מומלץ בחום - לקרוא לפני כן את "בריונים: סיפור נקמה".
בריונים: עלייתו של מלך הג'אז
חזרתי הביתה. הסתכלתי על נרה. עדיין ג'ינג'ית, עדיין יודעת בדיוק מי אני בלי שאצטרך להגיד מילה. "אבי." היא אמרה בחשש מהול בכעס. "איפה היית?"
"סתם." השבתי. "סתם."
"אני מכירה את הפרצוף הזה." היא החליטה. "מזמן לא ראיתי אותו. אבל אני מכירה אותו. זה הפרצוף המתוסכל-שונא-מפחד הזה, שאתה שומר לרגעים הקשים והמוזרים ביותר. ראית תנינים כלשהם לאחרונה?"
שתקתי.
"נכון שלא הלכת להיפגש עם אליגטור בגלל כל השטויות האלה של הג'אז?"
שוב שתקתי.
"ונכון שלא גלשת אחורה בזמן וניסית לרצוח את מיילס דייוויס?"
"מה אני יכול להגיד." חייכתי בידיעה שגם הקרב הזה אבוד מראש. "את מכירה אותי יותר מדי טוב."
נרה לא צחקה. "טוב, אז, אני מניחה שפשוט רצחת אותו והכל הסתדר ועכשיו הכל בסדר. אני צודקת, נכון?"
"כן." עניתי. "בערך, נרה."
"כמה בערך?"
"לא הצלחתי להרוג אותו, ואז הוא ראה אותי וחייך."
"מיילס דייויס ראה אותך מנסה לרצוח אותו, וחייך?"
רק כשהיא אמרה את זה הבנתי את חומרת המצב. "נדמה לי שאני בצרה גדולה."
מה בדיוק חשבתי לעצמי? לא חשבתי. פעלתי מתוך עלבון. נעלבתי בשם נגן הג'אז האהוב עליי, אריק דולפי, הילד הביישן שניגן סקסופון בחצר האחורית בזמן ששאר הילדים שיחקו כדורגל, או כדורסל, או מה שהאמריקאים משחקים שם. ואז הוא גדל, מפתח קריירה מוזיקלית קצרה, אבל מדהימה, ואז מיילס דייויס, חתיכת החרא הכי גדולה שהכניסה חצוצרה לפה אי פעם, שמע אלבום שלו במהלך ראיון, ואמר בתגובה את הדברים הבאים:
"זה חייב להיות אריק דולפי. אף אחד אחר לא נשמע עד כדי כך גרוע! בפעם הבאה שאני אפגוש אותו אני אדרוך לו על הרגל. תדפיס את זה. לדעתי הוא מגוחך. הוא חתיכת בן זונה עצוב."
את הציטוט הזה הקראתי לאל אליגטור. שיטחתי בפניו את הטיעונים המצוחצחים שלי: אנחנו יוצאים מתוך נקודת הנחה שהמוזיקה של האדם משקפת את הנשמה שלו. בהתאם לכך, אדם מחורבן יעשה מוזיקה מחורבנת.
כלומר; בשביל להוכיח שהמוזיקה של מיילס דייויס מחורבנת אני רק צריך להוכיח שהוא בן אדם מחורבן – וכאן ההוכחה הייתה קלה מאוד; מדובר באיש אלים, גס, שתלטן ושחצן. כבונוס, הוא גם שנא קהל. מוזיקאי ששונא קהל. לא מתבייש ממנו – שונא אותו.
מכאן יוצא שהמוזיקה של מיילס דייויס מחורבנת. כל מי שטוען אחרת למעשה מציע שהמוזיקה של אדם לא משקפת את הנשמה שלו, או שאדם אלים שמכה את בנות-הזוג שלו הוא לא אדם מחורבן.
"הבן אדם הזה הקדיש יותר סולואים לרצפה מאשר לקהל שלו." סיכמתי לאליגטור, כולי זועם ודמעות מתחילות להצטבר בגרוני.
האל אליגטור ישב בצד השני של השולחן. הוא לבש חליפה חומה, אלגנטית ומחוספסת ועישן מקטרת. "אבי." הוא חייך. "אתה באמת חושב שאפשר לעבוד עליי?" בלעתי רוק במתח. "אני מכיר את האנושות עוד לפני שהיא נוצרה. אתה יודע שאני הכרתי את אריק? ניגנתי איתו פעם ועם מינגוס גם, אבל ההקלטות האלה אבדו לצערי." עכשיו פשוט בהיתי בו.
"בכל מקרה," הוא המשיך אחרי שפלט עשן-מקטרת סגול, "כל מה שאמרת זה שטויות. לא כי אתה לא צודק – אתה צודק. אבל זאת לא הסיבה האמיתית שאתה רוצה להרוג אותו." הוא הצביע עליי עם המקטרת. "יש לך משהו לא פתור עם בריונים."
חייכתי. "נו באמת." ניסיתי. "כבר הרגתי את כל הבריונים בעולם. סגרתי פינה."
"אני נראה לך כמו זיקית?" הוא בהה בי, כמעט מאבד את שלוותו.
שתקתי והבטתי לתוך עיניו בלי פחד, כמעט. בסוף הוא פלט עשן כעוס מאפיו והתרווח. "בכל מקרה," הוא אמר והושיט יד למגירה בצד השולחן, "ציינתי שאני הכרתי את אריק." הוא שלף מתוך המגירה כדור בדולח שזרח באור לבן והניח אותו על השולחן. "והוא היה בחור טוב." הוא הניח גם אקדח-תופי על השולחן.
הושטתי יד כלפי הכדור. "רגע!" אליגטור קרא. הרמתי גבה לכיוונו. "יש עוד משהו שאתה צריך לדעת."
נאנחתי. הוא לא מפסיק לדבר.
"אם תיכשל, כל הזמנים והיקומים הולכים לטבוע בביוב. אין לך מושג כמה חרא יצוף. אין לך מושג מי זה מיילס דייויס באמת, אבי. והאינסטינקטים שלי אומרים לי: אליגטור, בשביל מה אתה צריך את כל הבלאגן הזה, עם צירי זמן ויקומים מתנגשים, אין לך שום אינטרס פה." הוא עצר כדי לעשן עוד קצת. "אבל אני סקרן..." הוא חייך. "וחוץ מזה, אני מת על כל הבלאגן הזה."
