הקופסה של עלי / גיל דניאל
"כולם רוצים למצוא את הקופסה. השאלה אם את מוכנה לזה."
התנין הזקן אמר, עיניו התכולות, העתיקות, בוחנות בתקווה ובחשש את האישה שמולו.
"כל מי שניסה לפנייך נכשל."
"ואני מניחה שגם מת." היא הוסיפה בהומור.
"לצערי." הוא עצר לרגע, חש עצב גדול, לקח נשימה ארוכה. "הם לא מתו. הם נתקעו בתוכה."
"בתוך הקופסה?"
הוא הנהן בשקט. חברים רבים היו שם, בתוך הקופסה, חברים שהתגעגע אליהם, בני משפחה, אליגטוריאנים שרצו לשים קץ לשלטון האימים.
"קיימן." היא קטעה את מחשבותיו, לקחה את ידו בידה. "אני אצליח." החיוך שלה היה רגוע, בטוח בעצמו. מה היא יודעת שאני לא, קיימן תהה, איך היא כל כך רגועה? הוא הביט בבת-האנוש והרגיש זקן. במונחים אנושיים היא הייתה בוגרת יותר מאז הפעם הראשונה שנפגשו – כמעט בת שלושים. השיער הבהיר שלה היה פחות קצר, והיא לבשה בגדים חרדליים שנראו לו כמו אופנה מוזרה של בני אנוש, אבל לדעתו הם החמיאו לה.
"אני ראיתי כבר הרבה אנשים נכנסים פנימה, אלכס." הוא הרפה מאחיזתה בידו. "ובכל פעם זה היה קשה יותר כשהם לא יצאו. אם גם את..."
"די." בעדינות, היא קטעה אותו. "אני מצטערת. אנחנו חייבים לעשות את זה. אני מקווה שזאת תהייה הפעם האחרונה."
"בסדר." הוא נכנע. הם ישבו משני צידיו של שולחן אבן, ביניהם מונחת קופסת עץ ארגמנית. "את מוכנה?" קיימן שאל. היא הנהנה. הוא תפס את הקופסא בידיו ופתח אותה בכיוונה.
אלכס עמדה בתוך חדר קטן, קירותיו עשויים עץ ארגמני והוא ריק לחלוטין מלבד נר בודד שדלק במרכזו. היא הסתכלה עליו ותהתה לפשרו. בכלל, הבחינה, היה בכל עניין הקופסאות הזה משהו מאוד מרומז ומעודן, לא כמו התיאטראות הרצחניים שבדרך כלל ליוו כל דבר שהיה קשור באל אליגטור. היא התיישבה ליד הנר ונשפה עליו.
"שלום." נשמע קול בחשיכה, עוטף את אוזניה מכל הכיוונים. "ברוכה הבאה לקופסה. מה מביא אותך אליי?"
"אני רוצה למצוא את הקופסה."
"נו, אלא מה!" הקול נאנח. "זה מה שכולם רוצים כאן. אבל למה את רוצה למצוא את הקופסא?"
"אני רוצה להשמיד את האל אליגטור." אלכס אמרה נחרצות.
"טוב, זאת בקשה מאוד פופולרית בשנים האחרונות." הקול לא הופתע. "האמת שאני בכלל לא מאמין לך, אבל לא משנה." היא חשה כעס, אבל שמרה אותו לעצמה. "עכשיו," הוא המשיך, "נראה לי שאפשר להדליק את האור."
הנר נדלק מעצמו, ומול אלכס, מעבר לנר, ישב אליגטוריאן רזה עם משקפיים. הוא לבש סחבות אפורות. "אני עלי." הוא חייך חיוך בעל אלף משמעויות. "התנין שבקופסה."
"אתה מגלה את לי השם שלך מהר, יחסית לאליגטוריאן."
"בתקופה בה אני נוצרתי, אליגטוריאנים לא היו קנאים כל כך לשם שלהם. בכללי, אליגטוריה הייתה מקום שמח יותר."
"אתה היית... חי?"
"אני עדיין חי, אלכס, ואני אמשיך לחיות עד שמישהו יהיה נכון מספיק בשביל למצוא את הקופסה."
"נכון?" אלכס שאלה.
