כדאי אבל לא חובה - לקרוא קודם לכן את "יום בוכה, יום צוחק" ו"הקופסה של עלי".
ילדי אליגטוריה / גיל דניאל
חלק 1 – ירח אדום
בוקר אחד באליגטוריה יכל להימשך כחמישים שנים בכדור-הארץ. השמיים היו בגוון דמדומים סגול-ורוד בתקופה האחרונה. במרכז של שדה פתוח נחה טבעת אבן ברדיוס של כמה עשרות מטרים, ועליה ישבו כעשרים אליגטוריאנים, אוכלים את העשבים והפירות שצמחו מתוך הסלע.
"כמה זמן לא אכלתי כאן." נאקרה התרגשה, כל עלה הזכיר לה את הילדות, כל קליפה את הבית.
"נו, מה יותר טעים, זה או 'פלאפל'?" מוטאלאי חייך כמנצח, ואז נאקרה הרימה אליו את מבטה, שתי עיני תנין חריפות, חסרות-מעצורים, והחיוך נפל מפניו. "טוב. סתם צחקתי."
"סליחה. אתה צודק. אתה לא צודק בעניין הפלאפל, אבל אתה צודק שאני לא צריכה להתעצבן מבדיחה – למרות שבכלל לא אמרת את כל זה."
מוטאלאי הביט בה רגע ארוך. לבסוף אמר: "גם אני אשם. אסור לנו להכניס לחיים שלנו את השולחן הכסוף. פוליטיקה לחוד ואנחנו לחוד, בסדר?"
הוא הצליח לרכך בה משהו, אבל גם כשהייתה 'מרוככת' הייתה קשה יותר מרוב תושבי אליגטוריה. "גם ככה כל מה שאנחנו אומרים מסביב לשולחן ההוא חסר-משמעות." היא הייתה מתוסכלת מהעניין כבר זמן רב.
"נכון." מוטאלאי הניח יד עדינה על רגלה התנינית, החזקה. "אז מה הטעם שנבזבז על זה זמן, מעבר לזמן שאנחנו שם?"
היא חייכה, תלשה כמה חתיכות דשא מהאבן. "נאכל פלאפל אחר-כך?"
"מה שתרצי." מוטאלאי נכנע בחיוך, אך חש בלבו גועל. הוא שנא פלאפל.
בכל פעם שהירח האדום הופיע באליגטוריה (כאחת ל-27 שעות במונחי כדור הארץ), מועצת אליגטוריה התכנסה סביב השולחן הכסוף ודנה בסוגיות הבוערות של היקום היפה והשביר שלה. תשעה נציגים נבחרי העם, שלושה מכל פלג.
"אתה פשוט גזען, זה מה שאתה!" נאקרה צעקה אל הקצה השני של השולחן, לכיוון אליגטוריאן בשם אזו, לבוש בגלימות אדומות, מנהיג תניני-הנצח.
"גזען? את מקללת אותי בקללות של בני-אנוש? מה אני," אזו עצר וצחקק, "בן זונה?" הקהל הגדול שהתאסף ביציעים סביב השולחן צחק כולו. נאקרה לא התרגשה.
"כמו שאתם רואים." נאקרה החוותה בידה ופנתה לקהל, ששתק כדי לשמוע אותה שורפת את כל יריביה הפוליטיים. "תניני-הנצח טובים מאוד בלספר בדיחות. למעשה, אזו הוא אחד האנשים הכי מצחיקים שאני מכירה." היא חייכה, ואזו הזקן הביט בה וידע שהוא עומד לחטוף. "ובאמת, תניני-הנצח עשו בדיחה מכל תחום אחריות שהם קיבלו. ככה זה כשנותנים לחבורה של ליצנים לנהל את היקום."
ביציע של תניני-הנצח נשמעו קריאות בוז. לא כך ביציעי הבדלנים ומושיטי-היד, שצחקו ומחאו כפיים. מוטאלאי ישב עטוף בבגדים המסורתיים של אליגטוריה, שריון מעוטר מכף רגל ועד ראש בזהב ובתכלת, שאין יפים מהם בכל היקומים. הוא הסתכל על נאקרה וחשב על חוסר-הסבלנות שלו לשטויות שהולכים לכתוב עליה בעיתון הקרוב, קיווה שלא יבואו לשאול אותם שאלות אחרי הדיון. הוא הביט בה, לובשת את הבדים הסגולים העמוקים של מושיטי-היד, ולבו נחמץ. זה מגוחך, חשב, אנחנו מתלבשים כל כך יפה בשביל לצרוח אחת על השני. למה? הוא ניסה להעמיד פנים אופטימיות בשבילה, אבל היה מיואש מהחיים הפוליטיים, הרבה יותר ממנה. היא כעסה על ההשפעה המוגבלת שלה, אבל אהבה את הפעילות. הוא תהה אם נותרה בה גם אהבה כלפיו או שהכל הלך על חלום השלום עם בני-האדם. כעבור רגע הוא ביטל את מחשבותיו בזלזול – אהבה, מה זה המושג האנושי הזה.
על מרכז השולחן הכסוף ישבה, גבוה מעל האחרים, דמות שנראתה יותר כאישה אנושית מאשר אליגטוריאנית, עם עור כחול וארבע זרועות, כל אחת ואחת מהן עמלה על רישום הדיון מזווית אחרת – מלל, מספרים, מדע ורכילות. בזמנים כתיקונם הנתונים הללו היו עוברים בסוף כל דיון לאל אליגטור, והוא היה מחליט מה לעשות בנושאים המדוברים, בדרך כלל לפי גחמותיו וללא קשר למה שנאמר מסביב לשולחן. אך מאז שעלה הבוקר האחרון על אליגטוריה, אליגטור הסתגר בפירמידת הבדידות בכדור-הארץ, והבן שלו, מג'וסי, הופקד על השלטון.
"אני מכריזה על סיום הישיבה הזאת." האישה הכחולה אמרה. "אני רוצה להודות לכם שבאתם. וכמובן," הוסיפה בטון הביורוקרטי נטול-ההתלהבות שלה, שכבר הפך לאחת הקלאסיקות של המופע הפוליטי, "להודות לאל אליגטור על שיצר לנו את היקום הזה." הקהל מחא כפיים, שרק ושאג.
תשעת הפוליטיקאים נעמדו בשורה ססגונית והשתחוו לקהל. מוטאלאי עמד ליד נאקרה, כהרגלו. "את יותר חדה מהשיניים." הוא אמר לה בשקט ביטוי אליגטוריאני שמשעותו – 'את מאוד שנונה.'
נאקרה המשיכה להשתחוות לקהל, ובתסכולה לחשה למוטאלאי: "לקהל של אליגטוריה לא אכפת ממה שיש לנו להגיד, רק מהחדות של השיניים שלנו." היא צדקה, ידע, גם אם יש לנו את הדעות שלנו, אף אחד מעולם לא באמת הקשיב.
החייזרית כחולת-העור, בעלת ארבע הזרועות, דפקה באחת מידיה על דלת מוזהבת.
"מי זה?" נשמע קול מבוהל.
"זאת אני, הרושמת." היא אמרה, ובשקט זעוף הוסיפה, "כמו בכל פעם שהירח האדום והכחול נפגשים." אף אחד לא שמע.
הדלת נפתחה על ידי עבד אנושי, שלפי השמועה אליגטור העניק לו חיי-נצח, וכלא אותו בארמון המלוכה, אחרי שהעז לנצח אותו בשש-בש. הוא הביט ברושמת במבט של אלפי שנות סבל, ואמר לה: "הוא כאן."
הרושמת נכנסה לחדר, תוהה אם הסיפור על העבד הזה נכון. אליגטור היה כה חזק, כל-יכול ובלתי-צפוי, עד כדי כך שרוב השמועות עליו היו, לעומת הסיפורים האמיתיים, די משעממות. לא כך היה מג'וסי, התנין שישב מולה, בתוך ג'קוזי מלא תנינים ותנינות, כולם עירומים, עשירים ומאושרים. הוא אחז בסיגר-חשיש אימתני, מיובא מכדור הארץ במשקל חצי קילו, שבער והפיץ עשן ממסטל על כל יושבי הג'קוזי, שלא התלוננו.
"מה קורה, רושמת?" הוא שאל בידידותיות. "רוצה 'שאכטה'?" כל חבריו צחקו מהביטוי האנושי המשעשע.
"לא." היא פסקה, המנגנון הביורוקרטי הפנימי שלה כמו נשרף מבפנים. "אני רוצה לעבור איתך על הדיון של המועצה, כמו תמיד."
"מה?" התנין המסטול שאל ולקח שאיפה עמוקה מהסיגר שלה.
"כוס-עמק כבר!" נשמעה צעקה מפינת החדר. היה זה המשרת האנושי, והוא נעמד ליד שניהם, כולו תנועות ידיים וקללות. "כל יום מזדיין היא באה לפה וכל יום אתה מסטול כמו איזה בן זונה ולא מבין על מה היא מדברת. אולי די?"
היה רגע של שקט בחדר. אחר-כך מג'וסי הוציא עשן מלוא ריאותיו ודיבר אל שותפיו לג'קוזי, כמו העבד לא היה שם: "בעיקרון הייתי הורג אותו ומביא אחד יותר נורמלי, אבל אבא שלי החליט שהוא יהיה כאן עבד לנצח. הוא לא קל אבל יש לנו רגעים יפים, לפעמים." כולם חזרו לחייך ולהירגע. העבד קילל וחזר לעמדתו.
"מה אתה חושב שמג'וסי יעשה בקשר לפועלים של תחנת-החלל?" נאקרה שאלה. הם ישבו בביתם, דירת-בוץ ישנה וצנועה מהעידן הישן. היא עיינה בעיתון, שהגיע אליהם לפני כמה רגעים. מוטאלאי הנמיך במעט את המוזיקה ששמע.
"החשישניק הזה עושה מה שבא לו. הוא בטח ישרוף את כל התחנה וזהו." הוא חש מרמור גדול, הרבה יותר ממה שהיה ראוי בעיניו. "אנחנו שוב מדברים על פוליטיקה בבית?"
"אני הפסקתי לדבר על פוליטיקה ברגע שאמרת 'חשישניק'." נאקרה צחקה.
"מה? זה ביטוי אנושי. את לא מכירה?" הוא התגונן, "חשבתי שאת המומחית לבני-אנוש."
משהו בטון הדיבור שלו הפריע לה. "למה אתה כל כך שונא אותם?"
"דיברנו על זה. אני לא שונא אותם. אני חושב ש..."
"כן, כן, שצריך לשמר את התרבות שלנו ולא להתערבב. לנתק איתם קשר. זה נחמד, רק שאני לא מאמינה לך. מבפנים, אתה שונא אותם, את השפה שלהם, את האוכל שלהם. למה?"
"למה את מתפרצת באמצע המשפט שלי?" זו הייתה תשובה חלשה, לא התשובה של מוטאלאי הצעיר, השחקן המרכזי בשולחן הכסוף, אלא של תנין עייף, שלא זכה למחיאת כף מאז עלות הבוקר. היא הסתכלה בעיניו והרגישה את זה. קור, פחד, יאוש. שעמום.
"אם תפרוש." שברה לבסוף את הדממה. "אני פורשת איתך."
"היי, אל תדברי ככה. אני החדשות של אתמול, נאקרה." הוא הביט בה בהערצה, אולי בקנאה. "את הכוכבת של השולחן. את היחידה שיכולה לענות לאזו בלי להתקפל. את אוהבת את זה, זה חשוב לך."
"אוהבת?" נאקרה בהתה בו בערמומיות.
"אני לא מושיט-יד!" הוא נשבע, כאילו היה זה הדבר הנורא מכל. "השפה שלהם השתלטה על היקום שלנו. אם כבר לקחת מהם משהו, לפחות שזה יהיה אהבה."
"אם זה מה שבחרת לקחת." היא חייכה.
"מה אתה חושב?" מג'וסי שאל.
"מה אני חושב? שאנחנו מחכים יותר מדי זמן לאבא שלך." אזו היה, לפי השמועה, התנין הכי ישר ואמיתי בכל אליגטוריה. "אנחנו מתעכבים על כדור הארץ כבר שלושה ימים! אני לא מבין מה קרה לו."
מג'וסי הצעיר הדליק סיגריה וחשב לעצמו: הנה שוב מגיעים הדיבורים שלו על הצבא.
"במלחמות הגדולות בגארדה, כל חייל היה חזק כמו שלושים אליגטוריאנים. זה מקום שחיים בו רק אלים. לא היה לנו שום סיכוי להביס אותם. אתה יודע איך עשינו את זה בסוף?"
"כן, אזו, כן, אני יודע," מג'וסי התפרץ לדבריו במיאוס, "האל אליגטור והאמונה והמסורת ומוכנים לתת את חייהם למען אליגטוריה וכל הדברים האלה. שמעתי."
אזו הרגיש שהשליט הצעיר שמולו למד מבני-האדם יותר מדי הרגלים רעים, למשל היחס שלהם לזקנים. הוא עצמו חש זקן לפתע, זקנה חלשה, כמו של בני-האנוש הרופסים. התנין שישב מולו, עישן סיגריה ושתה ערק, לא ראה מלחמה מימיו. הוא לא ידע מה זה להרוג. כמה הרוע ההכרחי הזה רע, וכמה מעט נחמה יש בהכרחיות הזו. הוא לא ידע מה זה לאבד חבר במלחמה, לאבד בת-זוג, לאבד רגל. אזו ידע. מג'וסי, עד כמה שאזו הכיר אותו, ידע רק איך לגלגל סיגריות ולעשות סקס.
את דבריו של אזו שמע גם העבד האנושי של מג'וסי, שבתקופה קדומה היה בעצמו חייל בשורות הצבא הישראלי של בני-האדם. תניני-הנצח, ובראשם אזו, היו אויב מבחינתו. הם היו התומכים הראשיים בהרחבת היקום. אבל המילים שאזו אמר היו מוכרות לו, הוא הזדהה עם רובן. הוא שנא את החייל המזדקן, תנין עם רגל מכנית, אבל גם הבין אותו.
חלק 2 – משחקי לטאות
"כבוד גדול לפגוש אותך, נשמת-כהן." נאקרה קדה קידה עמוקה.
"אין צורך בכל הרשמיות הזאת." התנין הזקן חייך. "קוראים לי קיימן."
נאקרה נפעמה. "כולם יודעים איך קוראים לך." קיימן היה אגדה באליגטוריה. סיפרו עליו שהוא יותר מבוגר מאליגטור, שהוא חי באליגטוריה כשהייתה רק ביצה שורצת זוחלים, שהוא פגש את קפטן ג'רארד. הוא היה האליגטוריאן הראשון שהעז להתנגד לאל אליגטור, ולכן הוגלה ליקום 1, אל כדור-הארץ. עשרות ימים שאיש לא ראה אותו.