שתקתי.
"פשוט עדיף שלא תיכשל." הוא סיכם.
מיותר לציין שנכשלתי.
בעזרת כדור הבדולח הגעתי לשנות ה-50, להופעה של מיילס דייויס. על הבמה ניגנו ארבעה נגנים מדהימים, וכדי להשלים את התמונה, גם מיילס מדי פעם שחט את האוזניים שלי בעזרת מכשיר עינויים שטני שבמקרה נראה כמו חצוצרה.
שלפתי את האקדח ויריתי עליו בזמן שהוא ניגן. קולות החצוצרה הצורמים בלעו את צליל הירי. לא קרה כלום. אף אחד לא שם לב אליי. כל הקהל ישב, מהופנט לצלילים הדוחים; ההערצה עיוורה אותם עד כדי כך שלא היה להם אכפת שיש רוצח בקהל. יריתי עוד חמישה כדורים, אך הנגינה של מיילס בלעה את כולם. המוזיקה הלכה ונהייתה מפחידה יותר ויותר, הקולות נעשו מחושמלים ורנדומליים, אפלים, וכל הצבעים הפכו לאדום כהה ובוהק. הבטתי על הבמה, מהופנט.
מיילס דייויס, כולו צבוע אדום, הוציא את החצוצרה מהפה שלו, הסתכל ישירות אל תוך עיניי וחייך. לא הצלחתי לזוז, לא יכלתי לעשות כלום. הוא חזר לנגן ואני הרמתי את כדור הבדולח וברחתי משם.
כשהלכתי לישון בלילה חלמתי על חטיבת הביניים.
"היי, אבי, מה זה הדבר הזה?" מישהו גבוה ופופולרי חטף לי את הסקסופון מהידיים. "אז זה הכלי הגדול שהשמועה אומרת שיש לך."
זה לא היה מצחיק. "זה סקסופון."
"שום סקסופון!" האיש הגבוה עם החיוך השטני זרק את הסקסופון מהחלון, והוא פגע בראש של ילד בכתה ז' שבדיוק איחר לשיעור ספורט. ילדה אחרת באה לעזור לו, ואז עוד חמישה בריונים נעמדו ליד החלון והחלו לזרוק עליה סנדוויצ'ים רקובים.
שתקתי. יצאתי מהכיתה ומצאתי את עצמי בחדר נעוריי, יושב על המחשב ומשחק במלחמות. לידי ישב חבר. "למה אתה משחק במלחמה במקום בכדורגל?" הוא שאל בנחמדות. "יא גיימר." זה היה איתן טלקר, והוא היה לבוש בבגדי עור אדומים כמו של מיילס דייוויס המאוחר.
"אבל גם אתה גיימר!" צעקתי.
"כן, אבל אני בריון, אז מותר לי. וחוץ מזה, שתוק."
כמה אני שונא שאומרים לי לשתוק. מסך המחשב הוחלף במעלית ונכנסנו לתוכה שנינו, אני והאל אליגטור. היא החלה לרדת.
"זאת רק ההתחלה, אבי," הוא אמר, "אמרתי לך שיהיה בלאגן אם תיכשל."
"זה הרבה יותר גרוע ממה שחשבתי, נכון?" נאנחתי.
"אתה לא מדמיין אפילו."
דלת המעלית נפתחה, ונכנסתי אל אחד השיעורים הראשונים של שנה א' בלימודי עבודה סוציאלית בתל-חי, אל היום שבו לא היה מקום פנוי לבד, ולכן נאלצתי לשבת ליד נרה, ארוסתי לעתיד. אלא שהמקום היה תפוס הפעם. לידה ישב מיילס דייויס, עם זקן צרפתי מטופח, בלורית מלאה תכשירים, משקפי שמש וחולצה מכופתרת בצבע אדום כהה. הם צחקו והיה להם כיף ביחד. לא נותר אף כסא פנוי. נעמדתי עם הגב לקיר והקשבתי לשיעור מבוא לסוציולוגיה בעמידה.
"כוס עמק." קיללתי כשהתעוררתי. "מה זה החלום חרא הזה." הסתכלתי ימינה. "נרה." מלמלתי. "נרה."
היא לא הייתה לידי, וגם המיטה שלי לא הייתה מתחתיי. הייתי על מזרן יחיד מרקיב, באמצע בית נטוש, ובסלון ישבו אשכנזי, מזרחי ואמריקאי והזריקו הרואין. רציתי לחשוב שזה אחד מהחלומות האלה, שאתה חושב שקמת, כמו בסרטים, אבל ידעתי להבדיל בין חלום למציאות; וכבר ראיתי כל כך הרבה שטויות מאז שפגשתי את אליגטור לראשונה, שברור לי שהכל אפשרי.
"מה המצב אבי?" האשכנזי שאל אותי. "בא להרביץ איתנו?"
"תודה, נשמה." עניתי. "עוד מעט."
"תראו את אבי, נקי!" האמריקאי צחק.
"כן. נו." לא ידעתי מה להגיד. "אני יוצא לשאוף אוויר."
"אוויר." המזרחי חייך. "תהנה."
יצאתי החוצה. הבית הנטוש בו שכבתי, כך הסתבר, היה ממש מול הבית של נרה ושלי ברחוב שפירנצק בקריית שמונה. היה לי ניחוש מה הולך לקרות.
עליתי לקומה שלי ונעמדתי מול הדלת. בתוך הבית התנגנה מוזיקה בקולי קולות, לא קצבית ולא יפה. "רגע!" שמעתי את נרה קוראת.
הדלת נפתחה. מיילס דייוויס עמד מולי בחלוק אדום וחייך. הניחוש שלי היה נכון.
"מיילס דייוויס." זה כל מה שהצלחתי להגיד.
"הבן-זונה שניסה להרוג אותי לפני חמישים שנה." הוא חייך.
