה חדשה.
“אני גם ערפד, גם ערבי, גם הומוסקסואל וגם טבעוני. להתחיל לפחד?”
“עזוב אותך משטויות.” אמרתי. “לפחות אתה לא שמאלני.”
או: סיפור קצר מאוד שלא נעים לקרוא
מאת: גיל דניאל
“יש לך ניסיון?”
התאריך היה מתישהו במרץ 2020. הייתי בן 21, חייל משוחרר, בודד. עליתי לארץ כשלוש שנים לפני כן, ולאחר כמה ימים התגייסתי לשירות קרבי מלא בגדוד תנין. בצבא אתה נלחם על כל דבר, חסר-משמעות ככל שיהיה, בין אם זה תג יחידה עם ציור של תנין מצרי עליו, או הכומתה המוזהבת של הגדוד, אותה זכו לענוד על הכתף רק המעטים שסיימו את כל ההכשרה ואת מסע הכומתה, שכל אחד משלוש-מאות הקילומטרים שלו היו סיוט מתמשך. בדיעבד, מעולם לא הצלחתי להבין למה כל כך התאמצתי להשיג כובע שבכלל לא חובשים על הראש.
אבל הצלחתי. יצאתי משלוש שנות מלחמה כשאני למוד מוות, של חברים, של אויבים, של סתם אנשים שלא הכרתי. הקב"ן, אותו קצין שממונה על הבריאות שלי, טען שגם יצאתי עם מגוון הפרעות נפשיות כאלו ואחרות, אבל אני קרעתי את המרשמים שהוא נתן לי, כי לא היה אכפת לי יותר מהשטויות האלה. יצאתי עם ניסיון.
“ניסיון?” המראיינת החזירה אותי אל ההווה.
“כן. סליחה. הייתי בצבא בתנין.”
“תנין.” היא התרשמה, בוחנת אותי מכף רגל ועד ראש. “אתה נראה יותר כמו שריונר.”
“איך נראה שריונר?” שאלתי, נטול הומור.
“לא כמו תנין. אני אצטרך לראות אישור על הדבר הזה.”
“אישור.” זעפתי. “אני אביא לך אישור.”
משהו בי נשמע מאיים, כנראה. אבל היא לא התרגשה. “אז אני צריכה אישור מהצבא, איזשהו מסמך שמראה שהיית בתנין, תעודת שחרור וכרטיס קופת חולים. רשמת את כל זה?”
“אני אזכור.” אמרתי. “מחר אני אגיע שוב.”
כשיום המחר הגיע חזרתי עם המסמכים, וביום שאחריו כבר גוייסתי. ההכשרה הייתה קורס של שבוע, במהלכו איש זקן, קירח טיפש ועלוב-נפש שכנראה רצה לחתום קבע בתור נגד לוגיסטיקה אבל אף אחד לא הסכים לקבל אותו, אימן אותנו על השימוש בתת-מקלע, בזמן שהוא צורח עלינו שאנחנו תולעים מסריחות, צוחק על הגולנצ'יק שהוא טיפש, על התותחן שהוא לא לוחם, ועליי, שמי לעזאזל קיבל לטך כמוני לתנין. שתקתי, למרות שידעתי שאני מסוגל לחסל אותו בידיים חשופות, כי ידעתי שזה חלק מהמבחן – כבר למדתי שליטה עצמית.
אין לי מושג למה החלטתי להצטרף לציידים, אז במרץ 2020. הייתי חייל משוחרר, גר בבית קטן בשפרינצק בקריית שמונה, עם שותף שעישן המון סמים. כנראה רציתי שגם לי יהיה קצת כסף לעשן. אולי הייתי משועמם ורציתי הרפתקה. ואולי התגעגעתי לצבא – המסגרת, החברים, השגרה. הבית. היום אני יודע שהכל שקר אחד גדול, אשליות שמכרו לי כדי שאני אהייה לוחם טוב יותר; סמ"ר מתעלל ברב"ט מתעלל בטוראי מתאבד. על כל לוחם תנין שהצליח לסיים מסלול היו, בערך, שלושים אנשים שבורים שנפלו מהמסלול בתחושה שהם לוזרים פחדנים שלא שווים את הכסף שעולים להם הכדורים הפסיכיאטריים. בשעתו לא הבנתי את הדברים הללו.
“הציידים – שירותי טיהור.” זו הייתה הכותרת של תעודת הצייד שקיבלתי בסוף ההכשרה.
“מישהו יודע מה זה ערפדים?” שאל אותי הבוס, אולטרה-קפיטליסט בשם אילן רפואל, שנראה לו לגיטימי להקים עסק של קטל כדי לגרוף רווחים. בשעתו, אף אחד עדיין לא באמת ידע. מדי פעם היו בעיתונים כל מיני ידיעות על רציחות מוזרות ואכזריות, אנשים ששתו להם את הדם, אבל בדרך כלל כתב אותן בוקי נאה, ופשוט התעלמנו מהן. כשבוקי נאה מדבר על אלימות זה פשע מגניב של מאפיונרים, כשיונית לוי מדברת על אלימות זה רצח. בחדשות 2 המשיכו לדבר על הסבל של הפלסטינאים, למרות שבקריית שמונה נרצחו בחודש פברואר שלושה אנשים; והשמועה בכיכר צה"ל דיברה על ערפד מלוכלך שגר בעולי הגרדום ויוצא בלילה לצוד את עובדי הלילה של מנשה. אבל הפטריארך-דמוקרט שתק; רק המשיך לעשן סיגרים ולהגיד שהכל אשמת השמאלנים הבוגדים. אף אחד לא ידע להגיד לאילן רפואל מה זה ערפדים.