"את יודעת, כוונה טובה, לב נקי, עיניים יפות וכל השאר." עלי פשפש בכיסיו, ושלף מהם בזה אחר זה ניירות גלגול, פילטרים ושקית טבק. "את מעשנת?" אלכס הנידה בראשה לשלילה. "כדאי לך." עלי אמר והחל במלאכת הגלגול. "זה לא הזבל שהתרגלתם לעשן ביקום 1." הוא הניח את קצה הסיגריה על להבת הנר, ועשן אדום סמיך בקע ממנה. הוא הכניס אותה לפיו, לקח שאיפה ופלט עשן אדום, שעמד בכל החדר.
אלכס השתעלה. "אין פה חלון, כמובן." היא רטנה.
"דווקא יש." עלי אמר בשלווה. "מאחורייך."
אלכס הביטה מאחוריה וראתה חלון שלא היה שם קודם, משקיף אל ים חשוך, מואר באורם הלבן של שני ירחים. היא קמה על רגליה ונעמדה מול החלון, בוהה בגלים המהפנטים.
"הים יפה הלילה." עלי נעמד לידה, פולט עשן מבעד לחלון.
"זה חלק מאליגטוריה?" אלכס שאלה.
"הימים של אליגטוריה יפים הרבה יותר." עלי השיב. "זה רק צל חיוור."
"רק צל חיוור?" היא חזרה אחריו בהפתעה. "הוא מדהים."
"את רוצה לצאת אליו?" עלי שאל והצביע על הקיר שמשמאלם. אלכס הביטה בקיר וראתה בו דלת עץ. היא נעמדה מולה ופתחה אותה. מבעד לדלת היו המים, כאילו החדר כולו שט על הגלים.
"בהצלחה, אלכס." עלי עמד לידה. "את נראית לי נחמדה." היא הרגישה מכה חזקה בגב וצנחה אל תוך הים.
"תנין." היא התנשפה, נאבקת לצוף. "מלוכלך." היא רצתה לשוב אל החדר ולסגור עמו חשבון, אבל החדר לא נראה בשום מקום, רק ים שחור מכל כיוון ושני ירחים זוהרים מלמעלה. "תנין מלוכלך." היא הרימה את רגליה ופרסה את ידיה לצדדים. "עכשיו נחכה." היא החלה לצוף על הגלים, בוהה בירחים שמעליה.
כשהייתה ילדה, עשתה פעם אותו דבר בדיוק, בים של חיפה. היא נסחפה כמה דקות, עד שהוריה המודאגים הזעיקו את המציל, שהחזיר אותה אל החוף. היא כעסה עליהם, משום שרצתה לראות לאן ייקח אותה הים. רוח עדינה נשבה על פניה, מלטפת, מרגיעה, מזכירה לה את הרוח הרכה שלעתים נשבה על הפארק בכרמיאל, עיר מולדתה.
זכרונות מהעיר עלו בה. טיול בקניון הישן עם החבר הראשון שלה, דימה, בחור גבוה ומצחיק. הם הכירו כשהוא עלה לארץ בכיתה ד'. רק בכיתה י' היא אזרה אומץ והציעה לו לצאת. הגלים נשאו אותה אל הלא-נודע כשהיא נזכרה בדעיכה של הקשר ביניהם. לא רגע אחד, אלא חודשים ארוכים של ספק, אי-ודאות ופחד. לקח לה זמן רב להתגבר על העזיבה שלו. "הקופסה מתעסקת לי במוח." היא הזכירה לעצמה בלחישה, מצאה שהקול שלה שבור ורועד.
חיים שלמים של הדחקה הפכו אותי לאדם מלא כעס. ההכרה איימה לחנוק אותה. חוויות של אלימות, דחייה, עצב. המוות של נירה בגיל עשרים ושתיים, בטיול בהודו אחרי הצבא, מיותר ולא מוצדק, והיא רק בכתה במשך כל השבוע שאחרי. אבל באזכרה השנייה, כשמישהי דיברה אל נירה בכעס גדול, בהאשמות "למה עזבת אותנו?", אלכס בכלל לא כעסה בה. רק כאב עלה בה, רצון לראות את נירה מופיעה פתאום וצועקת – "הלו, מה זה כל העצבים האלה? מה זה אשמתי שהיה אסון טבע? מה אני האל אליגטור?" נירה הייתה בחורה מצחיקה וחכמה, ואולי היא הייתה נשארת בקשר עד היום, או מתנתקת מאלכס לחלוטין אחרי ששליחיו של אליגטור התחילו לחפש אחריה, מחסלים כל חבר או בן משפחה שפגשו בדרך. המוות של נירה היה אות אזהרה מאליגטור, היא סברה לפתע.
