B3. מפלטם האחרון

מפלטם האחרון

"נהג, תעצור בתחנה!" נור צעק, "הלו, היי!" הנהג לא עצר. האוטובוס נסע מהר כל כך, שהנוסעים בקושי הספיקו לראות את התחנה, רק קווי תנועה מוטרפים בגווני צהוב ואפור, בחום הבלתי נסבל של חצור הגלילית. "היי, ווהו, לאן אתה נוסע?"
"לא צלצלתם בפעמון," הנהג הסביר בחוסר אכפתיות.
"צלצלנו, צלצלנו," מריאנה, נוסעת מבוגרת שכבר ידעה שובע מכל הנהגים שמפספסים את התחנה בלי סיבה, אמרה. "כל פעם אותו דבר."
"טוב, אתה עוצר או מה?" נור שאל בקול.
הנהג נאנח, מכיר בטעותו אבל לא מתכנן לכפר עליה. "רק בתחנה הבאה. זה פה אחרי הכיכר."
"בתחנה הבאה?" נור נחרד. "תעצור כבר אומרים לך!"
"הוא לא יכול לעצור לא בתחנה," מריאנה הסבירה במיאוס.
"אל תשגעי אותי את גם כן!" נור התפרץ בבכיינות מלווה באיומי סרק. לידם עמד גבר, בשנות השלושים המאוחרות לחייו, בגובה ממוצע, עם פנים רגילות, שיער קצר, משקפיים עגולים ושעון-מחשבון של קאסיו. הוא החזיק ספר ישן, אדום, בכריכה קשה. נור הסתכל על מריאנה והוסיף באותה בכיינות, "כוס אמא שלך גם כן."
"היי," האיש הממוצע אמר.
"מה ת'רוצה?" נור הגיב.
האוטובוס לקח פנייה חדה. נור כמעט נפל.
האיש הממוצע עמד איתן. "זה לא יפה, נור," הוא אמר.
"וואלה," נור השיב, לאט, בטון של הופה הופה מי פה נפתח עליי.
"וואלה," האיש הדהד ברוגע.
האוטובוס עצר והדלת האחורית נפתחה סוף סוף.
"זין על כולכם," נור זרק בזעם, וירד מהאוטובוס במהירות. "נהג בן של שרמוטה," הוא הוסיף ודפק על החלון בזמן שהאוטובוס נסע. האיש הממוצע ירד אף הוא באותה תחנה, ובזמן שנור היה עסוק בלדפוק ולקלל, הוא המתין בסבלנות, קורא עוד קצת בספר שלו.
"אתה גם כן," נור פנה אליו לבסוף, "מה הבעיות שלך?"
האיש הרים את העיניים והסתכל על נור. תזזיתי, חוצפן, אלים. מה עוד אפשר לבקש? הוא חייך בשביעות רצון וסגר את הספר המאסיבי בצליל קטיעה יבש.
"מה ת'מחייך?" נור עמד להשתגע מרוב עצבים, למרות שכבר לא באמת היה לו מושג מה בדיוק מעצבן אותו.
"נזכרתי בפרק טוב של מסע בין כוכבים," האיש הנהן. "לא משנה," הוא התקרב בנונשלנטיות אל נור.
"היי, מה," נור שאל, ראה גלים לא ברורים של תנועה והרגיש כריכה קשה של ספר בתוך הפנים.
"השכלה, אחי. ספרים," האיש אמר, מחזיק את דש חולצתו של נור ביד אחת, ונותן לו סטירה עם הספר ביד השנייה. "אם היית קורא קצת, אולי היית פחות אלים," הוא נתן לו אחת נוספת, בלחי השנייה, "אולי היית לומד על חמלה, ועל אנושיות, ו..." הוא נעצר בדבריו, משליך את נור על הרצפה, משליך את הספר אל תוך הפרצוף החבול של נור. "האמת, אני עוד לא סגור על מה אני אמור להגיד עכשיו. יש לך הצעות?"
נור היה שכוב על הרצפה, מסתכל בעין אחת על השמיים. העין השנייה הייתה עצומה, נפוחה ודומעת. הפנים שלו היו אדומות, קצת מעוותתות, עם רמזים של דם וגלים של כאב. האף שלו כנראה היה שבור. "בן שרמוטה..." הוא מלמל, "איך אתה יודע ת'שם שלי?"
"בכל אופן," האיש התעלם מהשאלה. "אם היית קורא ספר פעם אחת בחיים שלך, היית יודע שאייזק אסימוב כתב, 'אלימות היא מפלטם האחרון של חסרי היכולת'."
נור שלף את הטלפון שלו וחייג 100.
"אבל מה אני מדבר איתך על אסימוב," האיש נאנח, ושלף מתוך הכיס שלו יתד עץ, מוכתמת בנוזל ירוק. "תתחיל ב'חולית', קצת קלאסיקות, לעזאזל," הוא רכן מצדו וייצב את היתד באמצע החזה של נור, כמו שמייצבים מסמר לפני שתוקעים אותו בקיר. "תקרא הארי פוטר אפילו מצדי."
נור צרח, ופלט לאוויר העולם קללה שלא תועדה באף פורמט כתוב מעולם.

חמש דקות אחר-כך, הוא פקח את העיניים שוב. הידיים שלו הרגישו כבדות, הגוף שלו הרגיש קשיח ומחוספס. הוא קם על הרגליים, בקושי, וראה את האיש הממוצע יושב על הרצפה.
"אבי?" נור שאל והצביע עליו. האצבע שלו הייתה עכשיו ירוקה, היד שלו כולה הייתה ירוקה, כל הגוף שלו היה ירוק, ירוק כהה ומעוות.
"איך אתה מרגיש, נור?"
"מי זה נור? למה הפרצוף שלי כואב?" נור מלמל, משפשף את עיניו, "מכיר שאתה קם משינה כאילו קמת ממוות?"
"מכיר," אבי הנהן.
"אבי," נור אמר. "למה אני עירום?"
אבי גיחך. "מה הדבר האחרון שאתה זוכר?"
"דפקת לי ספר בראש."
"ולפני זה?"
"היינו באוטובוס."
"ולפני זה?"
"קפטן ג'רארד תקע אותי באיזה-" הוא נעצר.
אבי התרצה והנהן. "הבאתי לך בגדים."
הוא נתן לו שקית בד של סופרמקט, שבתוכה היו ג'ינס כחול בהיר, בוקסר אפור, גרביים שחורות, נעלי אול-סטאר אדומות וחולצה שחורה, שעליה ארבעה סימנים פגאניים, שמעליהן התנוסס בגאון הכיתוב: 'לד זפלין'.

אבי מעולם לא ראה את האל אליגטור בכזה מצב. מבולבל, לא יודע, חלש. הוא תמיד חשב שאליגטור יחזור ברעש גדול, אבל הקאמבק של אליגטור נראה יותר כמו סדרת המשך שאתה מצטער שבכלל עשו. הם ישבו מתחת לעץ, באחד השדות החמים של חצור הגלילית. אבי הושיט לו קרטון בצבע חום-ירקרק.
"הבאתי לך. האהוב עליך."
"מה זה?"
"זה נובלס," אבי אמר. אליגטור הסתכל על הקרטון. הוא היה מכוער, צבוע בצבע אחד, והיה כתוב עליו 'נובלס', בפונט אריאל, בלי לוגו, בלי קישוטים, בלי כתר.
"זה נובלס!?" אליגטור הזדעק, ואז עצר והשתעל.
"הם חשבו שזה יגרום לאנשים להפסיק לעשן."
אליגטור פתח את הקופסא ולקח לעצמו סיגריה. "למה שזה יגרום לי להפסיק? זה גורם לי לשנוא אותם, זה גורם לי לשנוא את עצמי, זה גורם לי לכעוס, זה גורם לי לדיכאון. וכל הדברים האלה גורמים לי לרצות לעשן נובלס."
"אתה צודק," אבי אמר, מושיט לאליגטור מצית, ולוקח את הקופסא לעצמו. הם הדליקו את הסיגריות ועישנו בשקט כמה דקות.
"כמה זמן עבר, אבי?" אליגטור שאל.
"אין לי מושג," אבי משך בכתפיו.
"איך?"
"לא הייתי כאן. הייתי בין יקומים. ברחתי ממיילסטון. חיפשתי את הדולפין. אתה זוכר את הפעם ההיא? נראה לי שעברו איזה מאתיים שנה," הוא אמר, והתכוון לזה.
"אה. שכחתי מהשטויות שלך. מיילס דייויס והאערסים והכל."
"זה אף פעם לא היה על אערסים. בריונים. זה תמיד ה..."
"כן, כן, בריונים," אליגטור נאנח. "שיהיה פוליטקלי קורקט. אני זוכר. לרצוח את כל המניאקים ללא הבדלי דת גזע ומין."
"ופתאום," אבי המשיך, "פתאום הקול שלך נעלם מכל היקומים. עבר, עתיד, ראש פינה, איפה שלא חיפשתי. לא היה זכר."
"אוו, התגעגעת אליי?" אליגטור חייך בערמומיות.
אבי משך בכתפיו והמשיך לעשן.
"איך הצלחת להחזיר אותי לחיים?"
אבי הפיל את שאריות הסיגריה על הרצפה. "בכוח הזרוע."
"אתה נראה שונה, אתה יודע?" אליגטור העיר.
"כן, טוב," אבי אמר באדישות, "אתה יודע."
"אני מבין שלא הבאת אותי הנה כדי לדבר על רגשות."
"זה בטוח," אבי הנהן.
"אז למה?"
"נרה מתחתנת היום."
"עם מיילס דייויס? סליחה, עם מיילסטון?"
"לא. עם אילן."
"אילן? מי זה אילן? הוא דמות בכלל?"
"לא. הוא סתם איש. די נחמד. עובד סוציאלי."
"אאוץ'," אליגטור אמר בגרסא שלו לאמפתיה. אבי גם היה עובד סוציאלי פעם. "ואתה בדיכאון?"
"אני צריך לסגור חשבון בחתונה הזאת," אבי אמר, מסתכל אל האופק.
"או," אליגטור חייך, "זה כבר נשמע יותר פסיכופטי."

הם הלכו ברגל עד ראש פינה, שם עמד, מתחת לחנויות, אולם אירועים פסטרולי באווירה כפרית.
"מי מתחתן בראש פינה?" אליגטור תהה ברוע-לב.
"אני אגיד לך מי," אבי קפץ על ההזדמנות, "הבן-אדם הכי טוב שיש בעולם הזה, מי שהייתה אמורה להתחתן כאן איתי, אם לא הייתי הורס הכל עם האובססיה המטומטמת שלי לבריונים. ואילן."
"סחטיין על האקספוזיציה," אליגטור הנהן. "אז מה התוכנית?"
"זה מה שאני שואל," אבי אמר, מציץ בשעון-מחשבון שלו.
"היי, רגע, השעון הזה," אליגטור כיווץ עין אחת, "אל תגיד לי ש..."
אבי הנהן. זה אכן היה כרונודאוס-4, מוסווה בתוך שעון-מחשבון של קאסיו. אבי נסע במשך עשרות שנים באוטובוס היקומים של משה הנהג, אבל משה היה טוב מדי בשביל לקחת את אבי למקומות שהוא רצה להגיע אליהם. הדרכים שלהם נפרדו בתחנת אולימפיה, שם אבי התחנן לכרונוס, אל הזמן, שיבנה לו כרונודאוס-3, כדי שיוכל לנוע בין הזמנים ולתקן את כל הנזק שהוא עשה. אבל כרונוס נשבע שהוא לעולם לא יכין עוד מהדברים האלה, שתמיד יצאו משליטה והביאו הרבה יותר נזק מתועלת.
אז אבי הלך לאח שלו, קיירוס, שהבטיח להכין לו גרסא חדשה ומשודרגת של כרונודאוס, אם הוא רק ייקח חלק קטן במזימה שלו, לרצוח את אחיו כרונוס. אבי מצמץ והסיט את המבט מהשעון אל אולם האירועים.
"מאיפה השגת אחד כזה?" אליגטור נשמע כמעט מקנא.
"טיילתי הרבה ביקומים. יד שנייה."
"אתה משקר לי," אליגטור אמר.
"כן, טוב," אבי אמר. "כן."
אליגטור משך בכתפיו. "איך שאתה רוצה. אז אנחנו שורפים את האולם או מה?"