"אלה שני חברים טובים מאוד שלי." קיימן הצביע על שני בני-אנוש – אישה, שלבשה מעיל ארוך, מגפיים גבוהות וחצאים ג'ינס ארוכה, הכל בגווני כחול ושחור, ושיערה הארוך והבהיר הקנה לה מראה מרשים ונוכחות חסרת-גבול; וגבר, מרכיב משקפיים, לבוש בבגדים שחורים ארוכים, בניגוד לשיערו וזקנו הקצר, שהיו אפורים, לבנים כמעט, ונראה כאדם חכם, עדין ועייף. "אלכס וגדי."
היא הושיטה להם את ידה. "אני נאקרה." היא אמרה, בלי לחשוש לחשוף את שמה לזר. גדי לחץ את ידה ואחריו אלכס עשתה זאת גם היא. "שמעתי הרבה על שניכם. עשיתם לנו לא מעט בעיות."
"שמועות יכולות להיות מוגזמות." גדי חייך בצניעות.
"לא באליגטוריה." נאקרה פסקה. "בואו אחריי." היא הסתכלה עליהם, בהערכה ובפחד. "אתם מוגנים עכשיו." שלושתם צעדו בעקבותיה.
לפני מספר הקפות של הירח האדום, קיימן יצר קשר עם אליגטוריה. הוא שלח מסר לכל מי שחשב שיש בו אומץ לקום מול אליגטור, למושיטי-היד, לכהנים הצעירים. השליחים של אליגטור רדפו אחריו והוא לא היה בטוח עוד ביקום 1. הוא ביקש מקלט.
נאקרה החליטה לתת לו אותו.
"לטאות וסממיות!" מוטאלאי המופתע קילל. "יש לך מושג מה עשית?" בסלון ביתו עמדו אליגטוריאן מבוקש, שני בני-אנוש שהתלבשו נוראי בעיניו, ובת-זוגו נאקרה, עם אש עקשנית בעיניים שמשמעותה הייתה: 'אין לך שום דרך לנצח בויכוח הזה, תיסוג.' ברגע הזה, המבהיל והמכעיס, הוא חשב על המבט חסר-המעצורים בעיניים הקשות והאגרסיביות של נאקרה, ולא חש דבר מלבד אהבה, ושיקוללו בני האנוש על שהמציאו מילה לרגש הזה לפני התנינים.
"הם יתחבאו בחדר שמתחת לאדמה. את דואגת להם. אני לא נותן להם כלום ומצדי שיגוועו ברעב. הם שלך. ואל תספרי על זה לאף אחד, אחרת יהרגו את כולנו." מוטאלאי המשיך לירות על נאקרה עוד תנאים והתרגזויות, והיא הייתה מאושרת.
"איזה תנין מוזר." אלכס אמרה בשקט. הם ישבו בחדר קטן וחשוך מתחת לאדמה, שרק כדור זכוכית קטן האיר אותו בזריחה ירוקה חלושה. "בחיים לא ראיתי אותם מתנהגים ככה."
"סבא שלי סיפר לי," גדי נזכר בסביו המנוח זה שנים רבות, "שבתקופה שלו בני-אדם גם היו ככה. שונאים, מפוחדים. לא מסוגלים להבין מה ששונה מאיתנו. אליגטור שחרר אותנו מהדברים האלה. כשאני רואה תנין טוב כמו מוטאלאי נחרד מאיתנו ככה, אני חושב שאולי אליגטור עשה לנו טובה במקרה הזה."
אלכס נשפה ספק מתוך אפה. "אליגטור היה, בלי ספק, נדיב איתנו."
"כשתהיי בגיל שלי," גדי גיחך וקרץ, "אולי תראי דברים אחרת. אנחנו מוכרחים להוציא את אליגטור מכדור הארץ."
"אבל?"
"אני לא יודע מי הייתי בלי אליגטור." גדי התקרב אל כדור-האור, הביט בו בעניין, פניו נצבעו בירוק חזק. "מורה להיסטוריה? אולי. אין בזה שום דבר רע. אני אוהב ללמד היסטוריה."
"לי זכור דווקא שלא כל כך אהבת את זה."
"בגילי רואים דברים אחרת. בכל מקרה, בלי אליגטור לא הייתי מכיר את אנשי ותניני המחתרת, לא את קיימן..." גדי הרים אליה את עיניו, ובאור הכדור הירוק לרגע הוא נראה כתנין אנושי בעצמו. "ולא אותך."
הם היו האחרונים, והשתיקה ביניהם צעקה את הכאב הזה. כולם נהרגו – המחתרת, על כל אנשיה ותניניה, המשפחות שלהם, החברים, ושניהם ידעו שהם האשמים. בכיין, עיניו הבוהות הזכירו לה, כמה הוא בכה כשמתו אנשים. כשהאליגטוריאנים תפסו את יוסף, השכן שלו. כולנו איבדנו משפחות, היא זכרה בכעס, כולנו איבדנו הכל, ורק אתה הרשית לעצמך לבכות. המורה המזדקן שלה היה כל מה שנותר בחייה, והאהבה שלה אליו שרפה את תודעתה מדי יום, מאז שפגשה אותו בקופסה של עלי.
גדי התרחק מכדור-האור. "כל זה לא משנה, אלכס. הגענו רחוק כל כך..." המורה להיסטוריה נשכח ממנו ונותר רק מנהיג המחתרת. "אנחנו לא יכולים להיכשל."
"אתם תשבו בשקט!" אזו צעק בכעס, ויציע תניני-הנצח שאג, שר ותופף. "לא יכול להיות שאנחנו פשוט נתעלם מהאיום של גארדה, בשם ה'שלום' האנושי הזה שלכם."
מוטאלאי פתח את פיו ליד השולחן הכסוף, לראשונה זה ירחים אדומים ארוכים של שתיקה. בתקופה הזו של היום, הרקיע היה סגול כהה. הלילה היה קרוב. כולם השתתקו כדי לשמוע את מוטאלאי.
"האלים של גארדה לא רוצים מאיתנו כלום. אם הם היו רוצים את היקום שלנו, הם היו לוקחים אותו מזמן. יש שם קבוצה שלמה של אלים, כל אחד מהם חזק לפחות כמו אליגטור. ואם אתה כל-כך מפחד מגארדה, למה לא נוציא את הכוחות שלנו מיקום 1, שבכלל לא מאיים עלינו, כדי שיוכלו להגן על התושבים שלנו במקום לשמור על פירמידה מזכוכית?" הוא קם על רגליו ופנה לקהל ההמום. "אתם לא רואים שזה הכל משחקי לטאות?"
ההלם של הקהל הוחלף באחת בזעם. קללות ואיומים נשמעו בכל היציעים, שריקות בוז וצרחות. נאקרה הביטה בו בדאגה. אזו בהה בו בכעס אדיר, אבל שתק. כל תשעת יושבי השולחן שתקו.
"שקט." הרושמת ניסתה במכניות. "שקט." הקהל לא הקשיב לה. לאחר כמה דקות החליטה לסיים את הישיבה ולהודות לקהל ולאל אליגטור, מחווה שלא הרשימה אף אחד.
למה, אזו שאל את עצמו, למה שתקתי. אולי כי זה חסר משמעות, כי בסוף מג'וסי יעשה מה שהוא רוצה, ממש כמו אבא שלו.
הוא שכב ולא הצליח להירדם. הרגל התקינה שלו כאבה הלילה. הוא נזכר בשדות הקטל של גארדה. כוכבים שלמים, צבעוניים ומרהיבים ביופיים, הוכו במלחמה, אולי הקשה ביותר שאליגטוריה נלחמה בה. האתוס היה שקר גדול. הלכנו אחרי אליגטור מתוך פחד – לא מתוך אמונה. הוא היה שיכור מרוב כוח. אזו נזכר באל אליגטור טובח באזרחי גארדה ללא מעצורים. חכם על חלשים. זה לא קרב בכלל.
כשהאלים של גארדה הגיעו ותפסו אותך, התחננת לרחמים. אחר כך סיפרת לכולם שניצחנו, ושיצאנו משם מתוך גחמה אלוהית, שזה היה מבחן. אבל אני הייתי שם, אליגטור, וראיתי הכל. היית חבר שלי. לא רציתי שתמות. אולי טעיתי.
אזו ידע למה שתק. כי מוטאלאי צדק. כי לא היה שום רווח בכדור הארץ, שום תהילה. זה היה כוכב קטן וחלש, ריק ממשאבים, בתוך יקום משעמם. הסיבה היחידה למלחמה הייתה החיבה המוזרה של אליגטור לבני אדם. אזו התחלחל.
מוטאלאי צדק. הוא לא נרדם.
"מה זאת אומרת, הקהל לא נתן לכם להמשיך?" מג'וסי כעס. "מי שולט במי?"
"מה יכלתי לעשות?" הרושמת התגוננה. "לשלוח עליהם את הצבא?"
"הצבא לא היה עושה את זה." העבד האנושי התערב.
"שקט!" מג'וסי צווח. "אני נותן לך לחיות רק בגלל הרחמים של אבא שלי. אבל גם לסבלנות שלי יש גבול. אני יכול להחליט שאני מעדיף להתעסק עם הכעס של אבא שלי מאשר עם השטויות שלך."
"אתה חושב שהמוות מפחיד אותי, מג'וסי?"
אש בערה בעיני בנו של אליגטור. "אל תפנה אליי בשם, עבד!"
העבד רטן וחזר לענייניו. "כל אחד והשטויות שלו." הוא מלמל בזעף. "לפחות אבא שלו היה איש שיחה."
"מה זה היה?" נאקרה צעקה, הולכת הלוך ושוב בסלון הבית. "מה זה היה?"
מוטאלאי רק ישב ושתק.
"אמרתי לך כבר מיליון פעם, אם אתה רוצה לפרוש, אני אבוא איתך! אבל מה אתה חושב שאתה עושה? לדבר ככה על אליגטור מול כל היקום? אתה יודע שיש לנו מה להפסיד."
הוא המשיך לשתוק, בוהה בכיוון לא ידוע. היא התיישבה מולו. "מוטאלאי." היא הניחה יד על ראשו. "תדבר איתי. מה קורה?"
"הכל שקרים, נאקרה. כולם רוצים רק את המופע שלהם, למרות שהם יודעים שזו הצגה. אבא שלך צדק במה שהוא אמר לי אז. אני לא בנוי לתפקיד הזה."
"זוכר איך התעצבנת עליו כשהוא אמר את זה?" נאקרה אמרה ברוך, ליטפה אותו. "זה הכי עצבני שראיתי אותך אי-פעם."
מוטאלאי גיחך. "גם לי יש את השגעונות שלי."
"יעידו על כך כל תושבי אליגטוריה."
"זה היה מטומטם כל כך." הוא נאנח. "אני מקווה שלא נתחרט על זה."
"נתחרט?" נאקרה צחקה. "אתה שוב כוכב. העיתון מדבר רק עליך."
"יש לנו ברירה אחרת?" גדי שאל.
"זה הסיכוי היחיד שלנו." קיימן השיב. "אני אצא בקרוב."
"זה מאוד מסוכן." גדי אמר. לא היה בו כוח לעוד מוות, אפילו לא אחד.
"אל תדאג לי, גדי." קיימן צחק. "מי ייגע בתנין הכי זקן באליגטוריה?"
גדי צחקק בעצב.
"בחיים אל תוותר, גדי."
"בחיים לא. אנחנו נצליח. בכל מחיר."
"אל תהייה חד-מימדי כזה. אני לא מדבר על אליגטור."
"אז מה?"
קיימן שתק לרגע, מהורהר. "אתה צריך להמשיך לחיות, גדי. מה תעשה ביום שאחרי?"
"כבר שנים שלא הרשיתי לעצמי לחשוב על זה." גדי אמר, מופתע מהשאלה. התנין הזקן, מיום פגישתם לפני שנים רבות ועד רגע זה ממש, הכיר את נפשו יותר מכל אדם אחר.
"אל תוותר לעצמך, גדי." קיימן ביקש. "אל תוותר עליה."
מוטאלאי ישב לבדו בסלון, לחץ על הקלידים של כלי נגינה שנשמע באוזניה של אלכס כמו פסנתר אפריקאי.
"מה אתה מנגן?" היא שאלה.
"אה." מוטאלאי עצר. "לא ידעתי שמקשיבים לי."
"אל תפסיק." אלכס ביקשה. "זה היה יפה."
לא הייתה לו סבלנות להתווכח, או לגרש אותה חזרה למקלט. הוא המשיך לנגן, מנגינה ישנה, פשוטה, כמו הימים מהם הגיעה, העידן הישן. הוא הרגיש לא מוצלח – האצבעות שלו נוקשות, לא מגיבות. יותר מדי ימים העביר ליד השולחן הכסוף במקום בנגינה. בתוך ההרמוניה, נכנסו לפתע לתוך אוזניו הצלילים של משרוקית אליגטוריאנית. הוא הרים את ראשו וראה את אלכס נושפת בה.
"מאיפה יש לך?"
"חבר טוב שלי מהחתרת. הוא נתן לי אותה כמה ימים לפני ש..."
"הוא היה אליגטוריאן?"
אלכס הנהנה. "ידעתי את השם שלו."
שניהם שתקו. מוטאלאי המשיך לנגן. אלכס בהתה באצבעותיו בשקט. "טוב." הוא נאנח תוך כדי נגינה. "את יודעת גם את השם שלי." אלכס התרגשה. "אולי תנגני איתי קצת."
"שמע, מוטאלאי, לא שמעתי אותך מנגן כבר..."
אזו עמד המום לנוכחותה בת של האנוש בחדר. הוא הגיע כדי לדבר עם מוטאלאי על הדיון שהיה. הצלילים פסקו. שניהם הביטו בו בפחד. הוא שלף מבגדיו פגיון וניער אותו. הפגיון נדלק ובער בכתום רותח. "תן לי סיבה אחת למה לא..."
"אני אתן לך סיבה." גדי התפרץ לסלון, אוחז באקדח מהסוג שיכול לפצוע אליגטוריאן, הסוג שהשתמשו בו במחתרת. הוא כיוון אותו אל אזו. "אל תזוז."
"ראש המחתרת והשותפה שלו. כאן בבית שלכם." אזו צחק. "העיתון ימות על זה, מוטאלאי."
"תוריד את הנשק." גדי ציווה בחדות. "אני לא מפחד לירות בך."
"ואני לא מפחד למות." אזו השיב. "אני מכיר את המוות מקרוב."
"כולם, תורידו את הנשקים שלכם!" נאקרה הופיעה בצעקה. "מיד!"
"בוגדת!" אזו הסתובב אליה, הפגיון הלוהט במרחק קפיצה ממנה. מוטאלאי נדרך, מוכן להסתער עליו.
"אתה יודע שזה לא נכון, אזו. אתה מכיר אותי."
"מושיטת-יד." הוא אמר במלוא התיעוב. "רק מפנים אליכם את הגב..."