רציתי לקלל אותו, להרביץ לו, להרוג אותו במקום. אבל לא היינו באליגטוריה, ולא בחלום, היינו במציאות האמיתית והמאיימת, והרגשתי כמו אותו ילד בחטיבת הביניים, מפוחד.
"מיילס, הכל טוב שם?" נרה צעקה מהמטבח.
"כן, מותק, אני שנייה הולך לעזור פה לשכן." הוא יצא אליי וסגר את הדלת אחריו.
"אתה יודע, מיילס," זה מה שהצלחתי להגיד, מרגיש שוב את אותן דמעות, "נשים זה לא רכוש. אתה לא גנבת לי אותה. היא לא שלך והיא לא הייתה שלי. אם היא אוהבת אותך..."
הוא קטע אותי. "היא אוהבת להזדיין איתי."
הכעס התחיל לתפקד, בכל זאת. "אל תדבר ככה."
"מה תעשה לי?" מיילס חייך.
"אל תדבר ככה."
"אבי." הדלת הייתה פתוחה ונרה עמדה תחת המשקוף, לבושה בבדים אפריקאיים אדומים. "זה נגמר בינינו לפני חמישים שנה." היא נעמדה ליד מיילס. "אתה לא יכול לבוא לכאן."
"מה?" קפאתי.
"תיכנס, מיילס." היא ציוותה בקשיחות והוא חייך אליי, נפנף בידו בגסות ונכנס הביתה בטריקת דלת.
"אבי." היא הסתכלה עליי. שתקתי. "אני מצטערת. זה פשוט לא היה נכון. אף פעם. ניסינו. אבל זה לא היה נכון. אני מצטערת. פגשתי את מיילס..."
"ומתי פגשת אותי?" שאלתי.
היא שתקה.
"הוא עשה משהו, נרה." ניסיתי להסביר. "הוא נכנס במקומי, אבל גם לא במקומי, את לא רואה?"
היא הניחה יד על ידי שלי. "הוא לא במקומך." היא אמרה בעצב. "זה לא ככה. אני כן חושבת שאתה... אני כן אוהבת אותך."
"אבל אני לא מיילס דייוויס."
היא שתקה והורידה ממני את היד שלה.
"אני צריך ללכת עכשיו, נרה."
"כן." היא הסכימה בעצב.
הסתובבתי ברחובות של קריית שמונה, מנסה לעכל את העובדה שנרה הרגע נפרדה ממני; העובדה שהיא עזבה אותי בשביל נגן ג'אז שמת לפני כמעט שלושים שנה לא הוסיפה נחמה, וגם לא חוסר היכולת שלי לסדר הכל על ציר זמן הגיוני.
"אליגטור." מלמלתי בשקט. "אם אתה באיזור ושומע אותי, אני אשמח לקצת מהבלאגן שלך עכשיו." לא הייתה תשובה. "נכסח אותו ביחד ונחזיר הכל אחורה, כמו שאתה תמיד עושה, לא?" הרגשתי צער עצום, שלא יכלתי להתמודד איתו בכלל. הייתי האיש הכי טיפש בעולם, ורק כשקראתי את הכותרת של העיתון הבנתי עד כמה.
"יום הבחירות," אמרה הכותרת הראשית, והטקסט פירט: "מיילס דייוויס מוביל כרגע בסקרים עם 55 מנדטים, לעומת בנימין נתניהו שבקושי הביא 30." בסך הכל זה היה הגיוני, דמות מפורסמת שעולה לשלטון, הדברים האלה קורים. הבנתי שמחר מיילס דייוויס יהיה ראש הממשלה.
חזרתי אל הבית הנטוש.
"נו." המזרחי דיבר איתי. "שאפת אוויר?"
"כן. תודה."
"אתה רוצה להרביץ איתנו קצת?" האשכנזי שאל.
"לא. תודה. אין לי מצב רוח."
"תראו את אבי, נקי!" האמריקאי צחק.
נרדמתי על המיטה המרקיבה.
"קום, לעזאזל, קום." שמעתי קול נוקשה וחזק מטלטל אותי. "כמה אתה ישן."
זה היה איש גדול ומפחיד, והוא הרים אותי על רגליי. הייתי לבוש בסחבות לבנות. הוא תפס אותי בזרועי והוציא אותי מתוך מה שהתברר כתא כלא טחוב. "מה..." ניסיתי להתעורר.
"המלך ביקש לראות אותך."
"יש סיכוי במקרה שזה..." והוספתי בשנאה: "מלך הג'אז?"
הסוהר נתן לי מכה בראש, מספיק חזקה בשביל לכאוב, ואמר: "שמור על הפה שלך."
הוא לקח אותי דרך מסדרון ארוך, מלא בתאי כלא מוזרים. באחד מהם, שזהר באורות אדומים, ישב האל אליגטור ובהה בי במבט עצבני מאוד. לבסוף הגענו להיכל עצום ומוזהב, מלא בעטיפות תקליטים של מיילס דייויס. בקצה החדר, מרחק כשלושים מטר ממני, נח כסא עצום בגובה רב, כולו זהב ועיטורים, ועליו ישב מלך האפלה של האנושות, בבגדי עור אדומים.
"אבי." הקול הדהד בהיכל. "בוא תתקרב."
הסוהר ואני התחלנו לפסוע לכיוונו עד שהיינו במרחק כעשרה מטרים מהכסא. הייתי צריך להרים את הראש כדי לראות את פניו. הוא בקושי נראה אנושי – ערימה של צללים אדומים ושחורים, מתנועעים כמו להבות.
"כן?" שאלתי.
"רציתי להודות לך, אבי."
שתקתי.
"בזכותך השגתי את כל זה." הוא שלף מתוך הגלימה שלו כדור בדולח לבן. "אם לא היית מראה לי את הכדור הזה, לא הייתי יכול לקחת לך אותו, וללמוד ממנו את כל הסודות של האל אליגטור."
"מה אתה?"