רבע שעה מאוחר יותר, הם ישבו על כורסאות אפורות בפינה רחוקה של האולם, ושתו איזושהי בירה מסריחה, כי אין בחתונות בירה נשר. הם הצליחו להתחמק מעיניהם של נרה, או המשפחה שלה, כי אבי כבר היה בחתונה הזאת עשרות פעמים, וידע בדיוק איפה לשבת.
"אבי, אני באמת אוהב בירה גרועה," אליגטור לקח לגימה ועשה פרצוף סובל, "אבל, מתי אנחנו רוצחים אנשים?"
"בעוד," אבי הסתכל בשעון, "שמונה דקות. בוא," הוא קם על הרגליים, עדיין מחזיק כוס בירה ארוכה, "החופה מתחילה." אליגטור זרק כלפיו מבט חשדני, אבל לקח את הבירה שלו, קם והתחיל ללכת איתו.
בחופה היה רב רפורמי, שהיה רב סטנדרטי למדי, והיה לו סגן-רב, שדפק אלתורי הארד-בופ חולים על החצוצרה שלו, בין המילים של הרב. מאחורי החתן והכלה עמדו המשפחות, כל הצד של אילן, שאבי לא הכיר בשמות, אבל זכר את המראה שלהם בעל פה, כולל אח קטן שמעשן סיגר גדול ומביך, אבא קירח עם עניבת פסים כחולה, אמא נרגשת בשמלה סגולה אלגנטית, סבא בכיסא גלגלים, ועובד סיעוד מהודו, שטיפל בו. בצד של הכלה היו שמשון, האבא הקשוח של נרה, שאבי ראה איתו יותר משחקי כדורגל משעממים ממה שכל אדם אמור לראות, ויקטוריה, האמא, עם מבטא אוקראיני כבד, אבל אופי ישראלי הרבה יותר מהצפוי, מיקי, האח הגדול והמצחיק, ושון, האח הקטן והמעצבן, שלא הסכים לשחק עם אבי דום 3, אבל הכריח אותו לשחק איתו ב'חמישה לילות אצל פרדי', ואם הקורא לא יודע מה זה, יעשה לעצמו טובה, ויתעקש שלא לדעת עד סוף ימיו.
אילן היה בחור חמוד. החליפה הייתה קצת גדולה עליו. רזה, גבוה, עם משקפיים, וזקן חצי-מטופח, למד עבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה, ככה היה נדמה לאבי. הם הכירו במקום העבודה. הוא הקריא טקסט ארוך מתוך מחברת קטנה של בית-ספר, על כמה שהוא אוהב את נרה, שמח שיש לו אותה בחייו, ועוד יותר שמח על ההזדמנות להיות איתה מעכשיו עד סוף החיים שלו. אבי נאנח; לעזאזל, אילן.
נרה קראה מתוך פתק צהוב משרדי קטן, טקסט קצר וקולע, כאילו הוא נכתב על ידי ענק ספרותי, שעבד עליו במשך שבועיים, אבל אבי ידע, זה היה שרבוט של הרגע האחרון, וזה מה שהיה כל כך נחמד בזה. אפילו בזמן שהלב שלו החמיץ והתקלקל, הוא הצליח להרגיש סימפתיה לזוג הצעיר הזה. היא נראתה בדיוק כמו שאבי היה מדמיין אותה בתור כלתו לעתיד, בשמלה לבנה, עם שיער כתום אסוף באיזושהי דרך מוזרה של כלות, אבי חשב שהיא נראית מושלם, אבל, היא נראתה מושלם גם כשכל הפרצוף שלה היה מלא בצ'יטוס גבינה בזמן שהיא הייתה רואה שידורים חוזרים של החמישייה הקאמרית בשלוש בלילה. אבי היה מוכן לקבל אותה ככה או ככה, באותה מידה, אבל, זאת לא הייתה החתונה שלו, ושום גלישה בזמן לא יכלה לשנות את זה.
אבל אולי הוא יוכל לשנות את מה שאמור לקרות עכשיו. הייתה הפוגה בדיבורי החתונה המרגשים, והכוס שנועדה לשבירה כבר הונחה במקום אסטרטגי. החצוצרן עלה לגבוהים והסולו שלו הגיע לגבהים חדשים של אמוציות. אילן כבר הרים את הרגל וחישב מסלול לכיוון הכוס, ואז, בתו הגבוה ביותר, החצוצרן התפוצץ, וכל מה שהיה בתוכו עף על כל הנוכחים בחופה, והכתים אותם מכף רגל ועד ראש בדם וצבעים נוספים. השמלה הלבנה של נרה הייתה כולה אדומה.
במקום בו עמד פעם החצוצרן, הייתה עכשיו דמות מוכרת, מחייכת, איש כהה-עור, עם אפרו קצר, לבוש בבגדי עור-אדומים, מעוטר בכסף על כל הגוף, ועל הראש שלו כתר שטני מזהב. ביד שמאל שלו הוא החזיק חצוצרה אדומה. ביד השנייה הוא החזיק ויברטור באורך שני מטר, שבערה בתוכו אש כתומה.
"זאת הפעם השלושים ושמונה, לא?" הוא חייך ישירות אל אבי, ובחדות חסרת-רסן, שלח הצלפה עם הויברטור הלוהט שלו, אל תוך הבטן של אילן, החתן, שנראה כאילו הוא נפצע, אבל אבי כבר ידע שהוא מת במקום.
"זה מיילסטון?" אליגטור שאל. "למה לא אמרת לי?"

אבי לחץ על כפתור בשעון-המחשבון, והם היו שוב על הכורסאות האפורות, שמונה דקות מוקדם יותר. "יותר יעיל לראות את זה בעיניים. יש דברים שאי אפשר להסביר." הוא לחץ על כפתור אחר, והם היו בשחר האנושות, יושבים על מונולית שחור בגובה עצום וצופים בקופים הולכים מכות במשך מה שנראה כמו נצח.
"אני זורם איתך, אבי, באמת, וזה לא רק בגלל שאני חלש כמו חרדון-צב כרגע, אלא באמת, כי עברנו הרבה ביחד," אליגטור אמר, "אתה מוכן להסביר לי מה לעזאזל עובר עליך?"
"שלושים ושמונה פעמים ראיתי את החתונה הזאת. שלושים ושמונה פעמים מיילסטון רצח את אילן, הכריח את נרה להתחתן איתו ולקח אותה, עם שמלה מגואלת בדם, איתו. לאן? אין לי מושג. לא הצלחתי לעצור אותו אפילו פעם אחת."
"אתה לא יכול להתעסק עם מיילס דייויס, אבי, עדיין לא למדת את זה?"
"אבל אתה יכול."
"אני?" אליגטור נחר. "אני לא אל יותר. אני תנין פשוט. אליגטוריאן."
"עדיין יש לך יותר כוחות מלאלוהים של היהדות," אבי אמר בלי להתרגש.
"אין לך מושג על מה אתה מדבר," אליגטור השיב. "מה אתה רוצה להשיג פה?"
"אתה איתי?" אבי קם על הרגליים, עומד בין שמיים וארץ, על המונולית.
"איתך במה, בן-אנוש מעצבן?"
"אתה איתי במסע האידיוטי הזה?" אבי שאל, דרמטי יותר מבדרך כלל. "אתה איתי במסע הפתטי, המטומטם, חסר הסיכוי, הדפוק הזה, להחזיר את התמימות, לפצות על כל החרא, לתקן את כל מה שהרסתי בחיים המבוזבזים שלי, שביליתי את ההתחלה שלהם בעבודות זמניות, ואת ההמשך הנצחי שלהם בנסיעה מזוינת באוטובוס היקומים של משה הנהג, מחפש איזה רוח קוסמית של ג'אזיסט שמת בשנות השישים כדי שיעזור לי להילחם בג'אזיסט אחר משנות השישים? כדי לזיין את הבריונים, אליגטור, הבריונים! אתה מבין כמה מטומטם זה נשמע עכשיו?" עכשיו אבי דיבר חזק, וכועס, ועצוב, "אתה מבין על מה בזבזתי את החיים שלי?"
אליגטור הוציא קופסת נובלס מקומטת מהכיס שלו והדליק אחת. הוא הושיט אחת לאבי וגם הוא לקח אותה. "הבנתי אותך," הוא אמר, אחרי שתיקה ארוכה. "יהיו זונות?"
"למה שיהיו זונות!?" אבי צעק. הגרון שלו כאב.
"רציתי לראות איך תגיב," אליגטור הנהן באושר. "בסדר. כן. אני בפנים. אני לא מבין מה אתה רוצה ממני, אבל, אני לא רואה משהו יותר טוב לעשות."

לאבי דווקא היה רעיון. במהלך מאות השנים בהן הוא נע בין זמנים ויקומים שונים, הוא הקפיד תמיד לטפח את הבית הנטוש ברחוב שפרינצק, קרית שמונה, שהפך לבית בשבילו ובשביל שלושה אנשים, מזרחי, אשכנזי, ואמריקאי, שנראה שגם הם חיו חיי נצח של עישון סמים, סיפור בדיחות טפלות, וצפייה במשחקי כדורגל, באותו בית ממש.
עכשיו הבית נראה יותר טוב. היה בו פוסטר של אריק דולפי, חתום על ידי אריק דולפי מיקום 1, וכן, הדבר הראשון שאבי עשה עם שעון הכרונודאוס-4 שלו היה לראות עשרות הופעות של אריק דולפי. הייתה בו טלוויזיה ישנה של פיליפס, שהקרינה את כל העונות של כל סדרות מסע בין כוכבים בלולאה נצחית.
אבי הסתכל על שלושת החברים הנצחיים שלו.
"דארמוק," המזרחי הצביע על אבי, "וג'אלאד," הוא הצביע על אליגטור, "בטנגרה?"
"הם חווים שבץ?" אליגטור תהה.
"קיטאו, עיניו סגורות!" האשכנזי התעצבן.
"לא," אבי נד בראשו, "הם מתקשרים בשפה טמארית שהם למדו מצפייה אין סופית במסע בין כוכבים. הם בקיאים גם בקלינגונית, קרדסית, רומולנית, ולא שזה מעניין מישהו, אבל אפילו ברינית."
"לא יכלת לשים להם קצת בבילון 5?" אליגטור שאל.
"החיה מטנגרה!" האמריקאי הצביע על אליגטור בזעם.
אבי נאנח, מלמל דבר מה לגבי חייו האומללים, ואמר לבסוף ברוב טכס: "דארמוק וג'אלאד בטנגרה. אבי ואליגטור בקריית שמונה."
"האל אליגטור," אליגטור תיקן.
"דארמוק וג'אלאד באוקיינוס," הוא סיכם לבסוף, מחייך בלי להתכוון.
"איזה הומואים!" שלושת החברים אמרו במקהלה קקופונית מטופשת, וחזרו לספה שלהם, מול הטלוויזיה.
"טוב," אבי סיכם, "זאת הייתה סצנה ממש מיותרת. בוא איתי."
הם נכנסו לחדר של אבי, שהיה מרוהט בפסנתר מקולקל, מכשיר גיימבוי אדוונס סגול, ומיטת יחיד מעץ. אליגטור ישב על כסא הפסנתרן. אבי התיישב על המיטה שלו, התכופף, והושיט שתי ידיים כדי למשוך משהו מתחת למיטה.
"אתה לא תאמין איזה דברים מצאתי בזמן שהיית קפוא," אבי מלמל, וניכר שהוא חיפש משהו ספציפי, "כל כך הרבה גימיקים. עזוב. בכל מקרה," הידיים שלו נעצרו על משהו, והוא שלף אותו בסודיות.
"אתה מנסה להפתיע אותי?"
"ברור. תעצום עיניים."
"זה משהו מגעיל?" אליגטור עצם את העיניים ושאל.
"תלוי מה מגעיל אותך."
"בני-אנוש," אליגטור ענה ללא היסוס.
"אני בספק," אבי השיב. "אתה יכול לפתוח את העיניים."
אליגטור פקח את עיניו וראה את אבי אוחז בקופסת עץ קטנה, בצבע ארגמן. "אה, שיט, לא," הוא ניסה להגיד,
אבל אבי כבר פתח את הקופסה, וזה היה מאוחר מדי.