"תוריד כבר את הנשק הזה. מיד." היא פסקה. הוא הסתכל עליה ולא ראה פחד, לא שנאה, אפילו לא כעס. רק אומץ. הוא הפיל את הפגיון על הרצפה. גדי החזיר את האקדח לכיסו.
"המלחמה הזאת חייבת להיפסק." מוטאלאי אמר. "תראה מה היא עושה לנו. עכשיו שב."
אלכס וגדי שבו אל המקלט. שלושת ראשי הפלגים של אליגטוריה ישבו ודיברו עד עלות הירח האדום.
הדיון נפתח. שלושתם ישבו זה ליד זה, להפתעת הקהל, שחיכה בחרדה להתפתחות.
"אני רוצה להעלות בדיון הזה שתי הצעות לשליט העליון מג'וסי." אזו דיבר, כי הם ידעו שאף אחד לא יתנגד לרעיונות שלהם אם יגיעו מגיבור המלחמה. "שתי ההצעות קיבלו תמיכה מלאה משלושת הפלגים."
הקהל היה שקט, דרוך. "ההצעה הראשונה: יציאה מלאה מיקום 1." הקהל התמלא התלחשויות מופתעות.
"ההצעה השנייה..." אזו פתח, עצר לרגע, הזדעזע עוד בטרם אמר את המילה האנושית, הרכה והרופסת, הדוחה כל כך: "דמוקרטיה."
קיימן נכנס בשערי הארמון, מוצא שאין תנין שמוכן להרים עליו יד או להתנגד לו. כולם רק קדו לו קידות, פנו אליו בתור "נשמת-הכהן" ואפשרו לו להתקדם.
הוא נעמד מול דלת הזהב. בפעם האחרונה שראה אותה, אליגטוריה הייתה בשיא פריחתה, והדלת מזהב הייתה פתוחה לכל תנין. עתה סימלה ניתוק, כוח מושחת וראוותנות. קיימן פתח אותה בלי לדפוק.
החדר נראה, למעט כמה מותרויות אנושיות מוגזמות שהוכנסו אליו, אותו דבר כפי שזכר. תקרה גבוהה, קירות מאוירים בזהב ובתכלת. הוא נעצר ליד ציור אחד, מרהיב, של המלחמה בגארדה. קיימן היה היחיד שידע את הסיבה האמיתית למלחמה. לא משאבים, וגם לא הטירוף של אליגטור. למעשה, קיימן לא סבר שאליגטור מטורף כלל, משום שידע שהוא השיג בגארדה את מה שחיפש מלכתחילה, מה שאיים עליו יותר מכל.
קיימן לחץ במקביל על כמה פרטים בציור, והוא החל להישרף עד שהפך כולו לעשן. מאחוריו נחשף חדרון חשוך, שבמרכזו נצץ מה שנראה כמקל כסוף, מעוטר בחריטות וכתבים. בקצהו העליון הייתה צורת חצי ירח, גדול וכסוף, שרשראות חרוזים מקשטות אותו.
"אל תזוז, קשיש." הקול היה קשה, נמוך וחייתי. קיימן הסתובב וראה את מג'וסי, קרוב אליו מדי, אוחז ברומח מוזהב ביד אחד וכוס וויסקי ביד השנייה. הוא הדיף ריח דוחה של אלכוהול.
"אתה יודע מי אני?" קיימן ניסה להעמיד פנים קשוחות.
"אבא שלי הזהיר." מג'וסי גיהק. "אבא שלי אמר לי עליך, קיימן האגדי וכל והאגדות. מג'וסי בקושי הצליח לעמוד על רגליו, אבל הרומח בידו נותר איכשהו יציב ומאיים. "כולם נתנו לך לעבור. אבל לא אני!" הוא נופף ברומח שלו בלי אלגנטיות. "כולם בוגדים!" צעק. "הם רוצים דמוקרטיה! כולם אמיצים כשאבא שלי לא כאן, כולם רוצים חתיכה מהארמון! נראה אותם עושים דמוקרטיה כשהוא יחזור."
"אני קיימן, נשמת הכהן. התנין הותיק ביותר באליגטוריה. אם תהרוג אותי, העם לא יסלח לך."
"לא יסלח לי?" מג'וסי צעק בזעם בהמי. "אני לא אסלח להם!" הוא הרים את הרומח כדי להכות את קיימן, וצנח על הרצפה עם הראש מטה. מאחוריו התגלה בן אנוש, עבד, אוחז בסכין מדממת. "תשתוק כבר." הוא פלט בשקט, נסער והמום. הייתה לו נטייה לכעסים, אבל הוא לא היה רוצח. לפחות כך חשב. הוא הביט בקיימן לוקח את מקל-הירח הכסוף, נעמד מולו.
"אני קיימן. נדמה לי שהצלת את החיים שלי. יהיה לי לכבוד לדעת מה שמך."
"קוראים לי שייקה." הוא אמר בשקט, מביט בגופה של מג'וסי באימה.
"שייקה מהשש-בש?" קיימן התלהב. שייקה הנהן. "אם אתה רוצה שיתנו לך לחיות," קיימן הושיט לו יד, "כדאי מאוד שלא תעזוב את היד הזאת עד שנצא מאליגטוריה."
חלק 3 – שעתנו היפה ביותר
קפטן ג'רארד ישב על ספסל על הירח. הוא היה בשיא בגרותו, בשיא כוחו, בשיא נכונותו לבצע את המוטל עליו בתור אדון הזמן והיקומים. הדרך לא הייתה קלה – תעיד על כך שרה. בזמנים ההם כבר בקושי ראה אותה, אבל הידיעה שהיא שם, כדי להישאר, הרגיעה אותו. "...אבל תמיד יש געגוע, אה?" הוא דיבר לעצמו בשקט.
הוא ישב על הספסל וקרא עיתון, שהופיעו בו צורות צבעוניות, מספרים מפוזרים בכל כיוון, ומילים כתובות בו בכל השפות, הכל מסודר בצורה שרק הוא יכול לקרוא. העיתון לא הביא עמו חדשות טובות – אלים מושחתים, מציאויות בתוך מציאויות, אהבות לא מוצאות את הנצח... "חדשות רעות." אבל הכל יצטרך לחכות.
לפני זמן לא רב, הוא ביקר בהיכל האיזון בגארדה, שהיה עשוי קריסטלים בגוון טורקיז, ובמרכזו, על כס גבישים סגולים, ישב לודירל, על גופו שרשרת מאסיבית של מתכות ענקיות בכל הצבעים הקיימים.
"קפטן ג'רארד." האל הלא-אנושי דיבר לאט. "אתה יודע למה קראתי לך." ג'רארד הנהן. "יש לנו בעיה."
"לי יש בעיה." ג'רארד זעף. "לך יש עוד משהו מעניין להסתכל עליו מההיכל."
לודירל לא התייחס, הרים לאט את ידו. על תקרת ההיכל, האין-סופית, הוצגו באור כל היקומים והזמנים, לפי בקשתו של מי שלבש את השרשרת, את ריזמוס – מחרוזת הברזל החיה והמודעת.
"אתה רואה את הזמנים האלה?" לרידול משך אליו את חלקת-הזמן הרלוונטית.
"איזה סיבוך." ג'רארד נאנח. "את כל זה עשה אליגטור?"
"האל אליגטור." לודירל תיקן אותו.
"הולך להיות כאב-ראש גדול לסדר את הבלאגן הזה." קפטן ג'רארד נאנח.
העיתון באליגטוריה כתב על נסיון הפיכה; המועצה רוצה להחליף את השלטון, וקיימן רצח את מג'וסי, בנו של האל אליגטור. הם ישבו במקלט שלהם, שלושת המהפכנים מהמועצה, שני בני-אנוש מהמחתרת, נשמת-כהן, ועבד לשעבר, אלוף שש-בש גלקטי; תחת האור הירוק הקלוש.
"טעינו?" מוטאלאי שאל. "אף אחד לא מוכן לפצות פה נגד אליגטור. הם מפחדים מאיתנו. יותר נכון; הם מפחדים שהכעסנו את אליגטור יותר מדי, הם לא רוצים קשר לדבר הזה. הם מקווים שאליגטור יסלח לכל מי שלא היה מעורב בזה."
"פחדנים!" נאקרה כעסה, דפקה על השולחן. "עם של פחדנים!"
"הם לא פחדנים." אזו התערב. "זה עדיין העם שלנו." הוא אמר בשקט. "אל תשכחו את זה."
"אז מה נעשה עכשיו?" מוטאלאי לא ראה מוצא. "אנחנו לא יכולים לצאת יותר לרחוב. הצבא עדיין מסתובב בכל מקום. מספיק חייל אחד שיתחרפן עלינו ותתחיל מהומה בכל היקום."
"נמשיך לפעול במחתרת." נאקרה אמרה, פעלתנית. "נילחם באליגטור מבפנים, כמו שעשו בכדור-הארץ. אנחנו לא פחות חזקים מהם. אסור לנו לוותר."
"אני לא ממליץ על זה." גדי אמר בפתאומיות. שלושת תניני המועצה הסיטו מבטם אליו. הוא ישב בצד, ליד אלכס, שהסתכלה עליו בפליאה, חשה כעס גדול. "אלא אם אתם מוכנים לראות המון מוות. לפחות אחד מכם ימות בדרך. אולי שלושתכם. ולא השגנו הרבה במאבק שלנו, ביחס למה שאיבדנו." אלכס התחלחלה מדבריו.
"אני לא מפחד משום דבר. מאף אחד." אזו אמר, כולו תנין-קרב מוכן לעוד מלחמה. אחר-כך הוא הסתכל על נאקרה. "אבל אני לא יודע אם אני מסוגל להילחם באליגטוריאנים. אם אני רוצה. זה עדיין העם שלנו."
"חברים." קיימן אמר בקול, משקיט את כל המשוחחים, מושך את מלוא תשומת הלב. "אני רוצה להציע הצעה." הוא הסתכל על שלושת תניני המועצה. "אנחנו הולכים לפירמידת הבדידות, לפגישה אישית עם האל אליגטור. אף אחד מאיתנו לא באמת יודע מה יקרה, אבל הגיוני להניח שנזדקק לכל עזרה שנוכל לקבל."
"אתם מטורפים." אזו אמר. "כשאליגטור ישמע שהרגתם את הבן האידיוט שלו," הוא דיבר ושייקה התחלחל, "הוא באמת יאבד את העשתונות ויהרוג את כולכם." שייקה נזכר בתנין השיכור, שותת-הדם, שוכב על הרצפה בלי חיים. הוא באמת היה אידיוט, אידיוט ופתטי כל כך. שייקה שנא אותו במשך שנים ארוכות, אך עתה לא היה בטוח עוד. מג'וסי היה מעורר רחמים, ורק אחרי ששייקה נעץ בגבו את הסכין, הרחמים בו התעוררו.
"למרבה המזל יש לנו איך להפתיע אותו." קיימן אמר והצביע על צורה ארוכה וצרה, צרור בדים כהים. "בואו איתנו."
"לא השגנו הרבה!" אלכס כעסה כל כך, הידיים שלה רעדו והבטן שלה כאבה. "איך אתה מעז, גדי? איך? איך אתה אומר כזה דבר לידי?" שניהם היו לבד במקלט.
"ספרת אותם פעם, אלכס?" גדי שאל.
"מה?"
"את יודעת את המספר?"
אלכס שתקה.
"עשרים ושלושה; שמונה-עשרה בני אנוש וחמישה אליגטוריאנים. ואלה רק חברי המחתרת. ההורים שלי, עשרים וארבע. יוסף, עשרים וחמש. סבא שלי..."
"די."
"זה הסוף, אלכס."
"על מה אתה מדבר?"
"לא משנה מה ייגמר פה, אני לא מתכוון להילחם בו יותר."
"אז אתה באמת נותן למוות שלהם להיות לשווא."
"אני לא מוכן לקחת אחריות על מוות יותר. לשווא או לא. זה לא תחום השיפוט שלי."
"אבל אתה לא רצית להילחם!" היא הסתכלה על גדי והוא נראה לה מבוגר, מיואש. "אתה הבאת מסר של חברות. של שלום. אתה לא אחראי על כל המוות, זה אליגטור."
"דיברתי מילים יפות, אבל במציאות הייתי עוד מהפכן עם אקדח." הוא שלף מכיסו את האקדח פוצע-התנינים, שליווה אותו מהיום שנכנס למחתרת, הציג אותו בפניה בזהירות. "אם הייתי יכול, הייתי רוצח את אליגטור בדם קר. במה אני שונה ממנו?" הוא הניח אותו בצד. "זה נגמר."
הוא לא היה מבוגר ולא מיואש, הבינה. היא חשה חום גדול, זעם משולב בהערצה, כועסת עליו שהיה יותר מוסרי, יותר קדוש, יותר צדיק. "תמיד." היא התקשחה. "תמיד אתה חייב להיות כזה מלאך מזדיין."
הוא הסתכל עליה, כמה שונה הייתה. כשהכיר אותה, הייתה נערה צעירה, קירחת, עם עגילי-תנין, מוכנה למות בשביל להסיר את מסך הברזל. אולי היא עדיין מוכנה למות בשביל זה, גדי תהה, וזו רק עוד סיבה להפסיק עם המלחמה הזאת. הוא לא רצה שהיא תמות.
"אלכס."
הוא אמר את השם שלה והיא הרגישה את כל המתיחות הנזעמת שלה נרפית. "מה?" היא שאלה בשקט.
"את יודעת."
היא שתקה.
"הייתם פעם בכדור הארץ?" גדי שאל. נאקרה, מוטאלאי ואזו הנידו בראשם לשלילה. "אני מקווה שתאהבו אותו. הוא מקום נחמד, פחות או יותר."
קיימן עמל על הציור במשך שעות. הוא השתמש בחול אדום מהחופים של אליגטוריה, פיזר אותם, לעתים בגסות, לעתים בדיוק של מנתח, עד שיצר צורת מעגל גדול, מלא בעיגולים קטנים יותר ובעוד צורות מסתוריות. "לא תיכנסו?" קיימן החווה בידו, והם נעמדו בתוך המעגל. "גדי?"
"כן, כן." הוא שלף קופסת גפרורים מכיסו, הדליק אחד וזרק אותו על החול, שזרח והתחמם, עד שלא נראה דבר מלבד האור החם והמסנוור.
היה יום בהיר בכרמיאל, אפילו חם. הם עמדו על הגג של מקדש לב כרמיאל, משקיפים על פירמידת הבדידות – שחורה, זכוכיתית, מאיימת.
"זאת הפירמידה." מוטאלאי התפלא. "ציפיתי שהיא תהייה... גדולה יותר."
נאקרה בהתה בפירמידה, מהורהרת, תוהה אם אליגטור אכן יושב בתוכה. הרחבה הפתוחה שליד הפירמידה החלה להתמלא באנשים סקרנים שהסתכלו עליהם. תניני צבא אליגטוריה החלו לטפס על הבניין.