מיילס קם על רגליו בריחוף, נוחת באלגנטיות מול הפרצוף שלי. בקושי היה ניתן להבדיל בין הגוף האנושי המקורי שלו לאפלה הבוערת שעטפה אותו. "אתה לא מזהה אותי? אני שם." הוא הניח אצבע צורבת על הרכה שלי. "בפינות האפלות של הנשמה של האנושות. באלימות, ברוע, במקומות האנושיים ביותר – בתוך הצל. כשראיתי איך הרגת את כל בריוני כדור-הארץ, ידעתי שנועדת לגדולות. הייתי מאוד גאה בך באותו יום באליגטוריה, שתדע."
"זה שקר."
"אתה יודע שנהנית, אבי." הוא אמר בחלקלקות. "כל הרצח הזה. זה היה כיף, לא?"
בהיתי בעיניים שלו, התהום השחור האין-סופי, פוגש בתוכן את כל החלומות האלימים שלי, נזכר בכל המעשים הרעים שלי, בחטאים. גם אני הייתי בריון בחיי. החזקים פגעו בי כשהייתי חלש, אבל היו חלשים ממני ששרפתי. בתוך החושך ראיתי אורגיה בלתי פוסקת של אלימות ותאוות בשרים. נשים, גברים וחייזרים מגשימים את הפנטזיות הסוטות ביותר שלי, כשכל העת מטפסים עלינו מיליוני תנינים ולטאות. אחר כך חיסלתי את כולם, את החברים שלי, את המשפחה שלי, ומיליארדי אנשים שאני לא מכיר, עם אותו גרזן אדיר מימדים שהשתמשתי בו כדי לחסל את הבריונים באליגטוריה. עמדתי באפלה וראיתי את הגופה של נרה, מבותרת.
"די!" צעקתי והזזתי את היד שלו ממני בחדות. "מה אתה רוצה?"
"תצטרף אליי, אבי. אני צריך את עזרתך."
"לא."
"אני יכול להחזיר אליך את נרה."
"אין לך שליטה עליה. היא עזבה אותי מרצונה."
"אתה מוכן להפסיק עם הפמיניזם המזדיין הזה!?" הוא צעק ובעט בי בבטן. התקפלתי על הרצפה בכאב. "אחרי שאני אצוד את הדולפין, והצביעות תימחק מהיקום הזה, אתה תעדיף להיות איתי מאשר נגדי. אני נותן לך הזדמנות אחרונה."
"ממה..." היה קשה לדבר. הצלחתי לקום לכדי כמעט-ישיבה. "ממה אתה פוחד, מיילס."
"פוחד!" הוא צחק. "ויתרתי מזמן על הפחד." הוא הניח כף יד על הפנים שלי, אצבעות ארוכות וקשוחות. ביד השנייה הוא אחז בחצוצרה אדומה שבהקה באדום זורח. "בכל זאת אבי, היה כיף להכיר אותך." הייתי משותק ובהיתי בחצוצרה שלו באימה. הוא הכניס אותה לפה שלו והחל לנשוף בטירוף, מזיז את אצבעותיו במהירות מסחררת. הרגשתי את החיים שלי מתרוקנים ממני והופכים לצלילי חצוצרה רעים. כל תו שהוא ניגן הפך אותי לחלש יותר. זה היה השיר שלי שהתנגן, של מי שאני באמת, אלים, חלש ואפל. המנגינה הייתה מכוערת.
"אתה שומע את השיר, אבי?" מיילס עצר לרגע וצחק. "זה קצת מזכיר את האלבום שלי מ-2003, 'הזונות גמרו עם שחר'."
"בן זונה." פלטתי בשארית כוחותיי. הכרתי את האפלה הזאת. היא הייתה בתוכי. בתוך כל אדם שאי פעם הכרתי. אבל לא הייתי כמוהו. שנאתי את השיר הזה. היה בי עוד משהו... שלא הצלחתי לתת לו שם. רצונות כמוסים, נסתרים לא פחות מאלה של הצל, אלא יותר מהם. לא ברורים, מטושטשים. הדברים שמיילס דיבר עליהם לא היו סודות; האנושות כולה יודעת מה האפלה ששוכבת בקרקעית שלה. אבל מתחת לקרקעית ראיתי את מה שקברתי עמוק הרבה יותר: חופש, שלווה, צחוק – מהסוג האמיתי, לא המרושע. חברות. אהבה. בקושי הייתה להן צורה. אבל הם בקעו מתוך החצוצרה של מיילס דייויס.
"מה זה!?" הוא צרח בזעזוע והפסיק לנגן.
"סקיצה של מלבה." חייכתי. "זה שיר של אריק דולפי." נפלתי על הקרקע בעילפון.
"אבי. תתעורר."
"מה עכשיו?"
ישבנו על שתי ספות ישנות ונוחות. מולי ישב גבר אפרו-אמריקאי, גבוה ורזה עם קלרינט-בס בידו.
"הדולפין." נשמתי לרווחה.
"נחמד לבקר שוב בעולם שלכם." הוא חייך בביישנות. "אם לא היית מחליף לו את השיר הוא היה הורג אותך. בזכותך הוא זימן את הרוח שלי לתוך החצוצרה שלו. זה חירפן אותו לגמרי. הוא נעלם בינתיים."
"מה יקרה עכשיו?"
"דיברתי עם אליגטור. הוא יתקן מה שאפשר."
"אריק." חשתי שוב עצב גדול. הוא הביט בי, מצפה. "איך אפשר לנצח?"
"את מיילסטון?"
"את החיים האלה."
"אני נראה לך כמו מישהו שניצח?" הוא צחק. "נכנס לבית חולים עם התקף סכרת וחושבים שאני נרקומן, רק בגלל שאני שחור. זה המוות הכי טיפשי בהיסטוריה, אבי."
"אז מה אני עושה עכשיו?"
"תחייה, אבי, למען השם, תחייה."
ישבתי על ספסל ליד גן השעשועים בקריית שמונה ועישנתי סיגריה. לידי ישב אליגטור ועישן גם אחת.
"אתה יודע שהוא יחזור, אבי." אליגטור אמר ואיפר על הרצפה.
"כן. אתה יודע שנרה ואני לא חזרנו?" אמרתי בשארית הגבריות הקשוחה שעוד נותרה בי ושאפתי מהסיגריה שלי.
"גם לכוחות שלי יש מגבלות." אליגטור צחק ולקח עוד שאיפה. "בן-זונה רציני, המיילס דייויס הזה, אה?"