אליגטור מצא את עצמו עומד בתוך חדר קטן, בין ארבע קירות עץ ארגמניים, בלי חלונות או דלתות. על הרצפה דלקה מדורה קטנה, ולידה, על שרפרף קש, ישב אליגטוריאן רזה עם משקפיים, לבוש סחבות אפורות, וניסה לצלות שיפוד מרשמלו.
"עלי," אליגטור אמר.
"האל אליגטור הדגול," עלי השיב בפומפוזיות.
אליגטור שתק.
"מה מביא אותך למשכני הצנוע?" עלי שאל בעוינות. "זה בגלל שאתה רוצה מרשמלו? או שהתחשק לך לדבר איתי קצת, להעביר את הזמן עם חבר ותיק? או שאולי אתה צל חיוור של עצמך, ובאת הנה בניסיון נואש להחזיר לעצמך משהו מהאלוהות שלך?"
"אתה די מניאק בתור הקליפה התנינית שהשלתי מאחוריי," אליגטור זעף.
"אני מניאק?" עלי נעמד על רגליו, מצביע על אליגטור עם שיפוד מרשמלו. "תזכיר לי מה היה ממוצע הרציחות ליקום שלך בתור האל אליגטור? שלוש וחצי פלנטות?"
"אחת נקודה שש," אליגטור אמר. "אתה מגזים."
עלי נאנח, חזר לשבת על השרפרף ונגס בשיפוד שלו. "מה אתה רוצה, אליגטור?"
"אני לא רוצה כלום," אליגטור נזכר, "בן-אנוש תקע אותי פה."
"אה. בני אנוש. חברים שלך. יש כמה מאות פה. שליש מהם תקועים פה בגלל שהם רצו לחסל אותך ולא עמדו במבחן שלי. אתה יודע משהו? אם זה היה תלוי בי, הייתי עוזר להם בזה, בכיף."
"ברור, כי אתה אוהב מוות בדיוק כמוני." אליגטור נעץ את עיניו בחדות, לתוך העיניים של אוכל המרשמלו הדביק שמולו. "רק לא היית חזק מספיק אף פעם."
"כמוך?"
"כן, כמוני. אתה רצחת אותה בדיוק כמוני, עלי. היינו בזה ביחד."
"אל תדבר עליה!" עלי צעק, וזרק את השיפוד לכיוון אליגטור. הוא תפס את השיפוד וטרף את המרשמלו האחרון שנותר. בסוף אליגטור נאנח והתיישב ליד המדורה.
"לפני שידענו לדבר, כשהיינו רק חיות בביצות של אליגטוריה, כבר רצינו לרצוח." האש בערה בתוך העיניים הקרות של אליגטור. "אתה ואני. אני כבר לא יודע להבדיל מי היה מי."
"אני! אני הייתי עלי!" הוא קרא בזעם, "אני. זה הגוף שלי, אני התפלשתי בביצה, אני זה שפגש אותה, שהריח אותה, אני מי שהיה איתה!"
"אז אתה היית כל הדברים הטובים, אבל כשרצחת אותה, זה היה בגלל השד הפנימי שבך, בגללי, האל המרושע שלגמרי לא קשור אליך, הדיבוק שאחז בך?"
עלי שתק.
אליגטור הושיט יד לכיס הג'ינס שלו, שלף ממנה קופסת נובלס מקומטת, הוציא ממנה סיגריה והדליק אותה בעזרת המדורה. "פעם חשבת, מה לעזאזל בת-אנוש עשתה בביצה של אליגטוריה? לא הייתה אמורה להיות שם אליגטוריאנית, למשל? סוג של תנינה אולי?"
"חשבתי. היה לי הרבה זמן לחשוב כאן," הוא הוסיף בטון מאשים. "תמיד חשבתי שזה סימן כלשהו, שאנחנו היינו קשורים לבני-אנוש באיזושהי דרך, עוד לפני שהכל התחיל."
"הרבה זמן חשבת," אליגטור זלזל, "אבל נשארת נאיבי," הוא דיבר ונופף בסיגריה הבוערת שלו, "זאת עבודה מכוונת. עבודה של אל. מישהו הזיז משהו. עלי וחווה. אדם ואליגטוריאנית. זה הכל ניסוי של אל דפוק מגארדה."
"נו, באמת."
"ואם אתה שואל אותי," אליגטור המשיך, "זה היה מנגנון נגד כישלון, כדי שקפטן ג'רארד יוכל להשתמש בזה נגדי יום אחד."
"בלי הכוחות שלך, אתה משוגע לגמרי," עלי אמר.
"בלי הכוחות שלי, אתה כלום," אליגטור השיב.
"לא נשמע לך נחמד, להיות קצת כלום, אחרי כל מה שהיה?" עלי הסתכל לתוך עיניו. אליגטור הרגיש את העייפות בתוכן. "אחרי כל הטעויות," עלי המשיך, "חיים שלמים של מוות. כל הקורבנות שלנו. הילד שלך."
אליגטור מצמץ וניתק את קשר העין. הוא בהה באש במשך זמן בלתי נתפס. "מה אתה מציע?" הוא שאל לבסוף.

אבי חיכה לו באותו מקום, באותו זמן, עדיין יושב על המיטה. הקופסה לא הייתה בידיו, אלא על הרצפה, והוא יצא מתוכה חזרה אל כסא הפסנתרן, כאילו כלום לא קרה.
"אתה חתיכת בן-אנוש נקניק," אליגטור כעס.
"נו, קיבלת רעיונות מעניינים?" אבי לא התרגש.
"כן. אנחנו חוזרים לביצות של אליגטוריה, להחזיר את הכוחות שלי," אליגטור שיקר.
"נשמע טוב," אבי האמין.
"יש לך רעיון איך מגיעים?"

אוטובוס היקומים של משה הנהג נראה כמו קו 19 רגיל מהדר לנווה-שאנן. מזגן חלש, חלונות צרים מדי, מושבים מאובקים בגווני פסטל. השיער של משה היה לבן וחד, והיה לו קיסם בפה. הוא לבש חולצה סגולה מכופתרת, ובכיס החולצה הייתה לו ממחטה ורודה, מקופלת למשעי. כשדלת האוטובוס נפתחה, הוא הסתכל על אבי ואליגטור, שלף את הקיסם מפיו, הצביע עליהם בעזרתו, ושאל "מה אתם עושים פה?"
"סליחה?" אליגטור כעס.
"אנחנו לקוחות משלמים," אבי אמר בקור. "אפשר לעלות על האוטובוס?" למרות שהוא דיבר בביטחון, העיניים שלו חיפשו את השלט שאומר שכל אדם רשאי לשבת באוטובוס בכל מקום שיחפוץ.
"ברור שאפשר," משה אמר בחשק מועט מאוד, "בואו, תעלו."
אבי נכנס פנימה ואליגטור הלך אחריו. "מה יש לו?" אליגטור שאל את אבי, כשהם התיישבו ברביעייה מאחורה.
"אה," אבי לא התרגש, "הוא סתם שחוק. נהג יותר מדי שנים. עשרות אלפי שנים, נראה לי. לא פלא שהוא עצבני. הוא חייב לצאת לפנסיה."
אליגטור הסתכל עליו בחשדנות. אבי משך בכתפיו. כמובן, זה לא היה מדויק. משה הנהג אהב לטייל בין זמנים ויקומים, לא לעוות אותם, ואם הוא סייע לאנשים לעשות את זה, אז לפחות שהם לא יהיו בני זונות מרושעים. במקרה, האל אליגטור היה מעוות הזמנים הבן-זונה המרושע הכי גדול שהאנושות פגשה, ואבי קנה לעצמו שם של דפקט חסר מעצורים, מפצל צירי זמן, והורס חתונות סדרתי. או לפחות, זה מה שמשה הנהג חשב. האמת, אליגטור הוא סתם אליגטוריאן עכשיו, אבי חשב, ואני, אני הרבה יותר גרוע ממה שמשה מדמיין.
"התחנה הבאה," הכרוז האוטומטי קרא, "השואה."
אליגטור הסתכל על אבי בזעם. אבי משך בכתפיו ואמר, "הביצות של אליגטוריה זאת נסיעה ארוכה."

על פי השעון-מחשבון של אבי, לקח להם תשע שעות להגיע לירח האדום של אליגטוריה.
"אני שונא לנסוע באוטובוס," אליגטור אמר. היה לו חם, והאוטובוס עשה את כל הסיבוב, בלי לדלג על אף תחנה – רצח-עם, עבדות, קולוניאליזם, העונה השנייה של הסמויה, מלחמת השחרור, מלחמת סין-יפן, הסוף של כדור הארץ, סוף היקום, שביל הכוכבים השחורים, מנהרות המלח, שלושה סיבובים סביב שכונה א', חזון העצמות היבשות, עד שפתאום אבי אמר לו, "תסתכל," ודפק באצבע על החלון, בכיוון של שני ירחים, אחד כחול, השני אדום, רחוקים זה מזה, אבל מתקרבים.
לאליגטור כבר הייתה בחילה. "לך תשאל את הנהג כמה זמן עד הביצות."
אבי הניד בראשו לשלילה. "כן. לא נראה לי."
"למה?"
"אני לא אוהב לדבר עם אנשים," אבי לא שיקר, אבל גם לא אמר את האמת.
"נו באמת," אליגטור קם בזעם, ואחז בעמודים של האוטובוס בדרך אל הנהג, שאחרי רבע שעה, נראתה פתאום מאוד ארוכה. הכיסאות משני צדי הדרך נראו כמו שני הרים ענקיים, הרצפה הפלסטיקית הרגישה כמו בוץ טובעני, וכל צעד היה כרוך במאמץ פיזי של כל שרירי הגוף. אליגטור הרגיש כל מילימטר בגוף הכבד שלו, שהיה רחב מדי לדרך הזאת.
"היי, לשבת על הכיסאות שם!" קולו של משה הנהג הדהד מן המרחקים. "אנחנו נכנסים לדרך קשה."
"נכנסים, אה," אליגטור רטן, ובשארית כוחותיו הפיל את עצמו אל תוך אחד הכיסאות. התברר שזה היה הכיסא שמאחורי הנהג. "תגיד, כמה זמן עד הביצות של אליגטוריה?"
"למה, קבעת שם מכות עם אשכנזי?"
"מכות עם, מה?"
"מה אתם עושים פה, אליגטור?"
"מה אתה עושה פה," אליגטור השיב בזעם, ובשם האל שהיה פעם, הוסיף, "בן-אנוש עלוב?"
"עלוב, אה," משה חייך, הקיסם נעוץ בין שיניו. "אני נותן שירות. זאת העבודה שלי. יש לי הפסקה עוד מעט."
"הפסקה?"