כיתה י"ב, היא נזכרה. מורה להיסטוריה בשם גדי מתחיל להטיל ספק במסך הברזל, ומופיע במקום הלא נכון בזמן הגרוע ביותר – כשהיא רצתה להתנקש בחייו של כהן אליגטוריאני. כל ההרג הזה של המחתרת, היא ידעה, היה מנוגד לחלוטין לכל מה שגדי האמין בו, והוא לקח את המחתרת לכיוון שונה לגמרי, של חשיפת האמת, של שלום ואחווה בין בני-אדם ואליגטוריאנים. רק כשהכיר לה את קיימן, הבינה כמה צדק. כמה כואבת הייתה ההיעלמות שלו.
"מספיק עם זה." החליטה. היא הורידה את רגליה בחדות, הושיטה ידיה קדימה וצללה אל תוך הים.
המים היו קרים וחשוכים, ריקים. היא צללה מטה במשך כמה דקות, נשימתה עומדת לה באופן לא טבעי. ככל שהתקרבה אל הקרקעית החלה לראות אור כתום עמום בתוך החושך. לאחר עוד מספר דקות היא הגיעה אל הקרקעית וראתה את עלי יושב ישיבה מזרחית ליד נר בוער ומעשן.
"בואי שבי." הוא חייך. "צפת על המים כבר שבוע. את לא רוצה לנוח?"
"חתיכת חוצפן." היא נעמדה על הקרקעית מולו. "מה דחפת אותי למים?"
"אני? לא נגעתי בך." הוא אמר ברצינות. "את דחפת את עצמך."
"יופי. עוד פילוסופיה בגרוש." היא רטנה.
"אני רואה שאין לך סבלנות," הוא אמר, מאוכזב, "בסדר." הוא כיבה את להבת הנר בשתי אצבעותיו.
הנר נדלק, ושניהם עמדו במרכזה של תזמורת, שנגניה היו חייזרים שפרטו על כלים משונים.
"למה אנחנו כאן?" אלכס שאלה. תשומת לבו של עלי הייתה נתונה למוזיקה, שבאוזניה הייתה אוסף של צלילים שלא התחברו אחד לשני. לאחר רגע הוא נפנה אליה ואמר, כמעט בכעס: "גם מוזיקה את לא אוהבת? זה אחד הקטעים הכי יפים שאני מכיר."
אלכס שתקה. הצלילים הלכו ונעשו ברורים יותר, מעין הרמוניה מוזרה, קצת נעימה וקצת מפחידה. מתוך וילון במרחק יצאה אישה, עם עור כחול וארבע זרועות והתקרבה אליהם, נעמדה על ידם ופנתה אל התזמורת.
"מי זאת?" אלכס לחשה לעלי.
"זאת המנצחת."
היא הניפה את ארבעת זרועותיה, והחייזרים החלו לנגן לפי קצב ידיה. נדמה היה לאלכס שידיה של המנצחת הן ששולטות בנגנים, ואם תעצור, הצלילים יחדלו מלהתקיים. היצירה העמומה נמשכה כמה דקות, עד שלבסוף המנצחת הניחה את ארבעת זרועותיה והצלילים פסקו. היא פנתה לאלכס ואמרה בקול צרוד: "עכשיו תורך."
"מה?" אלכס התפלאה. "אני לא..."
"לא תנגני לנו משהו?" עלי חייך. "אפילו יצירה של בני-אנוש." הוא הוסיף בחוסר-חשק, מכניס עוד סיגריה לפיו.
יש כאן יותר ממה שנראה לעין, אלכס הבינה, ונעמדה במרכז הבמה. "בסדר." היא הרימה יד אחת סגורה, הצביעה על חייזר שאחז בכלי נגינה אימתני. כשהיא פתחה את ידה, הוא פרט את האקורד הראשון. אחר כך הידיים שלה כמו נעו מעצמן, מכניסות כל תו לרגע הנכון. הצליל נשמע כמו גיטרה אקוסטית ישנה, בידיו של אבא שלה שזה עתה שב הביתה מיום עבודה.
"אני רעבה. מה אוכלים היום?" היא שאלה, ילדה צעירה.
"תכף אני אכין לך אוכל. אבל תקשיבי קודם לדבר הזה." אבא שלה אמר בהתלהבות ופרט את המעבר המפתיע. כזה הוא, היא זכרה, ספק בגעגוע, ספק בכעס – קודם כל מוזיקה, ואחר-כך הדברים השוליים כמו לאכול, לנשום, להשתין, לשלם חשבונות.