בריונים: עלייתו של מלך הג'אז
חזרתי הביתה. הסתכלתי על נרה. עדיין ג'ינג'ית, עדיין יודעת בדיוק מי אני בלי שאצטרך להגיד מילה. "אבי." היא אמרה בחשש מהול בכעס. "איפה היית?"
"סתם." השבתי. "סתם."
"אני מכירה את הפרצוף הזה." היא החליטה. "מזמן לא ראיתי אותו. אבל אני מכירה אותו. זה הפרצוף המתוסכל-שונא-מפחד הזה, שאתה שומר לרגעים הקשים והמוזרים ביותר. ראית תנינים כלשהם לאחרונה?"
שתקתי.
"נכון שלא הלכת להיפגש עם אליגטור בגלל כל השטויות האלה של הג'אז?"
שוב שתקתי.
"ונכון שלא גלשת אחורה בזמן וניסית לרצוח את מיילס דייוויס?"
"מה אני יכול להגיד." חייכתי בידיעה שגם הקרב הזה אבוד מראש. "את מכירה אותי יותר מדי טוב."
נרה לא צחקה. "טוב, אז, אני מניחה שפשוט רצחת אותו והכל הסתדר ועכשיו הכל בסדר. אני צודקת, נכון?"
"כן." עניתי. "בערך, נרה."
"כמה בערך?"
"לא הצלחתי להרוג אותו, ואז הוא ראה אותי וחייך."
"מיילס דייויס ראה אותך מנסה לרצוח אותו, וחייך?"
רק כשהיא אמרה את זה הבנתי את חומרת המצב. "נדמה לי שאני בצרה גדולה."
מה בדיוק חשבתי לעצמי? לא חשבתי. פעלתי מתוך עלבון. נעלבתי בשם נגן הג'אז האהוב עליי, אריק דולפי, הילד הביישן שניגן סקסופון בחצר האחורית בזמן ששאר הילדים שיחקו כדורגל, או כדורסל, או מה שהאמריקאים משחקים שם. ואז הוא גדל, מפתח קריירה מוזיקלית קצרה, אבל מדהימה, ואז מיילס דייויס, חתיכת החרא הכי גדולה שהכניסה חצוצרה לפה אי פעם, שמע אלבום שלו במהלך ראיון, ואמר בתגובה את הדברים הבאים:
"זה חייב להיות אריק דולפי. אף אחד אחר לא נשמע עד כדי כך גרוע! בפעם הבאה שאני אפגוש אותו אני אדרוך לו על הרגל. תדפיס את זה. לדעתי הוא מגוחך. הוא חתיכת בן זונה עצוב."
את הציטוט הזה הקראתי לאל אליגטור. שיטחתי בפניו את הטיעונים המצוחצחים שלי: אנחנו יוצאים מתוך נקודת הנחה שהמוזיקה של האדם משקפת את הנשמה שלו. בהתאם לכך, אדם מחורבן יעשה מוזיקה מחורבנת.
כלומר; בשביל להוכיח שהמוזיקה של מיילס דייויס מחורבנת אני רק צריך להוכיח שהוא בן אדם מחורבן – וכאן ההוכחה הייתה קלה מאוד; מדובר באיש אלים, גס, שתלטן ושחצן. כבונוס, הוא גם שנא קהל. מוזיקאי ששונא קהל. לא מתבייש ממנו – שונא אותו.
מכאן יוצא שהמוזיקה של מיילס דייויס מחורבנת. כל מי שטוען אחרת למעשה מציע שהמוזיקה של אדם לא משקפת את הנשמה שלו, או שאדם אלים שמכה את בנות-הזוג שלו הוא לא אדם מחורבן.
"הבן אדם הזה הקדיש יותר סולואים לרצפה מאשר לקהל שלו." סיכמתי לאליגטור, כולי זועם ודמעות מתחילות להצטבר בגרוני.
האל אליגטור ישב בצד השני של השולחן. הוא לבש חליפה חומה, אלגנטית ומחוספסת ועישן מקטרת. "אבי." הוא חייך. "אתה באמת חושב שאפשר לעבוד עליי?" בלעתי רוק במתח. "אני מכיר את האנושות עוד לפני שהיא נוצרה. אתה יודע שאני הכרתי את אריק? ניגנתי איתו פעם ועם מינגוס גם, אבל ההקלטות האלה אבדו לצערי." עכשיו פשוט בהיתי בו.
"בכל מקרה," הוא המשיך אחרי שפלט עשן-מקטרת סגול, "כל מה שאמרת זה שטויות. לא כי אתה לא צודק – אתה צודק. אבל זאת לא הסיבה האמיתית שאתה רוצה להרוג אותו." הוא הצביע עליי עם המקטרת. "יש לך משהו לא פתור עם בריונים."
חייכתי. "נו באמת." ניסיתי. "כבר הרגתי את כל הבריונים בעולם. סגרתי פינה."
"אני נראה לך כמו זיקית?" הוא בהה בי, כמעט מאבד את שלוותו.
שתקתי והבטתי לתוך עיניו בלי פחד, כמעט. בסוף הוא פלט עשן כעוס מאפיו והתרווח. "בכל מקרה," הוא אמר והושיט יד למגירה בצד השולחן, "ציינתי שאני הכרתי את אריק." הוא שלף מתוך המגירה כדור בדולח שזרח באור לבן והניח אותו על השולחן. "והוא היה בחור טוב." הוא הניח גם אקדח-תופי על השולחן.
הושטתי יד כלפי הכדור. "רגע!" אליגטור קרא. הרמתי גבה לכיוונו. "יש עוד משהו שאתה צריך לדעת."
נאנחתי. הוא לא מפסיק לדבר.
"אם תיכשל, כל הזמנים והיקומים הולכים לטבוע בביוב. אין לך מושג כמה חרא יצוף. אין לך מושג מי זה מיילס דייויס באמת, אבי. והאינסטינקטים שלי אומרים לי: אליגטור, בשביל מה אתה צריך את כל הבלאגן הזה, עם צירי זמן ויקומים מתנגשים, אין לך שום אינטרס פה." הוא עצר כדי לעשן עוד קצת. "אבל אני סקרן..." הוא חייך. "וחוץ מזה, אני מת על כל הבלאגן הזה."