"מה עכשיו?" אזו שאל. "אנחנו נלחמים?"
כולם הביטו זה בזה, עיניים עפות לכל הכיוונים, מחפשות תשובה לשאלה של אזו.
"לא." אלכס פרצה. גדי הסתכל עליה בתשומת לב רבה. "אף אחד מאיתנו לא מוכן להרוג יותר. אני טועה?" השתיקה של כולם הדהדה את התשובה בתוך הרעש וההמולה שנוצרו סביבם. הם עמדו בתוך המעגל, קרובים.
אלכס וגדי היו מחובקים, חזק, קרוב. העיניים שלו היו סגורות היטב. "אלכס." הוא שוב איים לבכות ושנא את זה. "אני מפחד." לחש.
"גם אני." היא לחשה. "אבל כרגע קצת פחות."
הוא חייך. "גם זה. לא רק זה. אני מפחד שנמות כאן עכשיו, אחרי שעברנו יחד כל כך הרבה שנים, ואני הרגשתי דברים, ואף פעם לא אמרתי לך כמה דברים, ואם..."
היא הניחה יד על פיו, הסתכלה עליו פוקח את עיניו, מסתכל עליה. "אני יודעת. נראה לי. אל תפחד." היא נישקה את שפתיו. "תמיד עמדנו יחד."
הם היו מוקפים. שישה אליגטוריאנים עמדו סביבם, עוטים שריון מוזהב-תכול ואוחזים ברמחים מוזהבים. אחד התנינים, שהיה מעוטר אף יותר מהשאר, כנראה הבכיר בהם, ניגש אל קיימן.
"נשמת-הכהן. שמי הוא קואנה." הוא קד בפניו. "כבוד גדול לפגוש אותך."
קיימן החזיר לו קידה.
"לצערי, יש צו חיסול על כל החברים שלך כאן, חוץ ממך ומהעבד. מג'וסי חתם עליו לפני שגאלת אותנו ממנו."
"אני מבין." קיימן אמר.
"אם השמועות עליך נכונות, אתה תעדיף למות עם החברים שלך מאשר לנטוש אותם."
"אתה צודק בהחלט."
"אני יכול לתת לשניכם ללכת."
קיימן דרך בחוזקה על האדמה ועמד איתן.
"היה לי כבוד אמיתי להכיר אותך." קואנה אמר, מפנה אליהם את גבו. "תהרגו אותם." ציווה בצער.
"תתכופפו." מישהו אמר ורק הם שמעו. הם נפלו על הרצפה וקול ניפוץ צלצל באוזניהם. רסיסים שחורים עצומים של זכוכית עפו לכל עבר, הפילו את כל האליגטוריאנים סביבם. אזו היה הראשון לקום על רגליו. "תסתכלו!" הוא קרא, "תסתכלו!" הוא הצביע מטה. כולם מיהרו לקום, עוזרים אחד לשני, והסתכלו למטה בפליאה.
פירמידת הבדידות הייתה עתה שלד מתכתי בלבד, חשוף. על קודקוד הפירמידה עמד אדם, לבוש במדים במדים משונים בגוון כחול בהיר, עם גלימה באותו צבע. הוא היה מעוטר בחוטים ובסמלים, רובם בצורות שונות של ירחים וכוכבים, כולם בצבע כסף. הוא נראה לאלכס כמו מפקד עליון בצבא דמיוני. שיערו וזקנו היו אפורים, אך הוא לא נראה יותר מבוגר מגדי. על ראשו היה כובע כחול ששזורים בו פסים כסופים – כובע הקפטן.
בדיוק מתחתיו, בתוך שלד הפירמידה, עמד האל אליגטור, לבוש בשריון אליגטוריאני מסורתי. בפה שלו בערה סיגריית נובלס ארוכה מאוד, והוא נעץ בה שיני תנין חדות כתער. הוא נראה עצבני.
"קפטן ג'רארד." הוא תפס את הסיגריה בידו, פלט עשן רב, שעלה עד הקפטן מעליו. "מי היה מאמין." הוא זרק את הסיגריה הבוערת על הרצפה והיא הבעירה את הפירמידה בלהבות גיהנום, כמו הייתה משוחה בדלק שטני. "הגעת בדיוק בזמן לראות את היקום הזה נשרף."
קפטן ג'רארד חייך, הושיט יד לכיוון הגג עליו הם עמדו, ומתוך צרור הבדים יצא אליו המקל הכסוף, טס הישר לתוך כף ידו. "אני לא אוהב שנוגעים לי בדברים, אליגטור."
מקדש לב כרמיאל עלה כולו בלהבות. עשן שחור כיסה את השמיים. הם עמדו בתוך בלהבות, מרחפים בתוך בועה כחולה בהירה ששמרה עליהם.
על הקרקע, עשרות בני אדם סקרנים שהתאספו במקום, הפכו כולם לכפילים של האל אליגטור. האליגטורים קיפצו בזריזות אל ראש הפירמידה ואחזו בקפטן ג'רארד מכף רגל ועד ראש. מולו ריחף האל אליגטור המקורי, אוחז בסיגריה חדשה, בוערת, ארוכה וחדה כחרב. בתנועה חדה הוא כיבה את הסיגריה לתוך עינו של ג'רארד, אלא שג'רארד היה האל אליגטור, שצרח בכאב ותפס את עינו. הכפילים התאיידו, כולל זה שעינו נשרפה, ונותר רק אליגטור אחד, נועץ חרב ארוכה ובוערת בתוך לבו של קיימן.
"הייתי צריך לעשות את זה מזמן." האל אליגטור היה מרוצה, ושלף את הסכין מגופו של התנין הזקן לעיני חבריו ההמומים. "מה שלומכם?" הוא חייך. "אלכס, איך גדלת!" היא אחזה בגופו של קיימן, שהיה חרוך במקום בו חדרה החרב. "כולכם, גדי, שייקה! נראה שכלום לא השתנה." הוא נעלם מן העין והופיע כשידו אוחזת בצווארו של אזו. "חוץ מזה שהנתינים הנאמנים שלי עכשיו בצד של בני-האדם."
"אתה הבוגד..." אזו נחנק. "מכרת אותנו. אתה הבוגד."
"לעזאזל עם זה." אליגטור אמר בביטול, חיזק את אחיזתו בצווארו של אזו וזרק אותו אל מעבר הגג. רעש הפגיעה שלו בקרקע זעזע את נשמתה של נאקרה.
"שייקה!" אליגטור אמר, כמו שמח לראות שוב את חברו הותיק, וגילה את המטה של קפטן ג'רארד יוצא מתוך חזהו.
"מספיק." ג'רארד אמר. "הם חלשים ממך. בוא תתמודד איתי." הוא לקח את אליגטור, משופד על המטה שלו, אל מקום רחוק, אל המאה ה-24, בה האדמה כולה שחורה והרקיע חום-צהוב חיוור.
שניהם ישבו בשממה החרוכה, משניו צדיו של שולחן מתכת מבריק ואכלו פלאפל.
"למה אתה עושה את כל זה, אליגטור?" קפטן ג'רארד שאל, שולף בשתי אצבעות את כדור הפלאפל העליון בפיתה ומכניסו לפיו בשלמותו.
אליגטור הרים בקבוק טחינה ומזג לתוך המנה שלו. "למה לא?" הוא הושיט את הבקבוק לג'רארד. "טחינה?"
"אני אלרגי." ג'רארד אמר, פונה במקום זה לבקבוק עמבה זרחני.
"באמת?" אליגטור נגס במנה שלו, ודיבר בפה מלא: "איך אוכלים פלאפל בלי טחינה? אני לא יכול בלי טחינה."
"זה עדיין טעים." ג'רארד אמר, לוגם שתייה מפחית מתכת אדומה, מניח אותה על השולחן. "מה שחשוב באמת זה הפלאפל עצמו."
השולחן, על כל האוכל והשתייה שעליו, עלה בלהבות.
הם ישבו בכדור הארץ, בתוך רכבת נוסעת. לידם ישבו בחורה ג'ינג'ית ובחור צעיר. "תראה מי אלה, קפטן ג'רארד!" אליגטור חייך. "ג'רי ושרה!"
"אני לא מפחד מהזכרונות של עצמי." ג'רארד צקצק בלשונו. "זה הטריק הכי ישן בעולם, המשחקי-מוח האלה."
"סליחה." אליגטוריאן צעיר ורזה, לבוש סחבות ומרכיב משקפיים נעמד לידם. "אפשר לשבת כאן?"
קפטן ג'רארד הסתכל אל תוך עיניו של האל אליגטור בקשיחות. "ואתה, אתה מפחד מהזכרונות שלך," ג'רארד חייך, "עלי?"
הם עמדו בתוך ביצה באליגטוריה הקדומה.
"לא!" אליגטור צעק.
"עכשיו המוח שלך תחת זכוכית מגדלת, אליגטור." קפטן ג'רארד אמר בקור. "איך זה מרגיש להיות בצד השני?"
בת-אנוש ואליגטוריאן הלכו לידם, שניהם עירומים, יד ביד, מאושרים. אליגטור צווח, עשן בקע מכל החורים בגופו. "אתה מנסה להכאיב לי?" הוא קפץ לגובה עשרות אלפי קילומטרים, נוחת על הגג של מקדש לב כרמיאל, נועץ רומח מוזהב בבטנו של שייקה. קפטן ג'רארד קפץ אחריו, תפס אותו בידו וגרר אותו אל שדות הקטל הצבעוניים של המלחמה בגארדה. הם עמדו על אדמה לבנה ומכל כיוון נחו גופות של אליגטוריאנים.
קפטן ג'רארד מחא כפיים. "כל הכבוד, אליגטור. מסתבר שאתה מוצלח גם בלהרוג את העם שלך. אני לא אחד הנתינים שלך. אני יודע שהדם שלהם על הידיים שלך. וגם אתה יודע את זה."
"והדם שלה על הידיים שלך." אליגטור שרף את עצמו והופיע, אוחז בסכין, ליד ראשה של אלכס.
"לא!" גדי הספיק לצעוק, אך אליגטור תקף.
אלא שסבלנותו של קפטן ג'רארד פקעה, והוא לא התכוון לתת לא את התענוג. הסכין, במקום להינעץ באלכס, ננעצה בצווארה של האישה העירומה, על-ידי האליגטוריאן העירום – האל אליגטור.
"מזכיר נשכחות, אה, עלי?"
"מספיק עם השטויות!" אליגטור צעק, ניסה לקפוץ, להישרף, להיוולד מחדש, ניסה כל מהלך שהכיר שיוכל להוציא אותו מהנקודה הזאת בזמן, אך לשווא. הוא היה תקוע ברגע הזה, נועץ לנצח את הסכין בצווארה של בת-האנוש שאהב יותר מכל.
"מה עשית!?" אליגטור רצה לצרוח, אך קולו נשמע רק בתוך מחשבותיו. ג'רארד נעמד לידו, מביט בו ומדבר איתו כרגיל.
"אדון הזמנים והיקומים, לשירותך." הוא הניח יד על כתפו של אליגטור הקפוא. "חשבתי לכלוא אותך באליגטוריה. אבל מה פשעו האליגטוריאנים?"
"אתה מפלצת!" אליגטור ניסה לצרוח. "תוציא אותי מכאן."
קפטן ג'רארד בהה בתנין המפוחד, האומלל, שנגלה לפניו. "אני משתתף בצערך על מג'וסי." הוא אמר במלוא הכנות.
בתוך תודעתו, שהרגישה עירומה כמו גופו, האל אליגטור צרח צרחה איומה. "אני אצא מכאן ג'רארד, לא משנה כמה נצחים זה ייקח. וכשזה יקרה, אתה תהייה הראשון שאני אבקר."
"אני? איזה כבוד." השיחה נמאסה על ג'רארד כליל. "הייתי בטוח שתלך 'לבקר' מישהו חלש ממך. נו, אולי אתה תתבגר בכל הנצחים שיעברו עליך כאן." הוא עזב את הרגע העצוב, מותיר את האל אליגטור עירום, כועס ומפוחד.
מסך הברזל נפל. אזו נקבר באליגטוריה, שייקה במטולה. קיימן נקבר בחצר מחוץ לבית התפילה שלו בצפת, שהיה גם ביתו. קפטן ג'רארד פתח בתוך הבית שער אל אליגטוריה, לבקשת גדי. "מחווה של שלום. נדמה לי שזה מה שהוא היה רוצה." הוא אמר לאלכס.
הם עמדו שניהם בבית התפילה הישן בצפת. "נדמה לי גם." היא הניחה זרוע על גדי. "זה לא ממש מעודד. אתה צדקת." היא הביטה בביתו של קיימן הזקן, הזכרונות מציפים את עיניה מכל פינה. היא הרשתה לעצמה לבכות אחרי עשרות שנים של אובדן. "כל המוות הזה, גדי. קיימן..." היא לא הצליחה לדבר.
הוא חיבק אותה. "זה לא היה לשווא, אלכס," אמר בשקט, "לא לשווא."
הירח האדום עלה מעל השולחן הכסוף, שישבו סביבו תשעה תנינים, ביניהם נאקרה, לבושה בסגולים של מושיטי-היד.
"אני שמחה להכריז," אמרה הרושמת כחולת-העור ממרכז השולחן, מניפה את ארבעת ידיה בסמליות, "על פתיחת הדיון הראשון של השולחן הכסוף החדש – בתור הסמכות השלטונית באליגטוריה." הקהל מחא כפיים. "עד שהאל אליגטור ישוב אלינו מהשליחות המקודשת שלו."
מוטאלאי ישב בקהל ונאנח, מצר בלבו על כך שאי אפשר לשנות את היקום כל כך מהר.
המוות שראה בכדור-הארץ היה יותר מדי בשבילו. הוא עזב את השולחן הכסוף, עזב את הבית, לפחות לעת עתה. הוא הסתכל על נאקרה בעצב, מן המרחק של היציע, ובלי מילים הבטיח לה שעוד יחזור. עדיין אהב אותה, יקוללו בני-האנוש.
הוא הביט בשמיים. הם החלו להתבהר. בקרוב הבוקר יעלה על שעתה היפה ביותר של אליגטוריה.
קפטן ג'רארד ישב על הספסל הקבוע שלו על הירח, משקיף על כדור הארץ. לידו ישבה האלה סריאן.
"על מה אתה חושב?" שאלה אותו.
"סתם, יום גרוע בעבודה." הוא נאנח, בוהה בכוכב הבית שלו, הפגיע. 'מפלצת', אליגטור קרא לו, והוא צדק. הוא נתן לכעס לשלוט בו וכלא את אליגטור בתוך הזיכרון הכואב ביותר שלו. זה היה אכזרי. הוא גם חרג מהסמכות שלו, והאלים יעשו לו צרות על הדבר הזה.
בנוסף, הוא ידע, בלי כל ספק, שאליגטור צדק; הוא עוד יחזור – חזק, משוגע ודפוק יותר מאי-פעם.