אז הוא סיפר לנו: “ערפדים הם יצורים שחיים על דם. בשביל לשרוד, הם צריכים לרצוח אנשים אחרים. לא אכפת להם אם זה יהודי.” הוא הסתכל על אחד הציידים המזרחיים, מתוך הנחה שהוא ימני. “או שמאלני.” הוא הסתכל עליי, כי נראיתי לו אשכנזי, למרות שבכלל באתי מיבשת אחרת לגמרי. “והם יהרגו כל אחד ואחד ממכם אם לא תיזהרו.” הוא אמר 'ממכם', ולא 'מכם', וזה הפריע לי, כי הייתי עולה חדש, ולמרות זאת דיברתי עברית טובה יותר משל אותו אילן, שכנראה יעשה בשבוע יותר כסף ממה שאני אעשה בכל חיי. אחר כך היו תדרוכים, על נהלים ועל מצבים, ועל המנדט שניתן לנו בידי הפטריארך-דמוקרט עצמו, להיות ציידי הערפדים הראשונים בישראל.
אחר כך קיבלתי בלילה הודעה מאילן: “יש עבודה בקריית שמונה. תגיע מחר לרחוב עולי הגרדום.”
הגעתי לרחוב; החתולים שלטו באין מפריע, לאחר שהעירייה החליטה להפסיק לפנות ממנו את הזבל, בהחלטת ממשלה של הפטריארך-דמוקרט. הריח היה נוראי. הבניינים היו מוזנחים, מתפוררים. בחוץ שני ילדים זרקו אחד על השני אבנים. אישה מבוגרת קיללה את שניהם נמרצות. המידע אמר שהערפד גר בקומה התחתונה בבניין המוזנח ביותר. נכנסתי לתוכו וירדתי מטה. על פניי חלפו שלושה ילדים בגילאי עשר לכל היותר, בעיצומה של שיחה סוערת במיוחד על סקס. לא היה זה הפטריארך שנטש את הרחוב הזה, אלא דווקא הדמוקרט. המשכתי לרדת עד שהגעתי לקומת הקרקע, פוגש בדרך בחולדה. הגעתי לדלת - הייתה עליה מדבקה עם ציור של עלה קנאביס, ומתחת נכתב: עלה ירוק.
בעטתי בדלת כמה פעמים עד שהיא נשברה, ושלפתי תת-מקלע קטן ויעיל, איך לא, ה'עוזי' הישראלי הותיק, שעבר מקצה של שיפורים וצויד בכוונת לייזר ובקליעי כסף.
על הכוונת שלי נח בחור צעיר, בשרוואל של בוב מארלי, עם תלתלים, שבדיוק סיים לדפוק ראש וצפה בפרק של משפחת סימפסון, עם צלחת קורנפלקס ביד.
“מה?” הוא שאל. “למה בעטת בדלת?”
“סליחה, זו בטח טעות.” אמרתי, נבוך, ואז הבחנתי שהקורנפלקס שלו שוחה בדם במקום בחלב. “ערפד!” צעקתי.
“כן.” הוא אמר. “מה, זה אסור בימינו?”
כיוונתי את הרובה אל ראשו. נראה שהוא לא הבין את הסיטואציה. “אתה אוכל קורנפלקס עם דם! מי רצחת בשביל הקורנפלקס הזה, אה!?”
הסטלן צקצק. “אח שלי, בוא שב.” נשארתי לעמוד. “איך שאתה רוצה. תקשיב אחי.” הוא הצביע על קרטון קטן שנח על השולחן. “תסתכל מה כתוב פה.”
הסתכלתי על הקרטון. 'דם סויה,' נכתב באותיות אדומות בוהקות, 'מועשר ב-B12.'
“אתה מבין? לא צריך להיות וולגריים. כמעט אף ערפד בימינו לא צורך דם אמיתי. זה ברברי.”
הבטתי בו בפליאה. הוא אכל עוד מהקורנפלקס המדמם.
“אני גם ערבי.” הוא חייך.
“מוות לערבים! מוות לערבים!” צרחות נשמעו מהרחוב. השידור של משפחת סימפסון נקטע ויונית לוי נתנה את המבזק: “הפטריארך-דמוקרט נתן את הצו, שנותן אישור להרוג כל ערפד או ערבי במקום על סמך מראה או מבטא בלבד. בונוס מיוחד יינתן למי שיהרוג ערפד ערבי הומוסקסואל.” יונית לוי העבירה את רשות השידור לאחד הפרשנים.
“אם כן, יונית,” הפרשן החל לפרשן, “אסור לנו לשכוח את הסבל של הפלסטינאים.”
“תודה לך, אדוני הפרשן.” יונית לוי אמרה והחזירה את השידור להומר סימפסון באנימציה גרועה של שנת 2020, עונה חדשה.
“אני גם ערפד, גם ערבי, גם הומוסקסואל וגם טבעוני. להתחיל לפחד?”
“עזוב אותך משטויות.” אמרתי. “לפחות אתה לא שמאלני.”