שתקתי.
"פשוט עדיף שלא תיכשל." הוא סיכם.
מיותר לציין שנכשלתי.
בעזרת כדור הבדולח הגעתי לשנות ה-50, להופעה של מיילס דייויס. על הבמה ניגנו ארבעה נגנים מדהימים, וכדי להשלים את התמונה, גם מיילס מדי פעם שחט את האוזניים שלי בעזרת מכשיר עינויים שטני שבמקרה נראה כמו חצוצרה.
שלפתי את האקדח ויריתי עליו בזמן שהוא ניגן. קולות החצוצרה הצורמים בלעו את צליל הירי. לא קרה כלום. אף אחד לא שם לב אליי. כל הקהל ישב, מהופנט לצלילים הדוחים; ההערצה עיוורה אותם עד כדי כך שלא היה להם אכפת שיש רוצח בקהל. יריתי עוד חמישה כדורים, אך הנגינה של מיילס בלעה את כולם. המוזיקה הלכה ונהייתה מפחידה יותר ויותר, הקולות נעשו מחושמלים ורנדומליים, אפלים, וכל הצבעים הפכו לאדום כהה ובוהק. הבטתי על הבמה, מהופנט.
מיילס דייויס, כולו צבוע אדום, הוציא את החצוצרה מהפה שלו, הסתכל ישירות אל תוך עיניי וחייך. לא הצלחתי לזוז, לא יכלתי לעשות כלום. הוא חזר לנגן ואני הרמתי את כדור הבדולח וברחתי משם.
כשהלכתי לישון בלילה חלמתי על חטיבת הביניים.
"היי, אבי, מה זה הדבר הזה?" מישהו גבוה ופופולרי חטף לי את הסקסופון מהידיים. "אז זה הכלי הגדול שהשמועה אומרת שיש לך."
זה לא היה מצחיק. "זה סקסופון."
"שום סקסופון!" האיש הגבוה עם החיוך השטני זרק את הסקסופון מהחלון, והוא פגע בראש של ילד בכתה ז' שבדיוק איחר לשיעור ספורט. ילדה אחרת באה לעזור לו, ואז עוד חמישה בריונים נעמדו ליד החלון והחלו לזרוק עליה סנדוויצ'ים רקובים.
שתקתי. יצאתי מהכיתה ומצאתי את עצמי בחדר נעוריי, יושב על המחשב ומשחק במלחמות. לידי ישב חבר. "למה אתה משחק במלחמה במקום בכדורגל?" הוא שאל בנחמדות. "יא גיימר." זה היה איתן טלקר, והוא היה לבוש בבגדי עור אדומים כמו של מיילס דייוויס המאוחר.
"אבל גם אתה גיימר!" צעקתי.
"כן, אבל אני בריון, אז מותר לי. וחוץ מזה, שתוק."
כמה אני שונא שאומרים לי לשתוק. מסך המחשב הוחלף במעלית ונכנסנו לתוכה שנינו, אני והאל אליגטור. היא החלה לרדת.
"זאת רק ההתחלה, אבי," הוא אמר, "אמרתי לך שיהיה בלאגן אם תיכשל."
"זה הרבה יותר גרוע ממה שחשבתי, נכון?" נאנחתי.
"אתה לא מדמיין אפילו."
דלת המעלית נפתחה, ונכנסתי אל אחד השיעורים הראשונים של שנה א' בלימודי עבודה סוציאלית בתל-חי, אל היום שבו לא היה מקום פנוי לבד, ולכן נאלצתי לשבת ליד נרה, ארוסתי לעתיד. אלא שהמקום היה תפוס הפעם. לידה ישב מיילס דייויס, עם זקן צרפתי מטופח, בלורית מלאה תכשירים, משקפי שמש וחולצה מכופתרת בצבע אדום כהה. הם צחקו והיה להם כיף ביחד. לא נותר אף כסא פנוי. נעמדתי עם הגב לקיר והקשבתי לשיעור מבוא לסוציולוגיה בעמידה.
"כוס עמק." קיללתי כשהתעוררתי. "מה זה החלום חרא הזה." הסתכלתי ימינה. "נרה." מלמלתי. "נרה."
היא לא הייתה לידי, וגם המיטה שלי לא הייתה מתחתיי. הייתי על מזרן יחיד מרקיב, באמצע בית נטוש, ובסלון ישבו אשכנזי, מזרחי ואמריקאי והזריקו הרואין. רציתי לחשוב שזה אחד מהחלומות האלה, שאתה חושב שקמת, כמו בסרטים, אבל ידעתי להבדיל בין חלום למציאות; וכבר ראיתי כל כך הרבה שטויות מאז שפגשתי את אליגטור לראשונה, שברור לי שהכל אפשרי.
"מה המצב אבי?" האשכנזי שאל אותי. "בא להרביץ איתנו?"
"תודה, נשמה." עניתי. "עוד מעט."
"תראו את אבי, נקי!" האמריקאי צחק.
"כן. נו." לא ידעתי מה להגיד. "אני יוצא לשאוף אוויר."
"אוויר." המזרחי חייך. "תהנה."
יצאתי החוצה. הבית הנטוש בו שכבתי, כך הסתבר, היה ממש מול הבית של נרה ושלי ברחוב שפירנצק בקריית שמונה. היה לי ניחוש מה הולך לקרות.
עליתי לקומה שלי ונעמדתי מול הדלת. בתוך הבית התנגנה מוזיקה בקולי קולות, לא קצבית ולא יפה. "רגע!" שמעתי את נרה קוראת.
הדלת נפתחה. מיילס דייוויס עמד מולי בחלוק אדום וחייך. הניחוש שלי היה נכון.
"מיילס דייוויס." זה כל מה שהצלחתי להגיד.
"הבן-זונה שניסה להרוג אותי לפני חמישים שנה." הוא חייך.
רציתי לקלל אותו, להרביץ לו, להרוג אותו במקום. אבל לא היינו באליגטוריה, ולא בחלום, היינו במציאות האמיתית והמאיימת, והרגשתי כמו אותו ילד בחטיבת הביניים, מפוחד.