"תעזבי. באמת – יום ממש גרוע בעבודה."
ילדי אליגטוריה / גיל דניאל
חלק 1 – ירח אדום
בוקר אחד באליגטוריה יכל להימשך כחמישים שנים בכדור-הארץ. השמיים היו בגוון דמדומים סגול-ורוד בתקופה האחרונה. במרכז של שדה פתוח נחה טבעת אבן ברדיוס של כמה עשרות מטרים, ועליה ישבו כעשרים אליגטוריאנים, אוכלים את העשבים והפירות שצמחו מתוך הסלע.
"כמה זמן לא אכלתי כאן." נאקרה התרגשה, כל עלה הזכיר לה את הילדות, כל קליפה את הבית.
"נו, מה יותר טעים, זה או 'פלאפל'?" מוטאלאי חייך כמנצח, ואז נאקרה הרימה אליו את מבטה, שתי עיני תנין חריפות, חסרות-מעצורים, והחיוך נפל מפניו. "טוב. סתם צחקתי."
"סליחה. אתה צודק. אתה לא צודק בעניין הפלאפל, אבל אתה צודק שאני לא צריכה להתעצבן מבדיחה – למרות שבכלל לא אמרת את כל זה."
מוטאלאי הביט בה רגע ארוך. לבסוף אמר: "גם אני אשם. אסור לנו להכניס לחיים שלנו את השולחן הכסוף. פוליטיקה לחוד ואנחנו לחוד, בסדר?"
הוא הצליח לרכך בה משהו, אבל גם כשהייתה 'מרוככת' הייתה קשה יותר מרוב תושבי אליגטוריה. "גם ככה כל מה שאנחנו אומרים מסביב לשולחן ההוא חסר-משמעות." היא הייתה מתוסכלת מהעניין כבר זמן רב.
"נכון." מוטאלאי הניח יד עדינה על רגלה התנינית, החזקה. "אז מה הטעם שנבזבז על זה זמן, מעבר לזמן שאנחנו שם?"
היא חייכה, תלשה כמה חתיכות דשא מהאבן. "נאכל פלאפל אחר-כך?"
"מה שתרצי." מוטאלאי נכנע בחיוך, אך חש בלבו גועל. הוא שנא פלאפל.
בכל פעם שהירח האדום הופיע באליגטוריה (כאחת ל-27 שעות במונחי כדור הארץ), מועצת אליגטוריה התכנסה סביב השולחן הכסוף ודנה בסוגיות הבוערות של היקום היפה והשביר שלה. תשעה נציגים נבחרי העם, שלושה מכל פלג.
"אתה פשוט גזען, זה מה שאתה!" נאקרה צעקה אל הקצה השני של השולחן, לכיוון אליגטוריאן בשם אזו, לבוש בגלימות אדומות, מנהיג תניני-הנצח.
"גזען? את מקללת אותי בקללות של בני-אנוש? מה אני," אזו עצר וצחקק, "בן זונה?" הקהל הגדול שהתאסף ביציעים סביב השולחן צחק כולו. נאקרה לא התרגשה.
"כמו שאתם רואים." נאקרה החוותה בידה ופנתה לקהל, ששתק כדי לשמוע אותה שורפת את כל יריביה הפוליטיים. "תניני-הנצח טובים מאוד בלספר בדיחות. למעשה, אזו הוא אחד האנשים הכי מצחיקים שאני מכירה." היא חייכה, ואזו הזקן הביט בה וידע שהוא עומד לחטוף. "ובאמת, תניני-הנצח עשו בדיחה מכל תחום אחריות שהם קיבלו. ככה זה כשנותנים לחבורה של ליצנים לנהל את היקום."
ביציע של תניני-הנצח נשמעו קריאות בוז. לא כך ביציעי הבדלנים ומושיטי-היד, שצחקו ומחאו כפיים. מוטאלאי ישב עטוף בבגדים המסורתיים של אליגטוריה, שריון מעוטר מכף רגל ועד ראש בזהב ובתכלת, שאין יפים מהם בכל היקומים. הוא הסתכל על נאקרה וחשב על חוסר-הסבלנות שלו לשטויות שהולכים לכתוב עליה בעיתון הקרוב, קיווה שלא יבואו לשאול אותם שאלות אחרי הדיון. הוא הביט בה, לובשת את הבדים הסגולים העמוקים של מושיטי-היד, ולבו נחמץ. זה מגוחך, חשב, אנחנו מתלבשים כל כך יפה בשביל לצרוח אחת על השני. למה? הוא ניסה להעמיד פנים אופטימיות בשבילה, אבל היה מיואש מהחיים הפוליטיים, הרבה יותר ממנה. היא כעסה על ההשפעה המוגבלת שלה, אבל אהבה את הפעילות. הוא תהה אם נותרה בה גם אהבה כלפיו או שהכל הלך על חלום השלום עם בני-האדם. כעבור רגע הוא ביטל את מחשבותיו בזלזול – אהבה, מה זה המושג האנושי הזה.
על מרכז השולחן הכסוף ישבה, גבוה מעל האחרים, דמות שנראתה יותר כאישה אנושית מאשר אליגטוריאנית, עם עור כחול וארבע זרועות, כל אחת ואחת מהן עמלה על רישום הדיון מזווית אחרת – מלל, מספרים, מדע ורכילות. בזמנים כתיקונם הנתונים הללו היו עוברים בסוף כל דיון לאל אליגטור, והוא היה מחליט מה לעשות בנושאים המדוברים, בדרך כלל לפי גחמותיו וללא קשר למה שנאמר מסביב לשולחן. אך מאז שעלה הבוקר האחרון על אליגטוריה, אליגטור הסתגר בפירמידת הבדידות בכדור-הארץ, והבן שלו, מג'וסי, הופקד על השלטון.
"אני מכריזה על סיום הישיבה הזאת." האישה הכחולה אמרה. "אני רוצה להודות לכם שבאתם. וכמובן," הוסיפה בטון הביורוקרטי נטול-ההתלהבות שלה, שכבר הפך לאחת הקלאסיקות של המופע הפוליטי, "להודות לאל אליגטור על שיצר לנו את היקום הזה." הקהל מחא כפיים, שרק ושאג.
תשעת הפוליטיקאים נעמדו בשורה ססגונית והשתחוו לקהל. מוטאלאי עמד ליד נאקרה, כהרגלו. "את יותר חדה מהשיניים." הוא אמר לה בשקט ביטוי אליגטוריאני שמשעותו – 'את מאוד שנונה.'
נאקרה המשיכה להשתחוות לקהל, ובתסכולה לחשה למוטאלאי: "לקהל של אליגטוריה לא אכפת ממה שיש לנו להגיד, רק מהחדות של השיניים שלנו." היא צדקה, ידע, גם אם יש לנו את הדעות שלנו, אף אחד מעולם לא באמת הקשיב.
החייזרית כחולת-העור, בעלת ארבע הזרועות, דפקה באחת מידיה על דלת מוזהבת.
"מי זה?" נשמע קול מבוהל.
"זאת אני, הרושמת." היא אמרה, ובשקט זעוף הוסיפה, "כמו בכל פעם שהירח האדום והכחול נפגשים." אף אחד לא שמע.
הדלת נפתחה על ידי עבד אנושי, שלפי השמועה אליגטור העניק לו חיי-נצח, וכלא אותו בארמון המלוכה, אחרי שהעז לנצח אותו בשש-בש. הוא הביט ברושמת במבט של אלפי שנות סבל, ואמר לה: "הוא כאן."
הרושמת נכנסה לחדר, תוהה אם הסיפור על העבד הזה נכון. אליגטור היה כה חזק, כל-יכול ובלתי-צפוי, עד כדי כך שרוב השמועות עליו היו, לעומת הסיפורים האמיתיים, די משעממות. לא כך היה מג'וסי, התנין שישב מולה, בתוך ג'קוזי מלא תנינים ותנינות, כולם עירומים, עשירים ומאושרים. הוא אחז בסיגר-חשיש אימתני, מיובא מכדור הארץ במשקל חצי קילו, שבער והפיץ עשן ממסטל על כל יושבי הג'קוזי, שלא התלוננו.
"מה קורה, רושמת?" הוא שאל בידידותיות. "רוצה 'שאכטה'?" כל חבריו צחקו מהביטוי האנושי המשעשע.
"לא." היא פסקה, המנגנון הביורוקרטי הפנימי שלה כמו נשרף מבפנים. "אני רוצה לעבור איתך על הדיון של המועצה, כמו תמיד."
"מה?" התנין המסטול שאל ולקח שאיפה עמוקה מהסיגר שלה.
"כוס-עמק כבר!" נשמעה צעקה מפינת החדר. היה זה המשרת האנושי, והוא נעמד ליד שניהם, כולו תנועות ידיים וקללות. "כל יום מזדיין היא באה לפה וכל יום אתה מסטול כמו איזה בן זונה ולא מבין על מה היא מדברת. אולי די?"
היה רגע של שקט בחדר. אחר-כך מג'וסי הוציא עשן מלוא ריאותיו ודיבר אל שותפיו לג'קוזי, כמו העבד לא היה שם: "בעיקרון הייתי הורג אותו ומביא אחד יותר נורמלי, אבל אבא שלי החליט שהוא יהיה כאן עבד לנצח. הוא לא קל אבל יש לנו רגעים יפים, לפעמים." כולם חזרו לחייך ולהירגע. העבד קילל וחזר לעמדתו.
"מה אתה חושב שמג'וסי יעשה בקשר לפועלים של תחנת-החלל?" נאקרה שאלה. הם ישבו בביתם, דירת-בוץ ישנה וצנועה מהעידן הישן. היא עיינה בעיתון, שהגיע אליהם לפני כמה רגעים. מוטאלאי הנמיך במעט את המוזיקה ששמע.
"החשישניק הזה עושה מה שבא לו. הוא בטח ישרוף את כל התחנה וזהו." הוא חש מרמור גדול, הרבה יותר ממה שהיה ראוי בעיניו. "אנחנו שוב מדברים על פוליטיקה בבית?"
"אני הפסקתי לדבר על פוליטיקה ברגע שאמרת 'חשישניק'." נאקרה צחקה.
"מה? זה ביטוי אנושי. את לא מכירה?" הוא התגונן, "חשבתי שאת המומחית לבני-אנוש."
משהו בטון הדיבור שלו הפריע לה. "למה אתה כל כך שונא אותם?"
"דיברנו על זה. אני לא שונא אותם. אני חושב ש..."
"כן, כן, שצריך לשמר את התרבות שלנו ולא להתערבב. לנתק איתם קשר. זה נחמד, רק שאני לא מאמינה לך. מבפנים, אתה שונא אותם, את השפה שלהם, את האוכל שלהם. למה?"
"למה את מתפרצת באמצע המשפט שלי?" זו הייתה תשובה חלשה, לא התשובה של מוטאלאי הצעיר, השחקן המרכזי בשולחן הכסוף, אלא של תנין עייף, שלא זכה למחיאת כף מאז עלות הבוקר. היא הסתכלה בעיניו והרגישה את זה. קור, פחד, יאוש. שעמום.
"אם תפרוש." שברה לבסוף את הדממה. "אני פורשת איתך."
"היי, אל תדברי ככה. אני החדשות של אתמול, נאקרה." הוא הביט בה בהערצה, אולי בקנאה. "את הכוכבת של השולחן. את היחידה שיכולה לענות לאזו בלי להתקפל. את אוהבת את זה, זה חשוב לך."
"אוהבת?" נאקרה בהתה בו בערמומיות.
"אני לא מושיט-יד!" הוא נשבע, כאילו היה זה הדבר הנורא מכל. "השפה שלהם השתלטה על היקום שלנו. אם כבר לקחת מהם משהו, לפחות שזה יהיה אהבה."
"אם זה מה שבחרת לקחת." היא חייכה.
"מה אתה חושב?" מג'וסי שאל.
"מה אני חושב? שאנחנו מחכים יותר מדי זמן לאבא שלך." אזו היה, לפי השמועה, התנין הכי ישר ואמיתי בכל אליגטוריה. "אנחנו מתעכבים על כדור הארץ כבר שלושה ימים! אני לא מבין מה קרה לו."
מג'וסי הצעיר הדליק סיגריה וחשב לעצמו: הנה שוב מגיעים הדיבורים שלו על הצבא.
"במלחמות הגדולות בגארדה, כל חייל היה חזק כמו שלושים אליגטוריאנים. זה מקום שחיים בו רק אלים. לא היה לנו שום סיכוי להביס אותם. אתה יודע איך עשינו את זה בסוף?"
"כן, אזו, כן, אני יודע," מג'וסי התפרץ לדבריו במיאוס, "האל אליגטור והאמונה והמסורת ומוכנים לתת את חייהם למען אליגטוריה וכל הדברים האלה. שמעתי."
אזו הרגיש שהשליט הצעיר שמולו למד מבני-האדם יותר מדי הרגלים רעים, למשל היחס שלהם לזקנים. הוא עצמו חש זקן לפתע, זקנה חלשה, כמו של בני-האנוש הרופסים. התנין שישב מולו, עישן סיגריה ושתה ערק, לא ראה מלחמה מימיו. הוא לא ידע מה זה להרוג. כמה הרוע ההכרחי הזה רע, וכמה מעט נחמה יש בהכרחיות הזו. הוא לא ידע מה זה לאבד חבר במלחמה, לאבד בת-זוג, לאבד רגל. אזו ידע. מג'וסי, עד כמה שאזו הכיר אותו, ידע רק איך לגלגל סיגריות ולעשות סקס.
את דבריו של אזו שמע גם העבד האנושי של מג'וסי, שבתקופה קדומה היה בעצמו חייל בשורות הצבא הישראלי של בני-האדם. תניני-הנצח, ובראשם אזו, היו אויב מבחינתו. הם היו התומכים הראשיים בהרחבת היקום. אבל המילים שאזו אמר היו מוכרות לו, הוא הזדהה עם רובן. הוא שנא את החייל המזדקן, תנין עם רגל מכנית, אבל גם הבין אותו.
חלק 2 – משחקי לטאות
"כבוד גדול לפגוש אותך, נשמת-כהן." נאקרה קדה קידה עמוקה.
"אין צורך בכל הרשמיות הזאת." התנין הזקן חייך. "קוראים לי קיימן."
נאקרה נפעמה. "כולם יודעים איך קוראים לך." קיימן היה אגדה באליגטוריה. סיפרו עליו שהוא יותר מבוגר מאליגטור, שהוא חי באליגטוריה כשהייתה רק ביצה שורצת זוחלים, שהוא פגש את קפטן ג'רארד. הוא היה האליגטוריאן הראשון שהעז להתנגד לאל אליגטור, ולכן הוגלה ליקום 1, אל כדור-הארץ. עשרות ימים שאיש לא ראה אותו.