הירח האדום של אליגטוריה היה כוכב מדברי קטן, עם כבישי אבן ישנים לאורכו ולרוחבו. באחת הצמתים היה חניון, שעמדו בו כמה זוגות אופניים, אוטובוס אחד ושתי חלליות קטנות, ולידו ביתן, לא גדול מאוד, שדלק בו שלט ניאון ירוק שהיה כתוב באליגטוריאנית.
"מה כתוב פה?" אבי שאל.
"מוות אדום בדרום," אליגטור ענה בחוסר חשק. אבי דמיין שאליגטור נראה קצת חיוור.
משה הנהג נעלם לאנשהו, לשתות קפה ולאכול משהו. "אתה רוצה לאכול משהו?" אבי הציע.
"ממש ממש לא."
"טוב. תבוא איתי?"
"לא."
"נו."
"לא."
אבי נאנח ונכנס לתוך הביתן. היה שם משהו בשביל כל אחד. ארבעה אליגטוריאנים ישבו על ספסל אבן, בצורת חצי-עיגול, עוקרים עשבים שצמחו בין האבנים ואוכלים אותם. שולחנות היו מפוזרים, ובני-אנוש ישבו על כמה מהם, אכלו ושתו מה שבני-אנוש אוכלים ושותים. היו שם לפחות חמש צורות חיים שאבי לא הכיר, כאלו שנראו כמו אנשים מאופרים בסגנון מסע בין כוכבים, וכאלה שהצורה שלהם בקושי הייתה נהירה למוח האנושי. בשולחן הפינתי ביותר, עמד איש בגלימות שחורות, עם כובע שחור, שעליו נוצה לבנה. יכול להיות שזה אינו, אל הפחד של גארדה? אבי השתדל שלא לבהות. מה המשמעות של 'אל הפחד', הוא לא תמיד הבין. זה אומר שהוא מפחד כל הזמן, או שהוא מפחיד כל הזמן, או שהוא פשוט אחראי על הפחד, כמו שהקצין שלי בצבא היה אחראי על רשיונות נהיגה של נגדי משמעת. מה שבטוח, האיש הזה נראה די מפחיד.
"הבא בתור," הוא שמע, בשפה אחרת, אבל הצליח להבין.
"כן, כן," אבי אמר.
"מה בשבילך?" שאלה אותו אישה, שנראתה קצת אנושית, אבל העור שלה היה כחול, והיו לה ארבע זרועות, שלוש מתוכן עסוקות בדברים אחרים, ואחת מרחפת מעל מה שנראה כמו מכונת כתיבה קטנה ואליגטוריאנית, מחכה להזמנה של אבי.
"יש לכם וויסקי?"
האישה נאנחה. "יש לנו הכל. מה בשבילך?"
"איזה וויסקי יש לכם?"
"יש," היא התחילה לאבד סבלנות, "הכל. מה בשבילך?"
"יש בפאלו?"
היא החלה להקליד במכונה. "בפאלו אחד עם קרח, עוד משהו?"
"פלאפל," הוא אמר בלי לחשוב.
"איזה פלאפל?"
"מה?"
מישהו מאחוריו התערב. "פלאפל הזקנים. הוא רוצה פלאפל הזקנים. פיתה, עם רק חמוצים. בלי טחינה."
האישה הכחולה סיימה את ההקלדה ונעלמה. חמש-עשרה שניות מאוחר יותר, אבי קיבל לידיו כוס ויסקי עם קרח, ומנה פלאפל שדמתה באופן מחשיד לפלאפל החיפאי שהיה רחוק מהם מרחק בלתי ניתן למדידה. "תודה," הוא הנהן לכיוון האיש מאחוריו, "פלאפל הזקנים. זה רעיון טוב."
"ברור," האיש השיב, ואבי נוכח לדעת שהאיש היה רחב, גבוה להפליא, עם מבט של טירוף מאתגר בעיניים. "אני הכי טוב בכל מה שאני עושה." היה לו סרט צהוב מסביב לשיער אפרו קצר וסבוך.
"תגיד, אתה..." אבי פחד לשאול.
"מה בשבילך?" האישה הכחולה שאלה את הטיטאן.
"כוס ענקית של מיץ תפוזים טבעי, מתפוזי מידנייט ולנסיה מצפון אפריקה," האיש אמר בלי לחשוב אפילו רגע, ותוך חמש-עשרה שניות בדיוק (אבי בדק בשעון-מחשבון שלו), הוא החזיק כוס מיץ תפוזים ענקית שנראתה כמו הדבר הכי קר ומרענן שאי פעם התקיים.
הוא הסתכל מלמעלה על אבי והושיט כלפי מטה יד עצומה. "ווילט צ'מברליין. הגדול ביותר בכל הזמנים."
"אבי," הוא לחץ את ידו של אגדת הכדורסל, והרגיש את ידו שלו נמחצת בעוצמה.
"בוא, בוא," ווילט אמר והניח את היד הענקית שלו על הכתף של אבי, מוביל אותו לכיוון שולחן קטן. אבי התיישב על השולחן, אוכל פלאפל, שותה וויסקי, ובאופן כללי, מקבל את ההתרחשויות סביבו בהבנה. במה זה פחות הגיוני מכל מה שראיתי במאות השנים האחרונות? הוא הסתכל הצידה, מחפש בזווית העין את הבחור שנראה כמו אל הפחד. הוא נעלם בינתיים.
"אתה לא מתכוון לשאול אותי אם אני מת?" ווילט תהה.
"אתה לא נראה לי מת, מר צ'מברליין. זה כבוד גדול לפגוש אותך."
"כן, כן," ווילט הנהן. "זה שעון-מחשבון על היד שלך, או שאני מדמיין?"
אבי הסמיק וסובב את היד שלו כלפי מטה, מסתיר את פני השעון. אם הוא היה יודע שהוא יפגוש את ווילט, הוא היה מתהדר בשעון מגניב יותר, ואולי גם בחליפה ועניבה שלא היו מביישים את אריק דולפי בעצמו.
"לא ראיתי אחד כזה מאז שנות השמונים," ווילט צחק, ואז נתן מבט בוחן באבי. "אז אתה צריך לחשב דברים כל הזמן. אני אומר שאתה מדען. לא, תיאורטיקן. פיזיקה. משהו כזה?"
השפתיים של אבי התכווצו וזזו באי נוחות, בזמן שהוא חיפש איך להסביר מה הוא עושה בחיים. "אני בין עבודות," הוא החליט.
"לא," ווילט ליטף את סנטרו ביד עצומה, מביט באבי במבט בוחן. "לא מדען. אתה נראה לי כמו מורה."
"עובד סוציאלי," אבי נאנח. "הייתי. מזמן."
"אה," ווילט הקיש באצבעותיו, ברעש מרשים. "ידעתי!"

ווילט צ'מברליין רצה לספר לאבי על המשחק האגדי בו הוא קלע מאה נקודות, אבל אבי דווקא התעניין בקריירה שלו בהראלם גלובטרוטרס. הם דיברו על כדורסל, על ג'אז ועל המבורגרים, ובדיוק נכנסו לדיון מעניין על מלחמת ויאטנם, כשהם שמעו המולה בחוץ, ורעש של דברים נופלים ונשברים. אבי הסתכל החוצה וראה מה שנראה כמו תשעה אליגטוריאנים הולכים מכות, או בעצם, שמונה אליגטוריאנים מסתערים על אליגטור.
"אוי, שיט," אבי קם על רגליו ורץ החוצה. בחניון העפר שבחוץ, אליגטור היה מוקף בהם. הם לא נראו כמו פרחחים, או אפילו לא בריונים. הם נראו כמו אליגטוריאנים רגילים, ולא צעירים במיוחד. הם נראו כמו אבות ואמהות, רק בגרסאות תניניות.
אחד מהם צעק. "אל תתנו לו לברוח!" הוא סימן לאליגטוריאנים שישבו בתוך הפונדק. "זה האל אליגטור! זה האל אליגטור!"
אחד מהם עמד מול אליגטור, אוחז באלת ברזל, מבריקה בגווני זהב וכחול, הצבעים של אליגטוריה הישנה. אולי פעם היא הייתה מקל הליכה של תנין זקן ועשיר. האליגטוריאן הניף את האלה והשאיר את עצמו חשוף לאגרוף של אליגטור, שהפיל אותו לקרקע. כשהוא היה שכוב על האדמה החולית, אליגטור הצליף בו עם הזנב שלו, דבר שנראה מאוד כואב, מהצד.
"בואו!" אליגטור צעק, מחייך כמו שרק הוא יכל לחייך במצב כזה, מנפנף באגרופים מוכנים, מנפנף בזנב שלו, שהתיז דם אליגטוריאני של הקורבן שלו על הקהל. "אתם חושבים שאני כבר לא השליט שלכם?"
"שיט, שיט," אבי רטן.
אחר כך שניים קפצו פנימה. אליגטוריאן אחד תפס אותו מאחור ואליגטוריאנית אחרת הוציאה סכין ארוכה והניחה אותה ליד הצוואר של אליגטור. "אתה זוכר אותי?" היא שאלה. האיש שתפס את אליגטור אמר בכעס, "תענה לה!"
אליגטור משך בכתפיו בזלזול.
"הבת של גנרל דאציו," היא אמרה, והשם היה אמור לצלצל מוכר, כי הוא היה קצין די בכיר בצבא אליגטוריה, שהוצא להורג על בגידה, יחד עם אשתו, בזמן שהבת שלהם הוגלתה לירח האדום, דבר שהיה באותם ימים סוג של עונש מוות בפני עצמו. הבת של גנרל דאציו שרדה, ועכשיו היא החזיקה את הסכין של אבא שלה מצבא אליגטוריה, על הצוואר של האל אליגטור, והסתכלה קרוב קרוב לתוך העיניים שלו.
הוא נשך את הראש שלה, הניף אותה בשיניו וזרק אותה על האליגטוריאן שמאחוריו. כששניהם היו על הרצפה הוא בעט בהם כמה פעמים, בנונשלנטיות, עם האול-סטאר האדומות שלו. "אין לי מושג מי זה," הוא אמר, ועמד להגיד עוד משהו שנון, כשנזרק לכיוונו כסא מתכת, פגע בו בכתף וגרם לו כמעט למעוד. שלושה אליגטוריאנים נוספים הסתערו עליו באותו רגע, והם הצליחו לתת לו כמה מכות טובות, כולל בעיטה בצוואר, שהשאירה אותו צרוד ודומע. הוא לא אהב את זה, והחליט להרוג אותם. והוא השתמש בכל מה שהוא יכל בשביל לעשות את זה, זרועות, רגליים, ציפורניים, שיניים, עד שהוא עמד, מתנשף, מדמם, משתעל, מעל גופות מרוטשות של שלושה אליגטוריאנים, שהיו שלושה אחים, שרק עברו באיזור לעצירה, בדרך לחתונה, כשהם ראו פתאום את מי שבגללו הם גדלו בלי אמא שלהם.
"מי עוד?" אליגטור ניסה לצעוק, אבל הצוואר שלו רק הוציא מעין צווחה צרודה וחלודה. "מי, עוד," הוא השתעל, "מי עוד רוצה חתיכה מהאל אליגטור?"
הוא חזק ומטורף, אבי חשב לעצמו, אבל הם כן יכולים להרוג אותו בסוף. נראה שהקהל רק הלך וגדל, ואליגטור התחיל לתפוס את האנשים שהקיפו אותו מיוזמתו. הוא נגח באחד, הוריד אחר באגרוף לעין, וירק על הרצפה. אבי החליט שהוא ירוץ פנימה, יתפוס את אליגטור ויעיף את שניהם משם בעזרת הכרונודאוס-4 שלו, והוא התחיל לעשות את זה, כשמשהו אחז בו בחוזקה. זוג זרועות אדירות שמנעו ממנו לזוז. זה היה ווילט צ'מברליין.
"זוז מפה!" אבי צעק, מתנועע לשווא ולא משתחרר מהאחיזה.
הזנב של אליגטור היה מלופף סביב צוואר של מישהו, אפילו לא אליגטוריאן, חייזר כלשהו, שנראה קצת כמו שועל, ופשוט רצה להצטרף למכות, לראות אם הוא יוכל להיות זה שיחסל את האל אליגטור, להפוך את עצמו למישהו. כשאליגטור ראה במרחק כמה מטרים כדורסלן עצום מחזיק את אבי מאיזושהי סיבה, הוא הפיל את החייזר המת על הקרקע, הרכין את ראשו והסתער קדימה לכיוון ווילט, נוגח בעוצמה בכל מי שלא היה חכם מספיק לזוז מהדרך בזמן. הוא עצר ברגע האחרון כדי לא לפגוע באבי, תפס את ווילט בשתי ידיים וניתק את האחיזה שלו. הוא הרים אגרוף ותכנן לשחרר אותו, אלא שהוא עצר לפתע ובהה באיש המוזר. הוא לא התאים כאן, והיה משהו מצמרר בחוסר-ההתאמה הזה.
"ווילט צ'מברליין?" הוא שאל בהפתעה גמורה.
ווילט חייך. "יותר כמו קפטן ג'רארד."
"מה?"
"אני תמיד משגיח עליך, אליגטור," הוא אמר. אליגטור חשב לתת לו את האגרוף למרות הכל, אבל הוא ידע שאגרוף אחד לא יעשה שום הבדל במקרה הזה. "אגב, תודה על זה," הוא קרץ והרים יד אחת, שאחזה בשעון-מחשבון של קאסיו. כעבור שלוש שניות הוא נעלם.
אבי הסתכל ביד שמאל נטולת השעון שלו ולא הצליח להגיד כלום. בינתיים ההמון התחיל להתעניין גם בבן-האנוש משתף הפעולה של האל אליגטור, שהגוף שלו עשה רושם הרבה יותר פציח.
"נו, בוא כבר," אליגטור תפס את אבי והתחיל לרוץ. אבי התעשת, בערך, ורץ עם אליגטור, המחשבות שלו ריקות. הם רצו חצי דקה בתוך החניון, כשאליגטור בועט הצידה כל מי שחשב שיצליח למנוע ממנו לברוח, עד שהם הגיעו למקום בו אוטובוס היקומים חנה.
"נו!" אליגטור פלט בצרידות, "נו!" הוא דפק על דלת האוטובוס, כמעט שובר אותה.
משה הנהג פתח את הדלת, אוכל סנדוויץ' חביתה. "אה, נכון, אנשים פה לא אוהבים את הדיקטטור הרצחני שהרס להם את החיים במשך אלפי שנים," הוא אמר בפה מלא וברוגע מוחלט, "שכחתי מזה." הם נכנסו פנימה והדלת נסגרה מאחוריהם.
הם התיישבו בספסלים הראשונים, מאחורי הנהג. "סע!" אליגטור כעס.
"סבלנות," משה אמר, מסיים לאכול את הסנדוויץ', לאט. בינתיים האוטובוס התחיל לזוז מעצמו, כאילו מישהו מרים אותו מצדו האחורי. אבי חשב שאלה האנשים בחוץ, מנסים להפוך את האוטובוס, אבל הזווית הלכה וגדלה, ואחרי כמה שניות האוטובוס נכנס אל תוך אדמת הירח האדום והחל לנסוע בתוכה. משה שם יד על ההגה. "נצא בצד השני עוד שעתיים. אתם מרוצים?" הוא רטן.
אליגטור ישב זרוק על ספסל אחד. כל הגוף שלו היה מלוכלך, דביק, כואב, הג'ינס שלו היה קרוע, מה שהיה יכול להיות נחמד, אם הוא לא היה מלא בכתמי דם. אבי בהה בכפות הידיים חסרות-השעון שלו והאשים את עצמו, שהמוח שלו ריק בדיוק כמו הנשמה שלו. הם לא היו מרוצים.