"מיילס, הכל טוב שם?" נרה צעקה מהמטבח.
"כן, מותק, אני שנייה הולך לעזור פה לשכן." הוא יצא אליי וסגר את הדלת אחריו.
"אתה יודע, מיילס," זה מה שהצלחתי להגיד, מרגיש שוב את אותן דמעות, "נשים זה לא רכוש. אתה לא גנבת לי אותה. היא לא שלך והיא לא הייתה שלי. אם היא אוהבת אותך..."
הוא קטע אותי. "היא אוהבת להזדיין איתי."
הכעס התחיל לתפקד, בכל זאת. "אל תדבר ככה."
"מה תעשה לי?" מיילס חייך.
"אל תדבר ככה."
"אבי." הדלת הייתה פתוחה ונרה עמדה תחת המשקוף, לבושה בבדים אפריקאיים אדומים. "זה נגמר בינינו לפני חמישים שנה." היא נעמדה ליד מיילס. "אתה לא יכול לבוא לכאן."
"מה?" קפאתי.
"תיכנס, מיילס." היא ציוותה בקשיחות והוא חייך אליי, נפנף בידו בגסות ונכנס הביתה בטריקת דלת.
"אבי." היא הסתכלה עליי. שתקתי. "אני מצטערת. זה פשוט לא היה נכון. אף פעם. ניסינו. אבל זה לא היה נכון. אני מצטערת. פגשתי את מיילס..."
"ומתי פגשת אותי?" שאלתי.
היא שתקה.
"הוא עשה משהו, נרה." ניסיתי להסביר. "הוא נכנס במקומי, אבל גם לא במקומי, את לא רואה?"
היא הניחה יד על ידי שלי. "הוא לא במקומך." היא אמרה בעצב. "זה לא ככה. אני כן חושבת שאתה... אני כן אוהבת אותך."
"אבל אני לא מיילס דייוויס."
היא שתקה והורידה ממני את היד שלה.
"אני צריך ללכת עכשיו, נרה."
"כן." היא הסכימה בעצב.
הסתובבתי ברחובות של קריית שמונה, מנסה לעכל את העובדה שנרה הרגע נפרדה ממני; העובדה שהיא עזבה אותי בשביל נגן ג'אז שמת לפני כמעט שלושים שנה לא הוסיפה נחמה, וגם לא חוסר היכולת שלי לסדר הכל על ציר זמן הגיוני.
"אליגטור." מלמלתי בשקט. "אם אתה באיזור ושומע אותי, אני אשמח לקצת מהבלאגן שלך עכשיו." לא הייתה תשובה. "נכסח אותו ביחד ונחזיר הכל אחורה, כמו שאתה תמיד עושה, לא?" הרגשתי צער עצום, שלא יכלתי להתמודד איתו בכלל. הייתי האיש הכי טיפש בעולם, ורק כשקראתי את הכותרת של העיתון הבנתי עד כמה.
"יום הבחירות," אמרה הכותרת הראשית, והטקסט פירט: "מיילס דייוויס מוביל כרגע בסקרים עם 55 מנדטים, לעומת בנימין נתניהו שבקושי הביא 30." בסך הכל זה היה הגיוני, דמות מפורסמת שעולה לשלטון, הדברים האלה קורים. הבנתי שמחר מיילס דייוויס יהיה ראש הממשלה.
חזרתי אל הבית הנטוש.
"נו." המזרחי דיבר איתי. "שאפת אוויר?"
"כן. תודה."
"אתה רוצה להרביץ איתנו קצת?" האשכנזי שאל.
"לא. תודה. אין לי מצב רוח."
"תראו את אבי, נקי!" האמריקאי צחק.
נרדמתי על המיטה המרקיבה.
"קום, לעזאזל, קום." שמעתי קול נוקשה וחזק מטלטל אותי. "כמה אתה ישן."
זה היה איש גדול ומפחיד, והוא הרים אותי על רגליי. הייתי לבוש בסחבות לבנות. הוא תפס אותי בזרועי והוציא אותי מתוך מה שהתברר כתא כלא טחוב. "מה..." ניסיתי להתעורר.
"המלך ביקש לראות אותך."
"יש סיכוי במקרה שזה..." והוספתי בשנאה: "מלך הג'אז?"
הסוהר נתן לי מכה בראש, מספיק חזקה בשביל לכאוב, ואמר: "שמור על הפה שלך."
הוא לקח אותי דרך מסדרון ארוך, מלא בתאי כלא מוזרים. באחד מהם, שזהר באורות אדומים, ישב האל אליגטור ובהה בי במבט עצבני מאוד. לבסוף הגענו להיכל עצום ומוזהב, מלא בעטיפות תקליטים של מיילס דייויס. בקצה החדר, מרחק כשלושים מטר ממני, נח כסא עצום בגובה רב, כולו זהב ועיטורים, ועליו ישב מלך האפלה של האנושות, בבגדי עור אדומים.
"אבי." הקול הדהד בהיכל. "בוא תתקרב."
הסוהר ואני התחלנו לפסוע לכיוונו עד שהיינו במרחק כעשרה מטרים מהכסא. הייתי צריך להרים את הראש כדי לראות את פניו. הוא בקושי נראה אנושי – ערימה של צללים אדומים ושחורים, מתנועעים כמו להבות.
"כן?" שאלתי.
"רציתי להודות לך, אבי."
שתקתי.
"בזכותך השגתי את כל זה." הוא שלף מתוך הגלימה שלו כדור בדולח לבן. "אם לא היית מראה לי את הכדור הזה, לא הייתי יכול לקחת לך אותו, וללמוד ממנו את כל הסודות של האל אליגטור."
"מה אתה?"
מיילס קם על רגליו בריחוף, נוחת באלגנטיות מול הפרצוף שלי. בקושי היה ניתן להבדיל בין הגוף האנושי המקורי שלו לאפלה הבוערת שעטפה אותו. "אתה לא מזהה אותי? אני שם." הוא הניח אצבע צורבת על הרכה שלי. "בפינות האפלות של הנשמה של האנושות. באלימות, ברוע, במקומות האנושיים ביותר – בתוך הצל. כשראיתי איך הרגת את כל בריוני כדור-הארץ, ידעתי שנועדת לגדולות. הייתי מאוד גאה בך באותו יום באליגטוריה, שתדע."