"אלה שני חברים טובים מאוד שלי." קיימן הצביע על שני בני-אנוש – אישה, שלבשה מעיל ארוך, מגפיים גבוהות וחצאים ג'ינס ארוכה, הכל בגווני כחול ושחור, ושיערה הארוך והבהיר הקנה לה מראה מרשים ונוכחות חסרת-גבול; וגבר, מרכיב משקפיים, לבוש בבגדים שחורים ארוכים, בניגוד לשיערו וזקנו הקצר, שהיו אפורים, לבנים כמעט, ונראה כאדם חכם, עדין ועייף. "אלכס וגדי."
היא הושיטה להם את ידה. "אני נאקרה." היא אמרה, בלי לחשוש לחשוף את שמה לזר. גדי לחץ את ידה ואחריו אלכס עשתה זאת גם היא. "שמעתי הרבה על שניכם. עשיתם לנו לא מעט בעיות."
"שמועות יכולות להיות מוגזמות." גדי חייך בצניעות.
"לא באליגטוריה." נאקרה פסקה. "בואו אחריי." היא הסתכלה עליהם, בהערכה ובפחד. "אתם מוגנים עכשיו." שלושתם צעדו בעקבותיה.
לפני מספר הקפות של הירח האדום, קיימן יצר קשר עם אליגטוריה. הוא שלח מסר לכל מי שחשב שיש בו אומץ לקום מול אליגטור, למושיטי-היד, לכהנים הצעירים. השליחים של אליגטור רדפו אחריו והוא לא היה בטוח עוד ביקום 1. הוא ביקש מקלט.
נאקרה החליטה לתת לו אותו.
"לטאות וסממיות!" מוטאלאי המופתע קילל. "יש לך מושג מה עשית?" בסלון ביתו עמדו אליגטוריאן מבוקש, שני בני-אנוש שהתלבשו נוראי בעיניו, ובת-זוגו נאקרה, עם אש עקשנית בעיניים שמשמעותה הייתה: 'אין לך שום דרך לנצח בויכוח הזה, תיסוג.' ברגע הזה, המבהיל והמכעיס, הוא חשב על המבט חסר-המעצורים בעיניים הקשות והאגרסיביות של נאקרה, ולא חש דבר מלבד אהבה, ושיקוללו בני האנוש על שהמציאו מילה לרגש הזה לפני התנינים.
"הם יתחבאו בחדר שמתחת לאדמה. את דואגת להם. אני לא נותן להם כלום ומצדי שיגוועו ברעב. הם שלך. ואל תספרי על זה לאף אחד, אחרת יהרגו את כולנו." מוטאלאי המשיך לירות על נאקרה עוד תנאים והתרגזויות, והיא הייתה מאושרת.
"איזה תנין מוזר." אלכס אמרה בשקט. הם ישבו בחדר קטן וחשוך מתחת לאדמה, שרק כדור זכוכית קטן האיר אותו בזריחה ירוקה חלושה. "בחיים לא ראיתי אותם מתנהגים ככה."
"סבא שלי סיפר לי," גדי נזכר בסביו המנוח זה שנים רבות, "שבתקופה שלו בני-אדם גם היו ככה. שונאים, מפוחדים. לא מסוגלים להבין מה ששונה מאיתנו. אליגטור שחרר אותנו מהדברים האלה. כשאני רואה תנין טוב כמו מוטאלאי נחרד מאיתנו ככה, אני חושב שאולי אליגטור עשה לנו טובה במקרה הזה."
אלכס נשפה ספק מתוך אפה. "אליגטור היה, בלי ספק, נדיב איתנו."
"כשתהיי בגיל שלי," גדי גיחך וקרץ, "אולי תראי דברים אחרת. אנחנו מוכרחים להוציא את אליגטור מכדור הארץ."
"אבל?"
"אני לא יודע מי הייתי בלי אליגטור." גדי התקרב אל כדור-האור, הביט בו בעניין, פניו נצבעו בירוק חזק. "מורה להיסטוריה? אולי. אין בזה שום דבר רע. אני אוהב ללמד היסטוריה."
"לי זכור דווקא שלא כל כך אהבת את זה."
"בגילי רואים דברים אחרת. בכל מקרה, בלי אליגטור לא הייתי מכיר את אנשי ותניני המחתרת, לא את קיימן..." גדי הרים אליה את עיניו, ובאור הכדור הירוק לרגע הוא נראה כתנין אנושי בעצמו. "ולא אותך."
הם היו האחרונים, והשתיקה ביניהם צעקה את הכאב הזה. כולם נהרגו – המחתרת, על כל אנשיה ותניניה, המשפחות שלהם, החברים, ושניהם ידעו שהם האשמים. בכיין, עיניו הבוהות הזכירו לה, כמה הוא בכה כשמתו אנשים. כשהאליגטוריאנים תפסו את יוסף, השכן שלו. כולנו איבדנו משפחות, היא זכרה בכעס, כולנו איבדנו הכל, ורק אתה הרשית לעצמך לבכות. המורה המזדקן שלה היה כל מה שנותר בחייה, והאהבה שלה אליו שרפה את תודעתה מדי יום, מאז שפגשה אותו בקופסה של עלי.
גדי התרחק מכדור-האור. "כל זה לא משנה, אלכס. הגענו רחוק כל כך..." המורה להיסטוריה נשכח ממנו ונותר רק מנהיג המחתרת. "אנחנו לא יכולים להיכשל."
"אתם תשבו בשקט!" אזו צעק בכעס, ויציע תניני-הנצח שאג, שר ותופף. "לא יכול להיות שאנחנו פשוט נתעלם מהאיום של גארדה, בשם ה'שלום' האנושי הזה שלכם."
מוטאלאי פתח את פיו ליד השולחן הכסוף, לראשונה זה ירחים אדומים ארוכים של שתיקה. בתקופה הזו של היום, הרקיע היה סגול כהה. הלילה היה קרוב. כולם השתתקו כדי לשמוע את מוטאלאי.
"האלים של גארדה לא רוצים מאיתנו כלום. אם הם היו רוצים את היקום שלנו, הם היו לוקחים אותו מזמן. יש שם קבוצה שלמה של אלים, כל אחד מהם חזק לפחות כמו אליגטור. ואם אתה כל-כך מפחד מגארדה, למה לא נוציא את הכוחות שלנו מיקום 1, שבכלל לא מאיים עלינו, כדי שיוכלו להגן על התושבים שלנו במקום לשמור על פירמידה מזכוכית?" הוא קם על רגליו ופנה לקהל ההמום. "אתם לא רואים שזה הכל משחקי לטאות?"
ההלם של הקהל הוחלף באחת בזעם. קללות ואיומים נשמעו בכל היציעים, שריקות בוז וצרחות. נאקרה הביטה בו בדאגה. אזו בהה בו בכעס אדיר, אבל שתק. כל תשעת יושבי השולחן שתקו.
"שקט." הרושמת ניסתה במכניות. "שקט." הקהל לא הקשיב לה. לאחר כמה דקות החליטה לסיים את הישיבה ולהודות לקהל ולאל אליגטור, מחווה שלא הרשימה אף אחד.
למה, אזו שאל את עצמו, למה שתקתי. אולי כי זה חסר משמעות, כי בסוף מג'וסי יעשה מה שהוא רוצה, ממש כמו אבא שלו.
הוא שכב ולא הצליח להירדם. הרגל התקינה שלו כאבה הלילה. הוא נזכר בשדות הקטל של גארדה. כוכבים שלמים, צבעוניים ומרהיבים ביופיים, הוכו במלחמה, אולי הקשה ביותר שאליגטוריה נלחמה בה. האתוס היה שקר גדול. הלכנו אחרי אליגטור מתוך פחד – לא מתוך אמונה. הוא היה שיכור מרוב כוח. אזו נזכר באל אליגטור טובח באזרחי גארדה ללא מעצורים. חכם על חלשים. זה לא קרב בכלל.
כשהאלים של גארדה הגיעו ותפסו אותך, התחננת לרחמים. אחר כך סיפרת לכולם שניצחנו, ושיצאנו משם מתוך גחמה אלוהית, שזה היה מבחן. אבל אני הייתי שם, אליגטור, וראיתי הכל. היית חבר שלי. לא רציתי שתמות. אולי טעיתי.
אזו ידע למה שתק. כי מוטאלאי צדק. כי לא היה שום רווח בכדור הארץ, שום תהילה. זה היה כוכב קטן וחלש, ריק ממשאבים, בתוך יקום משעמם. הסיבה היחידה למלחמה הייתה החיבה המוזרה של אליגטור לבני אדם. אזו התחלחל.
מוטאלאי צדק. הוא לא נרדם.
"מה זאת אומרת, הקהל לא נתן לכם להמשיך?" מג'וסי כעס. "מי שולט במי?"
"מה יכלתי לעשות?" הרושמת התגוננה. "לשלוח עליהם את הצבא?"
"הצבא לא היה עושה את זה." העבד האנושי התערב.
"שקט!" מג'וסי צווח. "אני נותן לך לחיות רק בגלל הרחמים של אבא שלי. אבל גם לסבלנות שלי יש גבול. אני יכול להחליט שאני מעדיף להתעסק עם הכעס של אבא שלי מאשר עם השטויות שלך."
"אתה חושב שהמוות מפחיד אותי, מג'וסי?"
אש בערה בעיני בנו של אליגטור. "אל תפנה אליי בשם, עבד!"
העבד רטן וחזר לענייניו. "כל אחד והשטויות שלו." הוא מלמל בזעף. "לפחות אבא שלו היה איש שיחה."
"מה זה היה?" נאקרה צעקה, הולכת הלוך ושוב בסלון הבית. "מה זה היה?"
מוטאלאי רק ישב ושתק.
"אמרתי לך כבר מיליון פעם, אם אתה רוצה לפרוש, אני אבוא איתך! אבל מה אתה חושב שאתה עושה? לדבר ככה על אליגטור מול כל היקום? אתה יודע שיש לנו מה להפסיד."
הוא המשיך לשתוק, בוהה בכיוון לא ידוע. היא התיישבה מולו. "מוטאלאי." היא הניחה יד על ראשו. "תדבר איתי. מה קורה?"
"הכל שקרים, נאקרה. כולם רוצים רק את המופע שלהם, למרות שהם יודעים שזו הצגה. אבא שלך צדק במה שהוא אמר לי אז. אני לא בנוי לתפקיד הזה."
"זוכר איך התעצבנת עליו כשהוא אמר את זה?" נאקרה אמרה ברוך, ליטפה אותו. "זה הכי עצבני שראיתי אותך אי-פעם."
מוטאלאי גיחך. "גם לי יש את השגעונות שלי."
"יעידו על כך כל תושבי אליגטוריה."
"זה היה מטומטם כל כך." הוא נאנח. "אני מקווה שלא נתחרט על זה."
"נתחרט?" נאקרה צחקה. "אתה שוב כוכב. העיתון מדבר רק עליך."
"יש לנו ברירה אחרת?" גדי שאל.
"זה הסיכוי היחיד שלנו." קיימן השיב. "אני אצא בקרוב."
"זה מאוד מסוכן." גדי אמר. לא היה בו כוח לעוד מוות, אפילו לא אחד.
"אל תדאג לי, גדי." קיימן צחק. "מי ייגע בתנין הכי זקן באליגטוריה?"
גדי צחקק בעצב.
"בחיים אל תוותר, גדי."
"בחיים לא. אנחנו נצליח. בכל מחיר."
"אל תהייה חד-מימדי כזה. אני לא מדבר על אליגטור."
"אז מה?"
קיימן שתק לרגע, מהורהר. "אתה צריך להמשיך לחיות, גדי. מה תעשה ביום שאחרי?"
"כבר שנים שלא הרשיתי לעצמי לחשוב על זה." גדי אמר, מופתע מהשאלה. התנין הזקן, מיום פגישתם לפני שנים רבות ועד רגע זה ממש, הכיר את נפשו יותר מכל אדם אחר.
"אל תוותר לעצמך, גדי." קיימן ביקש. "אל תוותר עליה."
מוטאלאי ישב לבדו בסלון, לחץ על הקלידים של כלי נגינה שנשמע באוזניה של אלכס כמו פסנתר אפריקאי.
"מה אתה מנגן?" היא שאלה.
"אה." מוטאלאי עצר. "לא ידעתי שמקשיבים לי."
"אל תפסיק." אלכס ביקשה. "זה היה יפה."
לא הייתה לו סבלנות להתווכח, או לגרש אותה חזרה למקלט. הוא המשיך לנגן, מנגינה ישנה, פשוטה, כמו הימים מהם הגיעה, העידן הישן. הוא הרגיש לא מוצלח – האצבעות שלו נוקשות, לא מגיבות. יותר מדי ימים העביר ליד השולחן הכסוף במקום בנגינה. בתוך ההרמוניה, נכנסו לפתע לתוך אוזניו הצלילים של משרוקית אליגטוריאנית. הוא הרים את ראשו וראה את אלכס נושפת בה.
"מאיפה יש לך?"
"חבר טוב שלי מהחתרת. הוא נתן לי אותה כמה ימים לפני ש..."
"הוא היה אליגטוריאן?"
אלכס הנהנה. "ידעתי את השם שלו."
שניהם שתקו. מוטאלאי המשיך לנגן. אלכס בהתה באצבעותיו בשקט. "טוב." הוא נאנח תוך כדי נגינה. "את יודעת גם את השם שלי." אלכס התרגשה. "אולי תנגני איתי קצת."
"שמע, מוטאלאי, לא שמעתי אותך מנגן כבר..."
אזו עמד המום לנוכחותה בת של האנוש בחדר. הוא הגיע כדי לדבר עם מוטאלאי על הדיון שהיה. הצלילים פסקו. שניהם הביטו בו בפחד. הוא שלף מבגדיו פגיון וניער אותו. הפגיון נדלק ובער בכתום רותח. "תן לי סיבה אחת למה לא..."
"אני אתן לך סיבה." גדי התפרץ לסלון, אוחז באקדח מהסוג שיכול לפצוע אליגטוריאן, הסוג שהשתמשו בו במחתרת. הוא כיוון אותו אל אזו. "אל תזוז."
"ראש המחתרת והשותפה שלו. כאן בבית שלכם." אזו צחק. "העיתון ימות על זה, מוטאלאי."
"תוריד את הנשק." גדי ציווה בחדות. "אני לא מפחד לירות בך."
"ואני לא מפחד למות." אזו השיב. "אני מכיר את המוות מקרוב."
"כולם, תורידו את הנשקים שלכם!" נאקרה הופיעה בצעקה. "מיד!"
"בוגדת!" אזו הסתובב אליה, הפגיון הלוהט במרחק קפיצה ממנה. מוטאלאי נדרך, מוכן להסתער עליו.
"אתה יודע שזה לא נכון, אזו. אתה מכיר אותי."
"מושיטת-יד." הוא אמר במלוא התיעוב. "רק מפנים אליכם את הגב..."