שעתיים מאוחר יותר, הם יצאו בצד השני של הירח האדום, כמה עשרות שנים קדימה. האוטובוס המשיך לנסוע בקו ישר מתוך האדמה, נפרד מהירח, מסתובב סביב עצמו ומרחף באיטיות לכיוון אליגטוריה. משה הנהג הרים כמה מתגים, הפיל כמה אחרים, לחץ על שלושה כפתורים, והשאיר את האוטובוס להסתובב על טייס אוטומטי. הוא קם מכסא הנהג והלך לאמצע האוטובוס, נשען על המעקה וצפה בחלל המסתובב. הוא שלף קופסת טיים מתוך כיס החולצה שלו, הוציא סיגריה אחת והדליק אותה.
אבי ואליגטור ישבו בספסל האחורי ביותר באוטובוס. "חשבתי שכולם אהבו אותך בתור שליט עליון," אבי אמר. הוא צפה במשה הנהג, הידיים שלו נעות בעדינות על קורות המתכת של האוטובוס, ולפעמים הוא היה מדבר, או לוחש, לעצמו, ואולי לאוטובוס שלו. "מצד שני," אבי הוסיף, "גם הגרמנים אהבו את היטלר בשעתו."
אליגטור מצמץ.
"אהבתי את המכות עם הזנב," אבי אמר. "לא ידעתי שאתה עושה את זה."
"לא הלכתי מכות כמו תנין אמיתי כבר שנים," אליגטור אמר. "זה היה נחמד."
"כן, טוב," אבי נאנח. "אני לא מאמין שפגשתי את קפטן ג'רארד."
אליגטור מצמץ והתכווץ. "זבל."
"איזה שטות," אבי אמר.
"והוא לקח את השעון שלך."
אבי שתק.
"בטח הוא ייתן אותו לאלים של גארדה. איזה חנפן מגעיל."
האלים של גארדה. אבי תהה כמה הם היו שונים מהאלים שבאולימפיה, אם הם היו חזקים באותה מידה, והייתה לו תחושה שאפילו יותר. הוא הלך לאולימפיה בשעתו, לבקש מכרונוס, אל הזמן, להכין לו כרונודאוס בשביל שיוכל לחזור לעבר ולתקן את הנזקים שהוא עשה. כרונוס לא הסכים. הבת שלו, המרה, אלת היום, הסכימה לקחת אותו תחת חסותה וללמד אותו את הדרך הטבעית לשלוט בזמן. היה לה שיער ארוך, אפור, ופנים מבוגרות, שהוא נזכר בהן עכשיו, שכנראה היו יפות, יותר ממה שהוא נתן להן קרדיט בזמן אמת, והיא העבירה אותו שעות ארוכות של מה שהוא יכל להסביר, בתפיסה האנושית שלו, כמדיטציות שנעות קדימה ואחורה על ציר הזמן, ולפעמים גם לצדדים. הוא לא הגיע לשום פריצת דרך מעולם, אבל היה לו כיף איתה. הוא היה מקריא לה פרקים מתוך 'המסע למערב'. אולי הוא היה נשאר שם, אם קיירוס לא היה מציע לו אלטרנטיבה.
הוא שמע רעש חזק, הרגיש חום אדיר, והגוף שלו עזב את קרקע האוטובוס ועף בחוזקה אל התקרה.

אבי פקח את עיניו וחיפש את משה הנהג.
חזית האוטובוס נראתה מנופצת ומעוכה. הכיסאות היו שרופים, שלדת האוטובוס הייתה חשופה וחרוכה. לא יכול להיות, אבי חשב לעצמו. החצי הימני של האוטובוס היה קרוע ופתוח לרווחה. אליגטור שכב על הרצפה במרחק כמה מטרים ממנו. משה לא היה שם.
אבי הרגיש זרם של דיכאון פושר עובר בתוכו. הם לא תמיד ראו עין בעין, אבל משה היה איש טוב. אולי זאת הייתה בדיוק הסיבה שהם לא כל-כך הסתדרו בעשרות השנים האחרונות. אולי נמאס לאבי מאנשים טובים, מאלה שעושים את הדבר הנכון, את הבחירות הנכונות. אלה שמקבלים את הזמן כמו שהוא, כמו כרונוס, כמו נרה, כמו משה הנהג. הם לא עושים טעויות, אז אין להם סיבה לחזור אחורה. נמאס לו לתת לזמן לעשות את שלו. אתה חוזר אחורה בזמן פעם אחת, דופק מכות רצח לילד בן ארבע עשרה שמירר את חייך במשך כל חטיבת הביניים, ואתה בן-אדם אחר. המרה דיברה על הזרימה האין-סופית של הזמן, וזה היה נעים, אבל קיירוס דיבר על לחזור אחורה, להטביע למוות באסלה את מי שהטביע אותך בבריכת הטכניון, וזה, זה היה האושר האמיתי. אבל משה היה איש טוב.
אבי הרגיש לחץ באוזניים, שקט וזמזום בעת ובעונה אחת. הוא היה שכוב על הרצפה בעצמו, והוא הצליח להרים את עצמו מעט, והתחיל לזחול לכיוון אליגטור, שנראה, לכל הפחות, מעולף. מכה שטוחה וחזקה על הגב שלו עצרה את הזחילה, וכמה ידיים יעילות הרימו אותו באגרסיביות, אמרו משהו לא מובן, וגררו אותו החוצה משם. הוא הסתכל על אליגטור, וראה שמישהו לוקח אותו משם. מישהי. אישה כחולה, עם ארבע זרועות, ואיתה עוד נשים כמוה, אוחזות בסכינים, אקדחים ומקלעים, כולם מופנים כלפי אליגטור.

הן גררו אותם מתוך האוטובוס, דרך השממה האדומה, בדממה מוחלטת, עד שהם הגיעו למה שאבי הניח שהוא חללית, בגודל של שתי משאיות בערך. השמיעה שלו חזרה אליו לאט לאט, והוא שמע אותן מדברות ביניהן, מחליפות משפטים קצרים בשפה תמציתית. מי שהחזיקה וגררה אותו עשתה את זה בצורה מאוד חזקה וחסרת רגש, בארבע ידיים כחולות, שבאחת מהן היה סכין, באחרת גרזן קטן.
עוד כמוהן, מדברות אחת עם השנייה. אליגטור היה קשור בכמות מרשימה של כבלים ואזיקים. כל אחת שראתה אותו חייכה, הצדיעה לחברותיה, הנהנה, ושלחה את המשלחת שתפסה אותם קדימה, עמוק אל תוך החללית, שהייתה מבוך צפוף של מסדרונות מתכת ופסי תאורה לבנים דקים. באחד המסדרונות היה פיצול, אליגטור נלקח למסדרון אחר, ואבי נבעט אל תוך חדרון קטן, כשדלת סורגים נסגרת וננעלת מאחוריו. הוא היה כלוא.
"מי אתן?" הוא שאל מישהי ששמרה עליו, פתרה תשבץ וקראה ספר במקביל. היא לא התרגשה ולא הגיבה.

הוא בילה זמן לא ידוע בשתיקה מביכה ומבולבלת, עד שאחת מהן, נמוכה למדי, אבל לובשת מספיק גלימות ועיטורים כדי שאבי יסיק שהמעמד שלה גבוה יותר מהאחרות, הגיעה לדבר איתו.
"אבי," היא אמרה, "בן אנוש מיקום 1. אתה מאשר?"
"זה אני," אבי הנהן.
"ומה מעשיך עם האל אליגטור?"
"הייתי צריך את עזרתו בעניין אישי."
היא חייכה בזלזול. "אתה לא יודע שלעזרה של אליגטור תמיד יש מחיר?"
אבי משך בכתפיו. "אנחנו סוג של חברים."
היא גיחכה בכעס ובהתה בו.
"אני יכול לשאול אותך שאלה?" הוא שאל. האישה ששמרה עליו לא הייתה מרוצה מזה, אבל זו שדיברה איתו סימנה לה בידה שהכל בשליטה. "מי אתן? למה פוצצתן את אוטובוס היקומים?"
"אנחנו הרושמות," היא אמרה. "החבר שלך לא סיפר לך עלינו?"
אבי הניד בראשו בחשש.
ארבעת הידיים שלה היו משולבות זו בזו בשלווה. "נולדנו עם ארבע זרועות ויכולות קוגניטיביות גבוהות בהרבה משל האליגטוריאן הממוצע." אבי הנהן. "זאת אשמתנו?" היא שאלה, יוצאת משלוותה מהר מהצפוי.
"מה?"
"זאת אשמתנו שנולדנו ככה?" היא הרימה גבה והצביעה עליו. "תענה!"
"ל-לא. ברור שלא."
"אז למה נחטפנו מהכוכב שלנו והפכנו למכונות החישוב של אליגטוריה למשך אלף שנים?"
היה משהו בטון שלה. היא עצמה לא הייתה מכונת חישוב של אף אחד, אבי חשב, אבל מישהי, אולי הסבתא של אמא שלה.
"זה ה'חבר' שלך, האל אליגטור," זרוע אחת זזה בהתאם לקצב הדיבור שלה, ואחת אחרת זזה בהיסח הדעת, כאילו עברו בה מחשבות אחרות.
"אני מצטער," אבי פלט, בלי לחשוב, והתגובה הגיעה מיד, בדמות יד כחולה שלישית, שדפקה בחוזקה על דלת הסורגים.
"אנחנו לא צריכות התנצלויות," היא פסקה, אספה את כל הזרועות שלה אליה ועזבה את המקום. הרושמת שהופקדה לשמור על התא של אבי נראתה כאילו היא מוכנה להרוג אותו במקום.

"אני יודעת שדוד שלי דיבר איתך," המרה אמרה. הוא בילה שעות בתא הכלא שלו, כנראה גם ימים, נזכר בכל זיכרון מטריד מהעבר שלו.
"לא משנה מה הוא מציע לך," היא אמרה לו אז, באולימיפיה, "אל תעשה את זה."
"הוא אמר שהוא יכול לבנות לי כרונודאוס בעצמו," אבי אמר.
המרה הופתעה לרגע. "רק אבא שלי יודע איך לייצר אותם," היא אמרה, "והוא נשבע לא לעשות את זה יותר."
אבי הפנה את המבט שלו ממנה. כשהיא שמה יד על הכתף שלו הוא הרים את עיניו חזרה אליה.
"אבי," היא אמרה, "תסתכל עליי. אתה מתקדם יפה בלימודים שלך. אולי," היא היססה, בוחרת את המילים, "אולי תוכל... להישאר באולימפיה איתי," היא מיהרה להסביר, "לעזור לי בתפקיד שלי."
הוא זכר את הרגע הזה בבהירות מפתיעה, את כל הדברים שעברו לו בראש. נרה, החברה שלו מהמכללה, לפני עשרות שנים בודדות, והוא עדיין האמין בשלב ההוא שהוא מסוגל לתקן את כל מה שקרה איתה. מיילסטון והדולפין, המאבק האין-סופי בין הבריונים לחנונים, בין הרוע לטוב. הוא רצה לקחת חלק בקרב הזה, חלק פעיל, לא להיות הסגן של אלת היום.
"זה לא מספיק," הוא ענה להמרה.
היא עזבה את הכתף שלו ובהתה בו. "זה לא מספיק?" הקול שלה כמעט רעד.
"זה לא מספיק."