"זה שקר."
"אתה יודע שנהנית, אבי." הוא אמר בחלקלקות. "כל הרצח הזה. זה היה כיף, לא?"
בהיתי בעיניים שלו, התהום השחור האין-סופי, פוגש בתוכן את כל החלומות האלימים שלי, נזכר בכל המעשים הרעים שלי, בחטאים. גם אני הייתי בריון בחיי. החזקים פגעו בי כשהייתי חלש, אבל היו חלשים ממני ששרפתי. בתוך החושך ראיתי אורגיה בלתי פוסקת של אלימות ותאוות בשרים. נשים, גברים וחייזרים מגשימים את הפנטזיות הסוטות ביותר שלי, כשכל העת מטפסים עלינו מיליוני תנינים ולטאות. אחר כך חיסלתי את כולם, את החברים שלי, את המשפחה שלי, ומיליארדי אנשים שאני לא מכיר, עם אותו גרזן אדיר מימדים שהשתמשתי בו כדי לחסל את הבריונים באליגטוריה. עמדתי באפלה וראיתי את הגופה של נרה, מבותרת.
"די!" צעקתי והזזתי את היד שלו ממני בחדות. "מה אתה רוצה?"
"תצטרף אליי, אבי. אני צריך את עזרתך."
"לא."
"אני יכול להחזיר אליך את נרה."
"אין לך שליטה עליה. היא עזבה אותי מרצונה."
"אתה מוכן להפסיק עם הפמיניזם המזדיין הזה!?" הוא צעק ובעט בי בבטן. התקפלתי על הרצפה בכאב. "אחרי שאני אצוד את הדולפין, והצביעות תימחק מהיקום הזה, אתה תעדיף להיות איתי מאשר נגדי. אני נותן לך הזדמנות אחרונה."
"ממה..." היה קשה לדבר. הצלחתי לקום לכדי כמעט-ישיבה. "ממה אתה פוחד, מיילס."
"פוחד!" הוא צחק. "ויתרתי מזמן על הפחד." הוא הניח כף יד על הפנים שלי, אצבעות ארוכות וקשוחות. ביד השנייה הוא אחז בחצוצרה אדומה שבהקה באדום זורח. "בכל זאת אבי, היה כיף להכיר אותך." הייתי משותק ובהיתי בחצוצרה שלו באימה. הוא הכניס אותה לפה שלו והחל לנשוף בטירוף, מזיז את אצבעותיו במהירות מסחררת. הרגשתי את החיים שלי מתרוקנים ממני והופכים לצלילי חצוצרה רעים. כל תו שהוא ניגן הפך אותי לחלש יותר. זה היה השיר שלי שהתנגן, של מי שאני באמת, אלים, חלש ואפל. המנגינה הייתה מכוערת.
"אתה שומע את השיר, אבי?" מיילס עצר לרגע וצחק. "זה קצת מזכיר את האלבום שלי מ-2003, 'הזונות גמרו עם שחר'."
"בן זונה." פלטתי בשארית כוחותיי. הכרתי את האפלה הזאת. היא הייתה בתוכי. בתוך כל אדם שאי פעם הכרתי. אבל לא הייתי כמוהו. שנאתי את השיר הזה. היה בי עוד משהו... שלא הצלחתי לתת לו שם. רצונות כמוסים, נסתרים לא פחות מאלה של הצל, אלא יותר מהם. לא ברורים, מטושטשים. הדברים שמיילס דיבר עליהם לא היו סודות; האנושות כולה יודעת מה האפלה ששוכבת בקרקעית שלה. אבל מתחת לקרקעית ראיתי את מה שקברתי עמוק הרבה יותר: חופש, שלווה, צחוק – מהסוג האמיתי, לא המרושע. חברות. אהבה. בקושי הייתה להן צורה. אבל הם בקעו מתוך החצוצרה של מיילס דייויס.
"מה זה!?" הוא צרח בזעזוע והפסיק לנגן.
"סקיצה של מלבה." חייכתי. "זה שיר של אריק דולפי." נפלתי על הקרקע בעילפון.
"אבי. תתעורר."
"מה עכשיו?"
ישבנו על שתי ספות ישנות ונוחות. מולי ישב גבר אפרו-אמריקאי, גבוה ורזה עם קלרינט-בס בידו.
"הדולפין." נשמתי לרווחה.
"נחמד לבקר שוב בעולם שלכם." הוא חייך בביישנות. "אם לא היית מחליף לו את השיר הוא היה הורג אותך. בזכותך הוא זימן את הרוח שלי לתוך החצוצרה שלו. זה חירפן אותו לגמרי. הוא נעלם בינתיים."
"מה יקרה עכשיו?"
"דיברתי עם אליגטור. הוא יתקן מה שאפשר."
"אריק." חשתי שוב עצב גדול. הוא הביט בי, מצפה. "איך אפשר לנצח?"
"את מיילסטון?"
"את החיים האלה."
"אני נראה לך כמו מישהו שניצח?" הוא צחק. "נכנס לבית חולים עם התקף סכרת וחושבים שאני נרקומן, רק בגלל שאני שחור. זה המוות הכי טיפשי בהיסטוריה, אבי."
"אז מה אני עושה עכשיו?"
"תחייה, אבי, למען השם, תחייה."
ישבתי על ספסל ליד גן השעשועים בקריית שמונה ועישנתי סיגריה. לידי ישב אליגטור ועישן גם אחת.
"אתה יודע שהוא יחזור, אבי." אליגטור אמר ואיפר על הרצפה.
"כן. אתה יודע שנרה ואני לא חזרנו?" אמרתי בשארית הגבריות הקשוחה שעוד נותרה בי ושאפתי מהסיגריה שלי.
"גם לכוחות שלי יש מגבלות." אליגטור צחק ולקח עוד שאיפה. "בן-זונה רציני, המיילס דייויס הזה, אה?"