"תוריד כבר את הנשק הזה. מיד." היא פסקה. הוא הסתכל עליה ולא ראה פחד, לא שנאה, אפילו לא כעס. רק אומץ. הוא הפיל את הפגיון על הרצפה. גדי החזיר את האקדח לכיסו.
"המלחמה הזאת חייבת להיפסק." מוטאלאי אמר. "תראה מה היא עושה לנו. עכשיו שב."
אלכס וגדי שבו אל המקלט. שלושת ראשי הפלגים של אליגטוריה ישבו ודיברו עד עלות הירח האדום.
הדיון נפתח. שלושתם ישבו זה ליד זה, להפתעת הקהל, שחיכה בחרדה להתפתחות.
"אני רוצה להעלות בדיון הזה שתי הצעות לשליט העליון מג'וסי." אזו דיבר, כי הם ידעו שאף אחד לא יתנגד לרעיונות שלהם אם יגיעו מגיבור המלחמה. "שתי ההצעות קיבלו תמיכה מלאה משלושת הפלגים."
הקהל היה שקט, דרוך. "ההצעה הראשונה: יציאה מלאה מיקום 1." הקהל התמלא התלחשויות מופתעות.
"ההצעה השנייה..." אזו פתח, עצר לרגע, הזדעזע עוד בטרם אמר את המילה האנושית, הרכה והרופסת, הדוחה כל כך: "דמוקרטיה."
קיימן נכנס בשערי הארמון, מוצא שאין תנין שמוכן להרים עליו יד או להתנגד לו. כולם רק קדו לו קידות, פנו אליו בתור "נשמת-הכהן" ואפשרו לו להתקדם.
הוא נעמד מול דלת הזהב. בפעם האחרונה שראה אותה, אליגטוריה הייתה בשיא פריחתה, והדלת מזהב הייתה פתוחה לכל תנין. עתה סימלה ניתוק, כוח מושחת וראוותנות. קיימן פתח אותה בלי לדפוק.
החדר נראה, למעט כמה מותרויות אנושיות מוגזמות שהוכנסו אליו, אותו דבר כפי שזכר. תקרה גבוהה, קירות מאוירים בזהב ובתכלת. הוא נעצר ליד ציור אחד, מרהיב, של המלחמה בגארדה. קיימן היה היחיד שידע את הסיבה האמיתית למלחמה. לא משאבים, וגם לא הטירוף של אליגטור. למעשה, קיימן לא סבר שאליגטור מטורף כלל, משום שידע שהוא השיג בגארדה את מה שחיפש מלכתחילה, מה שאיים עליו יותר מכל.
קיימן לחץ במקביל על כמה פרטים בציור, והוא החל להישרף עד שהפך כולו לעשן. מאחוריו נחשף חדרון חשוך, שבמרכזו נצץ מה שנראה כמקל כסוף, מעוטר בחריטות וכתבים. בקצהו העליון הייתה צורת חצי ירח, גדול וכסוף, שרשראות חרוזים מקשטות אותו.
"אל תזוז, קשיש." הקול היה קשה, נמוך וחייתי. קיימן הסתובב וראה את מג'וסי, קרוב אליו מדי, אוחז ברומח מוזהב ביד אחד וכוס וויסקי ביד השנייה. הוא הדיף ריח דוחה של אלכוהול.
"אתה יודע מי אני?" קיימן ניסה להעמיד פנים קשוחות.
"אבא שלי הזהיר." מג'וסי גיהק. "אבא שלי אמר לי עליך, קיימן האגדי וכל והאגדות. מג'וסי בקושי הצליח לעמוד על רגליו, אבל הרומח בידו נותר איכשהו יציב ומאיים. "כולם נתנו לך לעבור. אבל לא אני!" הוא נופף ברומח שלו בלי אלגנטיות. "כולם בוגדים!" צעק. "הם רוצים דמוקרטיה! כולם אמיצים כשאבא שלי לא כאן, כולם רוצים חתיכה מהארמון! נראה אותם עושים דמוקרטיה כשהוא יחזור."
"אני קיימן, נשמת הכהן. התנין הותיק ביותר באליגטוריה. אם תהרוג אותי, העם לא יסלח לך."
"לא יסלח לי?" מג'וסי צעק בזעם בהמי. "אני לא אסלח להם!" הוא הרים את הרומח כדי להכות את קיימן, וצנח על הרצפה עם הראש מטה. מאחוריו התגלה בן אנוש, עבד, אוחז בסכין מדממת. "תשתוק כבר." הוא פלט בשקט, נסער והמום. הייתה לו נטייה לכעסים, אבל הוא לא היה רוצח. לפחות כך חשב. הוא הביט בקיימן לוקח את מקל-הירח הכסוף, נעמד מולו.
"אני קיימן. נדמה לי שהצלת את החיים שלי. יהיה לי לכבוד לדעת מה שמך."
"קוראים לי שייקה." הוא אמר בשקט, מביט בגופה של מג'וסי באימה.
"שייקה מהשש-בש?" קיימן התלהב. שייקה הנהן. "אם אתה רוצה שיתנו לך לחיות," קיימן הושיט לו יד, "כדאי מאוד שלא תעזוב את היד הזאת עד שנצא מאליגטוריה."
חלק 3 – שעתנו היפה ביותר
קפטן ג'רארד ישב על ספסל על הירח. הוא היה בשיא בגרותו, בשיא כוחו, בשיא נכונותו לבצע את המוטל עליו בתור אדון הזמן והיקומים. הדרך לא הייתה קלה – תעיד על כך שרה. בזמנים ההם כבר בקושי ראה אותה, אבל הידיעה שהיא שם, כדי להישאר, הרגיעה אותו. "...אבל תמיד יש געגוע, אה?" הוא דיבר לעצמו בשקט.
הוא ישב על הספסל וקרא עיתון, שהופיעו בו צורות צבעוניות, מספרים מפוזרים בכל כיוון, ומילים כתובות בו בכל השפות, הכל מסודר בצורה שרק הוא יכול לקרוא. העיתון לא הביא עמו חדשות טובות – אלים מושחתים, מציאויות בתוך מציאויות, אהבות לא מוצאות את הנצח... "חדשות רעות." אבל הכל יצטרך לחכות.
לפני זמן לא רב, הוא ביקר בהיכל האיזון בגארדה, שהיה עשוי קריסטלים בגוון טורקיז, ובמרכזו, על כס גבישים סגולים, ישב לודירל, על גופו שרשרת מאסיבית של מתכות ענקיות בכל הצבעים הקיימים.
"קפטן ג'רארד." האל הלא-אנושי דיבר לאט. "אתה יודע למה קראתי לך." ג'רארד הנהן. "יש לנו בעיה."
"לי יש בעיה." ג'רארד זעף. "לך יש עוד משהו מעניין להסתכל עליו מההיכל."
לודירל לא התייחס, הרים לאט את ידו. על תקרת ההיכל, האין-סופית, הוצגו באור כל היקומים והזמנים, לפי בקשתו של מי שלבש את השרשרת, את ריזמוס – מחרוזת הברזל החיה והמודעת.
"אתה רואה את הזמנים האלה?" לרידול משך אליו את חלקת-הזמן הרלוונטית.
"איזה סיבוך." ג'רארד נאנח. "את כל זה עשה אליגטור?"
"האל אליגטור." לודירל תיקן אותו.
"הולך להיות כאב-ראש גדול לסדר את הבלאגן הזה." קפטן ג'רארד נאנח.
העיתון באליגטוריה כתב על נסיון הפיכה; המועצה רוצה להחליף את השלטון, וקיימן רצח את מג'וסי, בנו של האל אליגטור. הם ישבו במקלט שלהם, שלושת המהפכנים מהמועצה, שני בני-אנוש מהמחתרת, נשמת-כהן, ועבד לשעבר, אלוף שש-בש גלקטי; תחת האור הירוק הקלוש.
"טעינו?" מוטאלאי שאל. "אף אחד לא מוכן לפצות פה נגד אליגטור. הם מפחדים מאיתנו. יותר נכון; הם מפחדים שהכעסנו את אליגטור יותר מדי, הם לא רוצים קשר לדבר הזה. הם מקווים שאליגטור יסלח לכל מי שלא היה מעורב בזה."
"פחדנים!" נאקרה כעסה, דפקה על השולחן. "עם של פחדנים!"
"הם לא פחדנים." אזו התערב. "זה עדיין העם שלנו." הוא אמר בשקט. "אל תשכחו את זה."
"אז מה נעשה עכשיו?" מוטאלאי לא ראה מוצא. "אנחנו לא יכולים לצאת יותר לרחוב. הצבא עדיין מסתובב בכל מקום. מספיק חייל אחד שיתחרפן עלינו ותתחיל מהומה בכל היקום."
"נמשיך לפעול במחתרת." נאקרה אמרה, פעלתנית. "נילחם באליגטור מבפנים, כמו שעשו בכדור-הארץ. אנחנו לא פחות חזקים מהם. אסור לנו לוותר."
"אני לא ממליץ על זה." גדי אמר בפתאומיות. שלושת תניני המועצה הסיטו מבטם אליו. הוא ישב בצד, ליד אלכס, שהסתכלה עליו בפליאה, חשה כעס גדול. "אלא אם אתם מוכנים לראות המון מוות. לפחות אחד מכם ימות בדרך. אולי שלושתכם. ולא השגנו הרבה במאבק שלנו, ביחס למה שאיבדנו." אלכס התחלחלה מדבריו.
"אני לא מפחד משום דבר. מאף אחד." אזו אמר, כולו תנין-קרב מוכן לעוד מלחמה. אחר-כך הוא הסתכל על נאקרה. "אבל אני לא יודע אם אני מסוגל להילחם באליגטוריאנים. אם אני רוצה. זה עדיין העם שלנו."
"חברים." קיימן אמר בקול, משקיט את כל המשוחחים, מושך את מלוא תשומת הלב. "אני רוצה להציע הצעה." הוא הסתכל על שלושת תניני המועצה. "אנחנו הולכים לפירמידת הבדידות, לפגישה אישית עם האל אליגטור. אף אחד מאיתנו לא באמת יודע מה יקרה, אבל הגיוני להניח שנזדקק לכל עזרה שנוכל לקבל."
"אתם מטורפים." אזו אמר. "כשאליגטור ישמע שהרגתם את הבן האידיוט שלו," הוא דיבר ושייקה התחלחל, "הוא באמת יאבד את העשתונות ויהרוג את כולכם." שייקה נזכר בתנין השיכור, שותת-הדם, שוכב על הרצפה בלי חיים. הוא באמת היה אידיוט, אידיוט ופתטי כל כך. שייקה שנא אותו במשך שנים ארוכות, אך עתה לא היה בטוח עוד. מג'וסי היה מעורר רחמים, ורק אחרי ששייקה נעץ בגבו את הסכין, הרחמים בו התעוררו.
"למרבה המזל יש לנו איך להפתיע אותו." קיימן אמר והצביע על צורה ארוכה וצרה, צרור בדים כהים. "בואו איתנו."
"לא השגנו הרבה!" אלכס כעסה כל כך, הידיים שלה רעדו והבטן שלה כאבה. "איך אתה מעז, גדי? איך? איך אתה אומר כזה דבר לידי?" שניהם היו לבד במקלט.
"ספרת אותם פעם, אלכס?" גדי שאל.
"מה?"
"את יודעת את המספר?"
אלכס שתקה.
"עשרים ושלושה; שמונה-עשרה בני אנוש וחמישה אליגטוריאנים. ואלה רק חברי המחתרת. ההורים שלי, עשרים וארבע. יוסף, עשרים וחמש. סבא שלי..."
"די."
"זה הסוף, אלכס."
"על מה אתה מדבר?"
"לא משנה מה ייגמר פה, אני לא מתכוון להילחם בו יותר."
"אז אתה באמת נותן למוות שלהם להיות לשווא."
"אני לא מוכן לקחת אחריות על מוות יותר. לשווא או לא. זה לא תחום השיפוט שלי."
"אבל אתה לא רצית להילחם!" היא הסתכלה על גדי והוא נראה לה מבוגר, מיואש. "אתה הבאת מסר של חברות. של שלום. אתה לא אחראי על כל המוות, זה אליגטור."
"דיברתי מילים יפות, אבל במציאות הייתי עוד מהפכן עם אקדח." הוא שלף מכיסו את האקדח פוצע-התנינים, שליווה אותו מהיום שנכנס למחתרת, הציג אותו בפניה בזהירות. "אם הייתי יכול, הייתי רוצח את אליגטור בדם קר. במה אני שונה ממנו?" הוא הניח אותו בצד. "זה נגמר."
הוא לא היה מבוגר ולא מיואש, הבינה. היא חשה חום גדול, זעם משולב בהערצה, כועסת עליו שהיה יותר מוסרי, יותר קדוש, יותר צדיק. "תמיד." היא התקשחה. "תמיד אתה חייב להיות כזה מלאך מזדיין."
הוא הסתכל עליה, כמה שונה הייתה. כשהכיר אותה, הייתה נערה צעירה, קירחת, עם עגילי-תנין, מוכנה למות בשביל להסיר את מסך הברזל. אולי היא עדיין מוכנה למות בשביל זה, גדי תהה, וזו רק עוד סיבה להפסיק עם המלחמה הזאת. הוא לא רצה שהיא תמות.
"אלכס."
הוא אמר את השם שלה והיא הרגישה את כל המתיחות הנזעמת שלה נרפית. "מה?" היא שאלה בשקט.
"את יודעת."
היא שתקה.
"הייתם פעם בכדור הארץ?" גדי שאל. נאקרה, מוטאלאי ואזו הנידו בראשם לשלילה. "אני מקווה שתאהבו אותו. הוא מקום נחמד, פחות או יותר."
קיימן עמל על הציור במשך שעות. הוא השתמש בחול אדום מהחופים של אליגטוריה, פיזר אותם, לעתים בגסות, לעתים בדיוק של מנתח, עד שיצר צורת מעגל גדול, מלא בעיגולים קטנים יותר ובעוד צורות מסתוריות. "לא תיכנסו?" קיימן החווה בידו, והם נעמדו בתוך המעגל. "גדי?"
"כן, כן." הוא שלף קופסת גפרורים מכיסו, הדליק אחד וזרק אותו על החול, שזרח והתחמם, עד שלא נראה דבר מלבד האור החם והמסנוור.
היה יום בהיר בכרמיאל, אפילו חם. הם עמדו על הגג של מקדש לב כרמיאל, משקיפים על פירמידת הבדידות – שחורה, זכוכיתית, מאיימת.
"זאת הפירמידה." מוטאלאי התפלא. "ציפיתי שהיא תהייה... גדולה יותר."
נאקרה בהתה בפירמידה, מהורהרת, תוהה אם אליגטור אכן יושב בתוכה. הרחבה הפתוחה שליד הפירמידה החלה להתמלא באנשים סקרנים שהסתכלו עליהם. תניני צבא אליגטוריה החלו לטפס על הבניין.
"מה עכשיו?" אזו שאל. "אנחנו נלחמים?"