"אבי," הוא שמע קול של רושמת, "מיקום 1." המנהיגה שלהם, הנמוכה.
הוא התיישב על המיטה שלו והסתכל עליה בשקט.
"מה אתה עושה כאן?" היא הסתכלה הישר לתוך עיניו, ולמרות שהיו ביניהם כמה מטרים, המבט פגע.
"כלאת אותי כאן," הוא ניסה להתחמק.
"מה העניין שלך עם האל אליגטור?" היא שאלה.
אבי חייך בתמימות. "אני מנסה להציל את האקסית שלי ממיילסטון."
"למה?"
"אני חייב לה את זה."
"ולמה שהאל אליגטור יעזור לך?"
"אני לא יודע," אבי משך בכתפיו. "הוא החבר היחיד שנשאר לי," הוא מצא את עצמו אומר. "אני החבר היחיד שנשאר לו."
"אתה באמת חושב שהאל אליגטור הוא 'חבר' שלך?" היא שאלה בזלזול.
"אני מסתפק במה שיש," אבי אמר. "אפשר לשאול אותך שאלה?"
היא הנהנה.
"מה השם שלך?"
היא חייכה בקור. "אתה לא יודע שאליגטוריאנים לא מגלים את השם שלהם למי שהם לא מכבדים?"

עוד שעות, עוד ימים בתא הכלא המשעמם. עוד זכרונות.
הוא ישב בבית של ההורים של נרה, בסלון, בלילה קיצי בלי מזגן, וראה סרט תיעודי על ההיסטוריה של השוקולד בארצות הברית. היא שכבה על הספה והשתמשה ברגל שלו בתור כרית. הראש הכתום שלה היה כבד כמו תנור צלעות וחם באותה מידה. הוא לא יכל לזוז. החום היה בלתי נסבל, השלט של הטלוויזיה היה רחוק מדי, והסרט התגלה כמשעמם, ומדכא באופן מפתיע.
הוא ניסה למתוח את עצמו, בלי להזיז את נרה, לכיוון השלט, אבל הוא עשה תנועה לא נכונה, והזרוע שלו נגעה בצוואר שלה. היא מצמצה ופקחה עין לרגע. "נרדמתי?"
הוא ליטף את השיער הכתום שלה בעדינות. "הבאתי לך נוגרה. סליחה. תחזרי לישון."
"אתה בסדר?" היא שאלה. "אתה רוצה שאני אקום?" היא עשתה תנועה מרומזת בכיוון של קימה.
"מה פתאום," הוא אמר, והניח את הראש שלה בעדינות חזרה על הרגל שלו. "הכל בסדר."
"חמוד," היא מלמלה, תוך כדי שהיא נרדמת שוב. "אתה לא יודע מה זה נוגרה."

"אבי," יום אחד צליל קולה של המנהיגה העיר אותו.
"מיקום 1," הוא השלים.
היא בחנה אותו בעיניה מכף רגל עד ראש. "דיברנו עם אליגטוריה. הראינו להם שהאל אליגטור בידינו. הצבנו את הדרישות שלנו."
העיניים של אבי נפקחו בעניין. הוא הסתובב, שוכב על צד הגוף.
"הם צחקו," היא אמרה, כמעט בעלבון, "הם אמרו שהם יהיו מוכנים לשלם סכום נכבד בשביל הזכות להוציא אותו להורג באליגטוריה. אבל הם מוכנים גם להשאיר לי את התענוג, בתנאי שאני אשדר להם את זה בזמן אמת."
אבי נאנח. "כמובן."
היא אחזה באחד הסורגים ביד אחת, הפנתה יד מאשימה כלפיו בשנייה. השלישית והרביעית היו קפוצות בחוזקה. "אתה ידעת שהוא לא אל כל הזמן הזה."
"ידעתי."
"שהוא לא שווה לי כלום."
אבי הנהן.
היא שמה את אחד האגרופים קרוב לפה שלה, בוהה בסורג. "באמת חשבתי שהצלחנו לתפוס אותו. את האל אליגטור האמיתי. שאנחנו חזקות מספיק."
"אתן חזקות," אבי הנהן, "אבל אף אחד לא יכל לתפוס את האל אליגטור ההוא."
היא הרימה את המבט לכיוון אבי. "אז איך חשבת שהוא יעזור לך להציל את נרה?"
"איך את יודעת..."
"אנחנו רושמות. אנחנו משיגות כל מידע. אל תשנה נושא. איך תכננת שהוא יעזור לך בלי הכוחות שלו?"
"הוא עדיין חזק. ראיתי אותו מפרק במכות עשרה אליגטוריאנים."
"יותר חזק ממיילסטון?" היא ירתה את השאלה, אוחזת בשלושה סורגים בשלוש ידיים, מתקרבת אליו. "מה אתה לא מספר לי?"
"אני מאמין בכאוס של האל אליגטור," אבי אילתר. "זה עדיין שווה משהו, אני בטוח."
היא גיחכה. "אתה עדיין משקר לי."
אבי שתק.
היא אספה את הזרועות שלה חזרה אליה והזדקפה. "אני הולכת לזרוק אותו בירח הכחול."
ברור, אבי חשב. הרי להרוג אותו רק ישמח את האויבים שלה.
"אני יכולה להחזיר אותך ליקום 1."
הפרצוף שלה נראה לו קפוץ, מתוח. הוא הסתכל עליה מסתכלת עליו כמה זמן, מדמיין איך גלגלי הביורוקרטיה מסתובבים אצלה במוח, מנסים למצוא פתרונות הגיוניים למעשים המטומטמים עד כדי תוהו ובוהו שהוא עשה כל החיים שלו. "תזרקי אותי עם אליגטור, בבקשה."
היא דפקה ביד אחת על הקיר. "למה?" הקול שלה היה חזק יותר וחד מאוד.
"אני חייב ללכת איתו עד הסוף. אני חייב."
היא תלשה את היד שלה מהקיר והלכה.

הוא היה רב עם נרה לפעמים. "אין ילד רע, יש ילד שרע לו." נרה אף פעם לא אמרה את המשפט הזה בצורה מפורשת, אבל היא האמינה בזה באיזשהו אופן, וזה הציק לו. "לפעמים יש ילד רע," הוא הטיח בה פעם, בדיון סתמי שהתלהט הרבה יותר מדי, "לפעמים יש ילד זבל סדיסט, שנהנה לגרום סבל."
"ומה אתה מציע לעשות עם ילד כזה?" היא שאלה, "בתור עובד סוציאלי לעתיד."
הוא שקל את המילים שלו בקפידה. "קודם כל, לוודא שהוא לא מרביץ לילדים אחרים, ואם כן, להעניש אותו."
"איך?" נרה לא ויתרה.
במכות פסיכופטיות שישאירו אותו נכה ואימפוטנט כל החיים, אבי ענה בתוככי לבו. "לא יודע," הוא משך בכתפיו. "לא לתת לו לשחק כדורגל בשיעורי ספורט."
"אני יודעת מה אתה חושב בפנים," היא טפחה באצבע עדינה על הרכה שלו. "אני מכירה אותך טוב מדי."
"בזה את צודקת."
"והמחשבות הדפוקות שלך. אני מבינה מאיפה הן באות, אבל אני לא אוהבת אותן."
"גם אני לא," הוא לקח את האצבע שלה, משם את כל היד, ואחז בה.
"הצד שלך שרוצח בריונים עם האל אליגטור," היא אמרה, והוא הסתכל עליה בתדהמה, כי הם כמעט לא היו מדברים על הדברים האלה.
"זה לא בדיוק מה שהיה..."
"זה לא משנה," היא הסתכלה עליו והקול שלה נהייה הרבה יותר רציני. "אם לא תעשה משהו עם הצד הזה..." היא לא הוסיפה כלום, וגם הוא לא, רק המשיך לאחוז ביד שלה, כל עוד הוא יכל.

למרות שהאל אליגטור היה כפות בשלשלאות זרחניות, נראה שהוא החלים יפה מאז הקטטה בירח האדום. "מזמן לא התראינו," הוא אמר באדישות.
"אתה נראה רע," אבי אמר.
"הסתכלת על עצמך בזמן האחרון?" אליגטור חייך. אבי היה רזה, שעיר וחיוור, עם נגיעה של טירוף ריקני בעיניים.
הם עמדו מול דלת אחורית כלשהי בחללית, שהייתה פתוחה לרווחה אל אדמה כחולה שוממת, שמעליה מרחפים שמיים שחורים ודממת מוות. הם היו מוקפים בכמות מכובדת של רושמות, שאחזו בכמות מוגזמת של רובים, כולם מופנים כלפי אליגטור, וכמה מהם כלפי אבי.
המנהיגה עמדה מול אליגטור. "אל תנסה לעשות שום דבר אידיוטי," היא אמרה לו, אוחזת בחפץ מתכתי שנראה כמפתח לשלשלאות שלו.
"אני?" אליגטור שאל בתמימות.
המנהיגה החזיקה גם שני אקדחים, אחד מופנה כלפי אליגטור, השני כלפי אבי. "אם רק תזוז בצורה מחשידה, אנחנו נהרוג את החבר שלך."
אליגטור נשף בזלזול.
המנהיגה הסתכלה לרגע על אבי, והוא הנהן בביטחון, מה שעצבן אותה וגרם לה לשחרר את הכבלים של אליגטור במהירות ובחוסר סבלנות. הוא יצא מהדלת, בלי לחכות לאף אחד, ובלי לנסות לרצוח אף אחד.
"אבי," היא התקרבה אליו עם המפתח.
הוא ראה בזווית העין את אליגטור צועד בשממה. "היי," הוא זרק בחוסר אלגנטיות.
המנהיגה החלה לשחרר את מעט הכבלים והאזיקים ששמו עליו ליתר ביטחון. "אתה עדיין יכול להתחרט."
"נמאס לי להיות לבד," הוא אמר. היא נעצרה, מחזיקה את זוג האזיקים שעל הידיים שלו. "הסתובבתי לבד מאות שנים, בלי נרה, בלי הדולפין, לבד. הדברים המטומטמים שעשיתי," הוא עצר לנשום לרגע, "אני בחיים לא אוכל לחזור לאנשים שאני באמת רוצה להיות איתם. אבל לא יכלתי להמשיך להסתובב לבד."
המנהיגה שחררה את אחרון האזיקים שהיו עליו. "אתה מטומטם, אבל אתה לא כמוהו."
אבי נאנח. "אם הייתי אל, הייתי יותר גרוע ממנו."
"שטויות," היא אמרה, מחזירה את שני האקדחים אל מתחת לגלימות שלה. "ואתה לא לבד," היא לחצה את ידו בפתאומיות ובעוצמה. "קוראים לי קאלי."
"אני אבי," הוא גיחך.
"תצטרף אלינו אם תצא מזה חי," היא אמרה ביעילות, "אנחנו נלחמות בבריונים." היא עזבה את היד שלו ועזבה את החדר. הרושמות האחרות הסתכלו עליו בתיעוב כשהוא בהה בדלת שהיא נעלמה מאחוריה. הוא הסתובב לכיוון הדלת החיצונית ויצא החוצה.

"אתה מוכן לחכות," אבי ניסה לצעוק מבעד לרוחות החזקות. אליגטור התקדם בצעדים אליגטוריאניים נמרצים, ונראה שהקור העז לא הפריע לו בשום צורה. אבי רץ במשך מה שנראה כדקות ארוכות מאוד, עד שהוא הגיע ליד אליגטור.
"יש לך חברה חדשה, אה?" אליגטור שאל.
"לאן אנחנו הולכים?" אבי שינה את הנושא. הירח הכחול היה כוכב סלעי, ועד כמה שאבי שמע, ריק לחלוטין.
אליגטור התעלם מהשאלה והמשיך לצעוד.
"אליגטור," אבי דרש.
"מה!?" אליגטור נעצר ודחף את אבי בחוזקה. הוא כמעט נפל.
אבי בהה בו בתדהמה.
"בשביל מה החזרת אותי לחיים בגוף המחורבן הזה?" אליגטור צעק.
"בשביל לזיין את אמא שלך," אבי ענה, ואליגטור קפץ לכיוונו בחייתיות, מחזיק בדש החולצה המלוכלכת שלו באגרוף.
"היו לך מספיק דרכים לפתור את הבעיות הקטנות שלך. היה לך כרונודאוס. יכלת ליצור קשר עם הדולפין, עם כל אחד, עם מישהו שיש לו כוח. למה אני?"
"אתה מוכן להירגע?"
"אני לא אירגע!" אליגטור שאג. "אתה תענה לי עכשיו. למה אני כאן?"
"אני צריך את עזרתך," אבי אמר.
"ברור, ברור," אליגטור אמר, והעיניים שלו נדלקו לפתע, כאילו עברה בתוכן אש של הבנה. "קפטן ג'רארד שלח אותך."
"מה?" אבי הרגיש משהו זוחל סביב העורף שלו, מתהדק סביב הצוואר. הזנב של אליגטור.
"לחזור לחיים בלי כוחות, זה טריקים של קפטן ג'רארד," אליגטור דיבר מהר, "רק הוא מסוגל לענות אותי ככה." הוא הסתכל על אבי נלחם על נשימותיו האחרונות. "תצא מהגוף הזה, קפטן," הוא קרא בהתלהבות, "בוא נגמור את זה אחת ולתמיד."
אבי הרגיש את השניות של החיים שלו מתקצרות, לא מסוגל לנשום, תוהה אם העצמות שלו יישברו לפני שייגמר לו האוויר או להפך. הוא ניסה לבעוט בתנין העצום שאחז בו, ניסה לנתק את הזנב מהצוואר שלו, אבל הגוף האנושי שלו היה חלש מדי בשביל להשאיר על אליגטור אפילו שריטה, רמז שאי פעם התנהל ביניהם מאבק פיזי. זה מוות מטופש והולם לחיים שלי, הוא חשב. דמעות בלתי רצוניות נזלו מהעיניים שלו, והוא הניח יד מתחננת על הזרוע האימתנית של אליגטור.

"טוב, אז ברור ממי האל אליגטור הכי פוחד."
אבי פקח את עיניו. עדיין חי. אליגטור עמד במקום, קפוא. הכל עמד במקום. הרוחות עצרו. הדממה הסטטית של הירח הכחול התחלפה בריק מוחלט. אבי עדיין היה לכוד בתוך האחיזה של אליגטור, והוא הסתכל לצדדים בקדחתניות, מחפש תשובות.
"קפטן ג'רארד. בחיי. אתה יודע שהייתי בהשבעה שלו?"
"מי זה?" אבי שאל. הוא ראה דמות שחורה במרחק.
"אני." אבי הרגיש משהו נוגע לו ברגל, והוא קפץ בבהלה, תוך כדי זעקה מביכה. "טוב, זה סתם הבהלה. זה לא נחשב." הדמות השחורה באופק נעלמה, ובמקומה הגיחה דמות שחורה אחרת, ספק הולכת, ספק מרחפת, עד שהיא נעמדה מול אבי. איש גבוה ורזה, לבוש בשחור מכף רגל ועד ראש, מכוסה בגלימות, עם כובע שחור שעליו נוצה לבנה. אינו, אל הפחד. היה לו שיער אפור, ארוך, כמו להמרה, הבת של קרונוס. בעצם, אבי מצמץ, היו לו את הפרצוף של המרה, וגם את הגוף שלה, והקול העמוק שלה.
"אני יודע מי אתה," אבי אמר. "מה אתה רוצה ממני?"
"ללמד אותך על הזרימה האין-סופית של הזמן," המרה אמרה.
הם היו באולימיפיה עכשיו, יושבים על ספסל שיש בשמש אחר-צהריים נעימה, מסתכלים מלמעלה על עולם בני-האדם, קטן כל כך, רחוק, אבל אפשר היה לראות את כולו. "איזה נוף," אבי אמר.
"נכון?" המרה אמרה. "אפשר לראות מכאן הכל. תסתכל," היא הצביעה על נקודה רחוקה בנוף.
"לאן?"
"שם למטה," האצבע שלה נעה במרחב, והוא עקב אחרי הצורה שהיא ציירה באוויר, עד שהיא נעצרה. "הבית שלך."
"בחיי," אבי אמר. "הנה האמריקאי, והמזרחי. איפה האשכנזי?"
"הוא הלך לעשות קניות."
"איך את יודעת?"
"אנחנו צופים בבני אדם. זה התפקיד שלנו."
"צפית בי?" אבי שאל בחשש.
"צפיתי," היא הנהנה. "לא ראיתי שום דבר שאתה צריך להתבייש בו."
אבי הסיט את המבט לדשא מתחת לרגליו היחפות. "אני לא בטוח שאת צודקת."
"בשביל לשחות בזרם של הזמן, אתה חייב לקבל את העבר כמו שהוא."
"אני לא בטוח שאני מסוגל לעשות את זה."

הוא עמד בכניסה לבניין הישן בקריית שמונה, איפה שהייתה הדירה שלו עם נרה. היה שם עוד בן אדם, רזה, עם משקפיים, וזקן חצי-מטופח. הוא היה יותר קצת יותר גבוה מאבי, קצת יותר יפה.
"פה זה שפרינצק 14?" הוא שאל את אבי, קצת בחשש.
"אילן?"
"אנחנו מכירים?"
"אתה החבר של נרה, לא?"
"אתה מכיר את נרה?"
אבי שתק לרגע וחשב. "היא גרה פה," הוא הצביע על הבניין, "קומה שלוש."
אילן לקח צעד בכיוון הבניין, היסס ונעמד במקום. "אני ממש לא טוב בכל מה שקשור לבחורות."
אבי גיחך לעצמו. האילן הזה היה בחור חביב. "אתה תהייה טוב במה שקשור אליה. תאמין לי."
"וזה לא מפחיד אותך?" אילן שאל.
"מפחיד אותי?" אבי כמעט היה מופתע באמת.
"לאבד אותה?"
"איבדתי אותה כל כך הרבה פעמים," אבי אמר. "אתה לא חד כל כך, בתור אל הפחד."

הוא היה ילד בן ארבע-עשרה, מתחבא בשירותים של חטיבת הביניים, מחכה חצי שעה נוספת מעבר ליום הלימודים, כדי שיוכל לצאת משם בלי לפגוש את הבריונים שרצו להשפיל אותו בכל רגע נתון.
המוח שלו עדיין לא היה מפותח עד הסוף, אבל הוא הצליח להבין שהוא נמצא בנקודת שפל בחיים שלו, אחת הנמוכות ביותר. עדיין, אינסטינקט ההישרדות היה חזק יותר, ותא השירותים היה המקום היחיד עם מנעול. הוא נעל את התא. הוא היה בטוח שהוא נעל אותו. אבל הדלת החלה להשתקשק פתאום.
"פרויקה!" הוא שמע את הקול הבריוני מחפש אותו. "אתה כאן?"
שיט. הוא שלח את היד שלו לכיוון המנעול, הכי מהר שהוא יכל, אבל זה לא היה מספיק מהר. הדלת נפתחה לרווחה ומאחוריה עמד ילד בן ארבע-עשרה, גבוה ממנו בשני ראשים, שרירי ממנו במאות אגרופים ובעיטות, אכזרי ממנו בסדיזם שהיה על גבול הסטייה המינית, טיפש ומרושע, והוא מצא את עצמו מקבל סטירה חזקה בפרצוף.
"מבריז מהלימודים, פרויקה?" הילד שנתן את הסטירה שאל בדאגה. "זה יכול לפגוע לך בציונים," הוא אמר והמחיש את דבריו בעזרת סטירה נוספת בלחי השנייה.
"אני לא מפחד," אבי אמר.
"לא," הבריון הנהן, ותפס את אבי בחולצה, מושך אותו בחוזקה מחוץ לתא השירותים, מפיל אותו לרצפה. "אז למה אתה מתחבא בשירותים?"
"זה לא אני," אבי אמר, "זה מי שהייתי בגיל ארבע-עשרה."
הבריון החזיק בגליל נייר טואלט, והוא לקח ממנו חתיכות ארוכות והרטיב אותן בכיור. "לי זה נראה שאתה עדיין מפחד." הוא לקח גוש נייר טואלט רטוב וזרק אותו בדיוק לתוך המצח של אבי.
"זה לא מפחיד אותי."
"לא," הבריון אמר, והמשיך לזרוק חתיכות נייר טואלט רטובות על מקומות אסטרטגיים בגופו של אבי.
"אני לא מפחד," אבי אמר, והרגיש הצלפה של גוש נייר טואלט בתוך הבטן שלו. "כואב לי," הקול שלו רעד, "אבל אני לא מפחד."

"למה אתה מחכה!?" קיירוס צעק. הוא החזיק בזרועותיו את כרונוס, אח שלו, שהיה פצוע קשה מהקרב ביניהם, אבל עדיין לא גמור. אבי עמד במרחק צעד משניהם, אוחז בשעון-מחשבון של קאסיו. כרונוס הביט בו במבט קשה, לא אומר כלום, אבל העיניים שלו העבירו את כל מה שהיה צריך להגיד. בוגד. המרה סמכה עליך. כולנו סמכנו עליך.
"קדימה!" קיירוס קרא בטירוף, הראש של כרונוס בתוך הזרוע שלו, והמאבק ביניהם נמשך אפילו ברגע הנואש הזה.
"זה לא חייב להיות ככה," אבי כמעט התחנן בפני כרונוס. "פשוט תעזור לי לחזור אחורה בזמן."
כרונוס לא אמר כלום.
"פשוט תעזוב את אולימפיה!" אבי כעס.
קיירוס חייך. "אתה מדבר שטויות," הוא אמר, "יש למצב הזה רק פיתרון אחד. אין לך הרבה זמן, אבי!"
אבי הסתכל על כרונוס, זקן, מדמם, על קיירוס, רוקד על הדם, על השעון ביד שלו.
"אתה בחיים לא תתקן את העבר, אבי," כרונוס שבר את השתיקה.
משהו נדלק ונשרף בראש של אבי. "מספיק עם השטויות!" הוא כעס, ולקח צעד בכיוון של כרונוס, אוחז בשעון בתוך האגרוף שלו. הוא הצמיד את השעון אל חזהו של כרונוס, שהחל לצרוח בכאב.
"עכשיו אתה מדבר," קיירוס הנהן ושחרר את אחיזתו באחיו. לא היה בה צורך עוד. השעון צרב את חזהו של כרונוס, את כל גופו, שואב כל טיפת חיים, כל זיכרון, כל פיסת ידע, עד שהגופה של כרונוס צנחה על האדמה, רזה ומרוקנת. הנשמה שלו הייתה בתוך השעון עכשיו.
"כרונודאוס-4," קיירוס הצביע בשמחה על השעון. "הדגם הכי משוכלל שאי פעם נוצר," הוא השתחווה בתיאטרליות רעת-לב.

המרה רדפה אחרי אבי בכל אולימפיה, חמושה בקשת ארוכה מזהב, מנסה לצוד אותו בחצים שבערו בחום השמש עצמה. הוא ברח מחוץ לאולימיפיה, והיא אחריו, מוצאת אותו בכל מקום שהוא הגיע אליו, עד שהוא השכיל להשתמש בשעון הכרונודאוס החדש שלו, קדימה, אחורה, עתיד, עבר, עד שהיא איבדה את עקבותיו, והוא איבד את כל האחיזה שנותרה לו במימד הזמן בתור בן-אנוש.
"שאני אבין את זה נכון," אינו, אל הפחד, אמר. "אתה הרגת מישהו כמו איזה פחדן מוג-לב, ועכשיו ציידת בריונים מאולימפיה מחפשת אותך בכל היקומים."
"לא," אבי אמר בשקט.
"אתה הבריון שצריך לנקום בו."
"זה לא ככה," אבי נד בראשו לשלילה.
"לא משנה לי אם זה ככה," אינו נשמע מרוצה, סוף סוף. "מספיק לי שזה מפחיד אותך." הוא הוסיף, באושר גדול, "וזה ממש ככה."
"מה אתה רוצה?" אבי שאל בכעס. "זה מבחן?"
"מבחן?" אינו צחק. "אתה מדבר כמו איזה אידיוט."
הם עמדו בביצות של אליגטוריה, בשחר הקיום האליגטוריאני, רגע לפני שכל דבר שאי פעם היה התחיל.
"אני עושה מחקר על פחד אנושי," אינו אמר, וכמעט נשמע כמו פרופסור באוניברסיטה. הייתה על הפנים שלו ארשת מעוותת של שקר והנאה. "אני הולך לפרסם מאמר בקרוב," הוא חייך, כאילו שמשמעות המילה 'מאמר' היא לגרום סבל, כאב וחרטה לכל יצור חי. "אני רק צריך לראות איך הכל יסתיים כאן."