כולם הביטו זה בזה, עיניים עפות לכל הכיוונים, מחפשות תשובה לשאלה של אזו.
"לא." אלכס פרצה. גדי הסתכל עליה בתשומת לב רבה. "אף אחד מאיתנו לא מוכן להרוג יותר. אני טועה?" השתיקה של כולם הדהדה את התשובה בתוך הרעש וההמולה שנוצרו סביבם. הם עמדו בתוך המעגל, קרובים.
אלכס וגדי היו מחובקים, חזק, קרוב. העיניים שלו היו סגורות היטב. "אלכס." הוא שוב איים לבכות ושנא את זה. "אני מפחד." לחש.
"גם אני." היא לחשה. "אבל כרגע קצת פחות."
הוא חייך. "גם זה. לא רק זה. אני מפחד שנמות כאן עכשיו, אחרי שעברנו יחד כל כך הרבה שנים, ואני הרגשתי דברים, ואף פעם לא אמרתי לך כמה דברים, ואם..."
היא הניחה יד על פיו, הסתכלה עליו פוקח את עיניו, מסתכל עליה. "אני יודעת. נראה לי. אל תפחד." היא נישקה את שפתיו. "תמיד עמדנו יחד."
הם היו מוקפים. שישה אליגטוריאנים עמדו סביבם, עוטים שריון מוזהב-תכול ואוחזים ברמחים מוזהבים. אחד התנינים, שהיה מעוטר אף יותר מהשאר, כנראה הבכיר בהם, ניגש אל קיימן.
"נשמת-הכהן. שמי הוא קואנה." הוא קד בפניו. "כבוד גדול לפגוש אותך."
קיימן החזיר לו קידה.
"לצערי, יש צו חיסול על כל החברים שלך כאן, חוץ ממך ומהעבד. מג'וסי חתם עליו לפני שגאלת אותנו ממנו."
"אני מבין." קיימן אמר.
"אם השמועות עליך נכונות, אתה תעדיף למות עם החברים שלך מאשר לנטוש אותם."
"אתה צודק בהחלט."
"אני יכול לתת לשניכם ללכת."
קיימן דרך בחוזקה על האדמה ועמד איתן.
"היה לי כבוד אמיתי להכיר אותך." קואנה אמר, מפנה אליהם את גבו. "תהרגו אותם." ציווה בצער.
"תתכופפו." מישהו אמר ורק הם שמעו. הם נפלו על הרצפה וקול ניפוץ צלצל באוזניהם. רסיסים שחורים עצומים של זכוכית עפו לכל עבר, הפילו את כל האליגטוריאנים סביבם. אזו היה הראשון לקום על רגליו. "תסתכלו!" הוא קרא, "תסתכלו!" הוא הצביע מטה. כולם מיהרו לקום, עוזרים אחד לשני, והסתכלו למטה בפליאה.
פירמידת הבדידות הייתה עתה שלד מתכתי בלבד, חשוף. על קודקוד הפירמידה עמד אדם, לבוש במדים במדים משונים בגוון כחול בהיר, עם גלימה באותו צבע. הוא היה מעוטר בחוטים ובסמלים, רובם בצורות שונות של ירחים וכוכבים, כולם בצבע כסף. הוא נראה לאלכס כמו מפקד עליון בצבא דמיוני. שיערו וזקנו היו אפורים, אך הוא לא נראה יותר מבוגר מגדי. על ראשו היה כובע כחול ששזורים בו פסים כסופים – כובע הקפטן.
בדיוק מתחתיו, בתוך שלד הפירמידה, עמד האל אליגטור, לבוש בשריון אליגטוריאני מסורתי. בפה שלו בערה סיגריית נובלס ארוכה מאוד, והוא נעץ בה שיני תנין חדות כתער. הוא נראה עצבני.
"קפטן ג'רארד." הוא תפס את הסיגריה בידו, פלט עשן רב, שעלה עד הקפטן מעליו. "מי היה מאמין." הוא זרק את הסיגריה הבוערת על הרצפה והיא הבעירה את הפירמידה בלהבות גיהנום, כמו הייתה משוחה בדלק שטני. "הגעת בדיוק בזמן לראות את היקום הזה נשרף."
קפטן ג'רארד חייך, הושיט יד לכיוון הגג עליו הם עמדו, ומתוך צרור הבדים יצא אליו המקל הכסוף, טס הישר לתוך כף ידו. "אני לא אוהב שנוגעים לי בדברים, אליגטור."
מקדש לב כרמיאל עלה כולו בלהבות. עשן שחור כיסה את השמיים. הם עמדו בתוך בלהבות, מרחפים בתוך בועה כחולה בהירה ששמרה עליהם.
על הקרקע, עשרות בני אדם סקרנים שהתאספו במקום, הפכו כולם לכפילים של האל אליגטור. האליגטורים קיפצו בזריזות אל ראש הפירמידה ואחזו בקפטן ג'רארד מכף רגל ועד ראש. מולו ריחף האל אליגטור המקורי, אוחז בסיגריה חדשה, בוערת, ארוכה וחדה כחרב. בתנועה חדה הוא כיבה את הסיגריה לתוך עינו של ג'רארד, אלא שג'רארד היה האל אליגטור, שצרח בכאב ותפס את עינו. הכפילים התאיידו, כולל זה שעינו נשרפה, ונותר רק אליגטור אחד, נועץ חרב ארוכה ובוערת בתוך לבו של קיימן.
"הייתי צריך לעשות את זה מזמן." האל אליגטור היה מרוצה, ושלף את הסכין מגופו של התנין הזקן לעיני חבריו ההמומים. "מה שלומכם?" הוא חייך. "אלכס, איך גדלת!" היא אחזה בגופו של קיימן, שהיה חרוך במקום בו חדרה החרב. "כולכם, גדי, שייקה! נראה שכלום לא השתנה." הוא נעלם מן העין והופיע כשידו אוחזת בצווארו של אזו. "חוץ מזה שהנתינים הנאמנים שלי עכשיו בצד של בני-האדם."
"אתה הבוגד..." אזו נחנק. "מכרת אותנו. אתה הבוגד."
"לעזאזל עם זה." אליגטור אמר בביטול, חיזק את אחיזתו בצווארו של אזו וזרק אותו אל מעבר הגג. רעש הפגיעה שלו בקרקע זעזע את נשמתה של נאקרה.
"שייקה!" אליגטור אמר, כמו שמח לראות שוב את חברו הותיק, וגילה את המטה של קפטן ג'רארד יוצא מתוך חזהו.
"מספיק." ג'רארד אמר. "הם חלשים ממך. בוא תתמודד איתי." הוא לקח את אליגטור, משופד על המטה שלו, אל מקום רחוק, אל המאה ה-24, בה האדמה כולה שחורה והרקיע חום-צהוב חיוור.
שניהם ישבו בשממה החרוכה, משניו צדיו של שולחן מתכת מבריק ואכלו פלאפל.
"למה אתה עושה את כל זה, אליגטור?" קפטן ג'רארד שאל, שולף בשתי אצבעות את כדור הפלאפל העליון בפיתה ומכניסו לפיו בשלמותו.
אליגטור הרים בקבוק טחינה ומזג לתוך המנה שלו. "למה לא?" הוא הושיט את הבקבוק לג'רארד. "טחינה?"
"אני אלרגי." ג'רארד אמר, פונה במקום זה לבקבוק עמבה זרחני.
"באמת?" אליגטור נגס במנה שלו, ודיבר בפה מלא: "איך אוכלים פלאפל בלי טחינה? אני לא יכול בלי טחינה."
"זה עדיין טעים." ג'רארד אמר, לוגם שתייה מפחית מתכת אדומה, מניח אותה על השולחן. "מה שחשוב באמת זה הפלאפל עצמו."
השולחן, על כל האוכל והשתייה שעליו, עלה בלהבות.
הם ישבו בכדור הארץ, בתוך רכבת נוסעת. לידם ישבו בחורה ג'ינג'ית ובחור צעיר. "תראה מי אלה, קפטן ג'רארד!" אליגטור חייך. "ג'רי ושרה!"
"אני לא מפחד מהזכרונות של עצמי." ג'רארד צקצק בלשונו. "זה הטריק הכי ישן בעולם, המשחקי-מוח האלה."
"סליחה." אליגטוריאן צעיר ורזה, לבוש סחבות ומרכיב משקפיים נעמד לידם. "אפשר לשבת כאן?"
קפטן ג'רארד הסתכל אל תוך עיניו של האל אליגטור בקשיחות. "ואתה, אתה מפחד מהזכרונות שלך," ג'רארד חייך, "עלי?"
הם עמדו בתוך ביצה באליגטוריה הקדומה.
"לא!" אליגטור צעק.
"עכשיו המוח שלך תחת זכוכית מגדלת, אליגטור." קפטן ג'רארד אמר בקור. "איך זה מרגיש להיות בצד השני?"
בת-אנוש ואליגטוריאן הלכו לידם, שניהם עירומים, יד ביד, מאושרים. אליגטור צווח, עשן בקע מכל החורים בגופו. "אתה מנסה להכאיב לי?" הוא קפץ לגובה עשרות אלפי קילומטרים, נוחת על הגג של מקדש לב כרמיאל, נועץ רומח מוזהב בבטנו של שייקה. קפטן ג'רארד קפץ אחריו, תפס אותו בידו וגרר אותו אל שדות הקטל הצבעוניים של המלחמה בגארדה. הם עמדו על אדמה לבנה ומכל כיוון נחו גופות של אליגטוריאנים.
קפטן ג'רארד מחא כפיים. "כל הכבוד, אליגטור. מסתבר שאתה מוצלח גם בלהרוג את העם שלך. אני לא אחד הנתינים שלך. אני יודע שהדם שלהם על הידיים שלך. וגם אתה יודע את זה."
"והדם שלה על הידיים שלך." אליגטור שרף את עצמו והופיע, אוחז בסכין, ליד ראשה של אלכס.
"לא!" גדי הספיק לצעוק, אך אליגטור תקף.
אלא שסבלנותו של קפטן ג'רארד פקעה, והוא לא התכוון לתת לא את התענוג. הסכין, במקום להינעץ באלכס, ננעצה בצווארה של האישה העירומה, על-ידי האליגטוריאן העירום – האל אליגטור.
"מזכיר נשכחות, אה, עלי?"
"מספיק עם השטויות!" אליגטור צעק, ניסה לקפוץ, להישרף, להיוולד מחדש, ניסה כל מהלך שהכיר שיוכל להוציא אותו מהנקודה הזאת בזמן, אך לשווא. הוא היה תקוע ברגע הזה, נועץ לנצח את הסכין בצווארה של בת-האנוש שאהב יותר מכל.
"מה עשית!?" אליגטור רצה לצרוח, אך קולו נשמע רק בתוך מחשבותיו. ג'רארד נעמד לידו, מביט בו ומדבר איתו כרגיל.
"אדון הזמנים והיקומים, לשירותך." הוא הניח יד על כתפו של אליגטור הקפוא. "חשבתי לכלוא אותך באליגטוריה. אבל מה פשעו האליגטוריאנים?"
"אתה מפלצת!" אליגטור ניסה לצרוח. "תוציא אותי מכאן."
קפטן ג'רארד בהה בתנין המפוחד, האומלל, שנגלה לפניו. "אני משתתף בצערך על מג'וסי." הוא אמר במלוא הכנות.
בתוך תודעתו, שהרגישה עירומה כמו גופו, האל אליגטור צרח צרחה איומה. "אני אצא מכאן ג'רארד, לא משנה כמה נצחים זה ייקח. וכשזה יקרה, אתה תהייה הראשון שאני אבקר."
"אני? איזה כבוד." השיחה נמאסה על ג'רארד כליל. "הייתי בטוח שתלך 'לבקר' מישהו חלש ממך. נו, אולי אתה תתבגר בכל הנצחים שיעברו עליך כאן." הוא עזב את הרגע העצוב, מותיר את האל אליגטור עירום, כועס ומפוחד.
מסך הברזל נפל. אזו נקבר באליגטוריה, שייקה במטולה. קיימן נקבר בחצר מחוץ לבית התפילה שלו בצפת, שהיה גם ביתו. קפטן ג'רארד פתח בתוך הבית שער אל אליגטוריה, לבקשת גדי. "מחווה של שלום. נדמה לי שזה מה שהוא היה רוצה." הוא אמר לאלכס.
הם עמדו שניהם בבית התפילה הישן בצפת. "נדמה לי גם." היא הניחה זרוע על גדי. "זה לא ממש מעודד. אתה צדקת." היא הביטה בביתו של קיימן הזקן, הזכרונות מציפים את עיניה מכל פינה. היא הרשתה לעצמה לבכות אחרי עשרות שנים של אובדן. "כל המוות הזה, גדי. קיימן..." היא לא הצליחה לדבר.
הוא חיבק אותה. "זה לא היה לשווא, אלכס," אמר בשקט, "לא לשווא."
הירח האדום עלה מעל השולחן הכסוף, שישבו סביבו תשעה תנינים, ביניהם נאקרה, לבושה בסגולים של מושיטי-היד.
"אני שמחה להכריז," אמרה הרושמת כחולת-העור ממרכז השולחן, מניפה את ארבעת ידיה בסמליות, "על פתיחת הדיון הראשון של השולחן הכסוף החדש – בתור הסמכות השלטונית באליגטוריה." הקהל מחא כפיים. "עד שהאל אליגטור ישוב אלינו מהשליחות המקודשת שלו."
מוטאלאי ישב בקהל ונאנח, מצר בלבו על כך שאי אפשר לשנות את היקום כל כך מהר.
המוות שראה בכדור-הארץ היה יותר מדי בשבילו. הוא עזב את השולחן הכסוף, עזב את הבית, לפחות לעת עתה. הוא הסתכל על נאקרה בעצב, מן המרחק של היציע, ובלי מילים הבטיח לה שעוד יחזור. עדיין אהב אותה, יקוללו בני-האנוש.
הוא הביט בשמיים. הם החלו להתבהר. בקרוב הבוקר יעלה על שעתה היפה ביותר של אליגטוריה.
קפטן ג'רארד ישב על הספסל הקבוע שלו על הירח, משקיף על כדור הארץ. לידו ישבה האלה סריאן.
"על מה אתה חושב?" שאלה אותו.
"סתם, יום גרוע בעבודה." הוא נאנח, בוהה בכוכב הבית שלו, הפגיע. 'מפלצת', אליגטור קרא לו, והוא צדק. הוא נתן לכעס לשלוט בו וכלא את אליגטור בתוך הזיכרון הכואב ביותר שלו. זה היה אכזרי. הוא גם חרג מהסמכות שלו, והאלים יעשו לו צרות על הדבר הזה.
בנוסף, הוא ידע, בלי כל ספק, שאליגטור צדק; הוא עוד יחזור – חזק, משוגע ודפוק יותר מאי-פעם.
"תעזבי. באמת – יום ממש גרוע בעבודה."