הם עמדו שם, בביצות הפרה-היסטוריות של אליגטוריה, אבי עדיין נחנק, אליגטור עדיין מחזיק אותו בזנב. ואז הם הסתכלו אחד על השני, ושניהם נראו מאוד נבוכים. אליגטור שחרר את האחיזה, ואבי נפל על האדמה.
"למה אני רוצח אותך?" אליגטור שאל.
"חשבת", אבי ניסה, השתעל והמשיך, "חשבת שאני קפטן ג'רארד."
אליגטור גיחך. "אני ממש בספק." אבי חשב שאליגטור מושיט לו יד, כדי לעזור לו לקום, אבל הוא פשוט תפס והרים אותו לכדי קימה.
"כן, טוב, היית קצת דפוק מקודם," אבי אמר, מנער בוץ מהבגדים ומעסה את הצוואר השחוק שלו. "זה היה אינו."
"אינו מגארדה?"
אבי הנהן.
"אוי, אני כל כך שונא אותו," אליגטור אמר במיאוס. "תזכיר לי לחסל אותו אם אני אי פעם אהייה אל שוב."

"הגענו," אליגטור אמר.
הם הלכו בביצות במשך ימים ארוכים, אוכלים עלים ענקיים וישנים על קרקע בוצית, עד שהם הגיעו לרגע הזה, שבו הם עמדו על גדת נחל, שבמקום מים זורמים עמדו בו נוזלים עכורים ובוציים.
"אוקיי," אבי אמר לאט. "הגענו...?"
אליגטור סימן לו להיות בשקט ולהתחבא איתו מאחורי שיח. הוא הצביע לכיוון הבוץ. אבי לא ראה כלום, אבל הוא שמע משהו. קולות. דיבור. צחוק. "תתכופף," אליגטור לחש, ושיטח את הראש של אבי בכיוון הקרקע. אבי פזל למעלה וראה אותם. אליגטוריאן. עירום, רזה, טבעי. ספק הולך, ספק זוחל, ספק שוחה. על הגב שלו הייתה בת-אנוש, עירומה באותה מידה, וכמו האליגטוריאן, לבושה בשכבות של בוץ. הזרועות שלה היו סביב האליגוטריאן והוא סחב אותה איתו לאנשהו. היא חייכה פתאום ולחשה לו משהו. הוא צחקק, והיה משהו דפוק בצחקוק העדין שלו. משהו מעוות. משהו אלים. אבי מצמץ. זה היה אליגטור, לפני שהוא היה אליגטור. עלי.
אליגטור המודרני בהה בהם בריכוז של צייד. הזוג העירום שחה וחלף על פניהם.
"מה התוכנית שלך?" אבי לחש.
"בוא," אליגטור אמר בהחלטיות, תפס את היד של אבי ולקח אותו קדימה, עם כיוון הזרם, דרך סבך של שיחים.

הזוג העירום עצר אחרי כמה קילומטרים של שחייה, כשהנחל הבוצי הפך לבריכה בוצית. הם יצאו מהמים ונשכבו, אחד ליד השנייה, צמודים, על האדמה, מסתכלים על שני הירחים, האדום והכחול, שעמדו איתנים בשמיים, צלולים וקסומים. הם דיברו, באיזושהי שפה לא קיימת, נוגעים אחד בשנייה, צוחקים, מתנשקים.
אחר-כך עלי קם על רגליו והלך לאנשהו.
"זוכר כשהקופים גילו את כלי-הנשק?" אליגטור שאל את אבי.
"שחר האנושות," אבי הנהן. "בטח."
עלי הגיח חזרה מהשיחים, אוחז במשהו שלא היה ביד שלו קודם.
"תאחל לי הצלחה," אליגטור אמר, קם על רגליו לפני שאבי הספיק להגיד משהו, ורץ לכיוון עלי, שהיה רחוק מטרים ספורים מבת-האנוש. היא צרחה, וגם עלי צרח, אבל יותר בזעם, וניסה לבלום בידיו את ההתנגשות. אליגטור נגח בו, העיף אותו הצידה, על הקרקע. עלי מלמל משהו לא ברור, בזעם, מסתכל ישר לתוך עיניו של אליגטור. הוא זיהה אותו.
"הייתי צריך לעשות את זה מזמן," הוא רכן לכיוון עלי, תופס בחוזקה את היד שלו, תולש מתוך אצבעותיו סכין אבן, גסה אבל אפקטיבית. בת-האנוש קפצה על אליגטור, צועקת בזעם, מילים לא קיימות, וניסתה להוציא את הסכין מהיד שלו, לנשוך אותו, לעצור אותו. אליגטור ניער אותה מעליו, והיא נפלה לרצפה ליד עלי. הוא בהה בה. היא השתתקה.
"חווה," הוא חייך. "אני באמת מתגעגע אלייך." היא לא הבינה את השפה, אבל העיניים שלה, מתוחות לרווחה, כנראה הצליחו להבין את רוח הדברים, והיא אמרה לו משהו, בשקט.
"מספיק עם השטויות," הוא מצמץ, זז לכיוון עלי, שבדיוק היה בתהליכי קימה, ונעץ את סכין האבן בתוך החזה שלו. עלי זז כמה פעמים, מנסה להוציא את הסכין, ונפל על האדמה, לתוך שלולית של דם אליגטוריאני. בת-האנוש שוב עטפה אותו בזרועותיה, הפעם בדמעות. "חתיכת חרא," אליגטור הוסיף, הסתובב והלך חזרה על השיחים, שם אבי עמד בפה פעור, גבה מורמת ורגליים רועדות.

"אתה רציני?"
הם מצאו את עצמם בתוך חדר עץ קטן וארגמני, ללא חלונות ודלתות, יושבים על כיסאות באותו צבע. הם הביטו בגב של מישהו, שבהה בציור שתלה על הקיר, ציור מחזורי של אשר, לטאות מצוירות, יוצאות מתוך הדף, הופכות לאמיתיות, וחוזרות חזרה פנימה, אל קיום דמיוני יותר.
אבי לקח רגע ארוך מאוד להיאנח אנחה מתמשכת של ייאוש.
"מה אתה רוצה?" אליגטור שאל.
זה היה עלי, עלי מהקופסא, רזה, מרכיב משקפיים, בסחבות אפורות. "זה?" הוא כעס, "זה הפיתרון שלך?"
"כן. לרצוח את הרוצח. להציל אותה," אליגטור השיב בביטחון. "תפסיק להיות צדקן."
"לרצוח עוד פעם?" עלי נאנח, "לא למדת כלום?"
אליגטור הניף לכיוונו אצבע משולשת.
"אבי," עלי התעלם מהמחווה. "אי פעם הצלחת לשנות את העבר שלך?"
אבי שתק, העיניים שלו קבורות בתוך רצפת העץ הארגמנית. הדברים תמיד חוזרים למסלול הדפוק שהם היו בו מלכתחילה. לפעמים הדברים בכלל לא משתנים, כאילו לא עשית כלום במסע בזמן הזה שלך.
"נכשלת במבחן, אליגטור," עלי אמר בכאב. "אני מצטער."
"היי, רגע," אליגטור קם על רגליו בכעס.

הם שוב ישבו על כורסאות אפורות, בפינה נידחת של אולם החתונות בראש פינה, שותים בירה גרועה, כאילו כלום לא קרה.
"אני לא מאמין," אליגטור פלט בזעם, לוקח לגימה עצבנית מכוס הבירה הארוכה בידו.
"נו, איך זה מרגיש להיות בצד הנבחן?" אבי שאל, למרות הכל, והרגיש סיפוק נקמני, למרות הכל.
"אבי, אל..." הוא התחיל להגיד בכעס. "השעון שלך."
אבי הסתכל על הידיים העירומות שלו. "כמובן." הכרונודאוס-4 לא חזר אליו.
"אתה מבין מה זה אומר?" אליגטור נשמע לחוץ. "זאת ההזדמנות האחרונה שלנו."
הפרצוף של אבי נמתח והלב שלו רעד. אליגטור קם בחיפזון מהכורסא, עם הבירה ביד, ואמר: "בוא כבר!"
אבי הצליח להתעשת, קם על רגליו, והלך אחרי אליגטור, אל החופה שבדיוק התחילה. הרב הרפורמי הקריא את הטקסטים המסורתיים, וסגן-הרב דפק אלתורי הארד-בופ חולניים בחצוצרה, בין המילים המסורתיות. שוב המשפחות, הצד של אילן, הצד של נרה, אילן המטומטם בחליפה גדולה מדי, עוד מניאק שלמד עבודה סוציאלית, שוב קורא את הטקסט המייגע שלו מתוך מחברת 14 שורות של תלמיד, על כמה שנרה מושלמת והכל מושלם והחיים נפלאים ומרגשים. לך תזדיין, המוח הלחוץ והקודח של אבי החליט.
נרה שוב קראה מתוך הפתק הצהוב, את הטקסט הקצר והקולע שלה, שהיה כל כך יפה, ואבי שוב חווה, בפעם השלושים ותשע, שברון לב מלא בעובש. "זה תכף קורה," הוא אמר לאליגטור בחוסר אונים. "מה עושים?" הסולו של החצוצרן התחיל להפוך מופרע יותר ויותר. "החצוצרן," אבי נזכר, "כשהוא יגיע לתו הגבוה ביותר."
הכוס שנועדה לשבירה הונחה במקום אסטרטגי, ואילן הנבוך החל להתכונן למה שעמד להיות, כנראה, האקט הכי אלים שהוא עשה בכל ימי חייו.
אליגטור, בכבודו ובעצמו, נלחץ. "נו, פאק!" הוא שחרר צעקה, וכמה אנשים הסתובבו להסתכל עליו. הוא לקח את כוס הבירה הארוכה שהייתה ביד שלו, ובתנועת תנין אגרסיבית השליך אותה לתוך הפרצוף של החצוצרן המסכן. אבי ואליגטור בהו בזמן שרעש ובהלה החלו להקיף אותם מכל הכיוונים. החצוצרן היה רטוב מבירה, מדמם מהאף, שרוט מזכוכיות, וכולם צרחו וצעקו מסביב, אבל אף אחד לא התפוצץ, ומיילסטון לא הופיע.
אבי בהה במתרחש סביבו בפה פעור. "אין מצב," הוא אמר לאט.
"עוד יש לאליגטוריאן הזה מה לתת, כוש על הראב רבאק," אליגטור התרברב.
"אין מצב," אבי אמר שוב בהלם.
"חצוצרן בן שרמוטה," אליגטור משך את הקללות באיטיות פואטית להפליא, "חשבת שתהפוך למיילס דייויס..."
"אבי!" הבועה האופורית שלהם פוצצה על ידי כלה מדהימה עם שיער כתום ופנים אדומות מזעם. "מה אתה," היא הסתכלה עליו, הבחינה באליגטור, "מה אתה עושה פה, אבי?"
"אני, נרה," אבי גמגם, "שיט. אני רק," לך תסביר את זה עכשיו, במיוחד לבן-אדם שהכי לא רוצה לשמוע.
"הבאת את האל אליגטור להרוס את החתונה שלי!" היד שלה זזה בחדות.
"היי, סליחה, זה לא-" אליגטור התחיל, אבל אבי תפס את שרוול חולצת הלד-זפלין שלו.
"לא, היא צודקת," אבי אמר בהכנעה. "סליחה, נרה."
"אבי," היא דיברה בשקט מאיים, בין שיניה, מפנה כלפיו אצבע מאשימה, מתוך אגרוף קפוץ ואדום. "תעזוב אותי כבר." זוג דמעות זלגו מתוך העיניים שלה והרסו את האיפור של הכלה.
"אני לא אטריד אותך יותר," אבי אמר בשקט, והנהן פעם אחת. "בוא," הוא תפס שוב את השרוול של אליגטור והתחיל ללכת בכיוון היציאה. אליגטור הלך אחריו.

"וואו," אליגטור נאנח. "אתה בסדר?"
"לא ממש," אבי הודה, והקול שלו רעד. "לא."
"לעזאזל. וואו."
"ממש," אבי הרגיש את הדמעות עומדות בקצה העיניים שלו, מאיימות לקפוץ.
אליגטור פשפש בכיסיו, מתפלל למצוא קופסת נובלס. הוא מצא אחת, מקומטת למדי, שלף שתי סיגריות, והדליק אחת לאבי ואחת לעצמו. "איזה חרא," אליגטור אמר, "הכל, אבי. איזה חרא הכל."
אבי נשם נשימות עמוקות, מעשן את הנובלס שלו מהר מדי. הם ישבו בתחנת אוטובוס בראש פינה. "מה שכן," אבי קצת חייך פתאום. "כוס בירה לפרצוף. זה היה גאוני."
"כוס בירה לפרצוף של החצוצרן המזדיין הזה!" אליגטור אמר בהתלהבות, "יא כוס עמק," הוא הטעים את המילים בתאווה, ואחר כך כמו השתחווה לקהל. "עוד יצירת מופת מבית היוצר של האל אליגטור."

M.C. Escher, The Fall of Man, 1927 (mcescher.com gallery)