היצירה נגמרה ועלי הנדהם מחא כפיים, מתרגש עד עמקי נשמתו. "מה זה היה?"
אלכס חייכה, נבוכה. "שיר הגשם של לד זפלין. אתה לא מכיר את זה?"
עלי צחקק. "אני תקוע בקופסה הזאת הרבה לפני שג'ון פול ג'ונס נולד. לא מביאים לי הרבה מוזיקה לכאן, את יודעת. מבחינתי לד זפלין הם רק אגדת-עם."
עלי התקרב אליה. "נתת לי מתנה גדולה היום. אולי אני אצליח לגמול לך." הוא הושיט יד אל פניה והיא נסוגה. "אל תפחדי." היא עמדה במקומה, בוהה בו, והוא הניח את ידו על שתי עיניה, מותיר אותה בחשיכה.
כששבה לה ראייתה, עמדה לבדה ברחוב סואן, מלא באליגטוריאנים ובני-אנוש, הולכים ממקום למקום, עסוקים בענייניהם.
"עלי!" היא קראה. לא הייתה תשובה. המון האנשים היה מחניק. היא ניסתה להסתכל קדימה, לראות היכן הייתה ולאן רצתה ללכת, אך ראתה רק צלליות, ואז משהו פגע בה והיא נפלה על הקרקע.
"סליחה." היא שמעה קול וראתה יד מושטת לעברה מלמעלה. היא אחזה בה וקמה על רגליה, מוצאת עצמה עומדת בכיתת הלימוד בבית-הספר התיכון. היא אחזה בידו של אדם בשנות החמישים לחייו, עם זקן ושיער לא מטופחים, לבוש במעיל חום, בוהה בה בתדהמה.
"גדי!" היא קראה וחיבקה אותו רגע ארוך.
"אלכס." הוא הסתכל עליה, תוהה כמה זמן עבר. "מה את עושה כאן?"
"מה שאתה עשית כאן פעם."
"בבקשה אל תגידי לי שבאת כדי למצוא את הקופסה."
"אני חייבת. ממש כמוך."
הוא חייך. "את זוכרת את הלילה המוזר שהיה לנו במרכז הכרמל?"
היא צחקה. "איך אפשר לשכוח. חיפשנו את קונכיית הנצח במשך שעות. בסוף מצאנו את אליגטור משתין על עץ."
"הוא כל כך כעס, וואו." גדי היה מאושר. "האל אליגטור בכבודו ובעצמו משתין על עץ. הוא נתן לנו לחיות רק בגלל המבוכה, נראה לי."
השתררה דממה בכיתה. "גדי," היא אמרה לבסוף, "אתה חסר לנו."
הוא הניח יד על כתפה. "אני מצטער. חשבתי שאני אצליח למצוא את הקופסה. אם רק יכלתי להזהיר אותך מעלי המשוגע הזה... אני לא מאמין שגם את נתקעת פה."
"נתקעתי? עדיין לא נתקעתי. אני חושבת."
"אליגטור מציב בפנינו מבחנים גדולים." גדי ציטט בתיעוב. מתוך הרצפה יצאה זרוע ענקית של תנין ותפסה את אלכס בגרונה, מושכת אותה מטה אל תוך תהום אין-סופית של אש. הם כמו ריחפו בתוך הלהבות.
הוא נראה כמו יצור פרא. תנין אדיר-מימדים, עומד על שתי רגליו, ידו האחת חונקת אותה והשנייה אוחזת בבקבוק שבור של בירה נשר, חד, קטלני. בעיניים שלו בערו להבות זעם. הוא לבש בגדי עור שחורים, מעוטרים בשלל ברזלים דוקרניים.
"את מרגישה את זה!?" אליגטור צרח, הקול שלו מהדהד ונשרף בלהבות. "הפחד המשתק. הגעת רחוק מדי, אלכס. נמאס לי מהשטויות של בני-האנוש."
"אתה..." היא בקושי הצליחה לזוז, לדבר, או לנשום. "מאבד. את זה." היא הצליחה לחייך, דמעות זולגות מתוך עיניה. אליגטור פלט נהמת זעם מצמררת, ובידו הרים וכיוון כלפיה את הבקבוק השבור, שעתה בער בלהבת סיוטים שחורה.
"אנחנו ננצח." היא אמרה בנשימותיה הספורות שנותרו.
"מספיק." עלי אמר, תופס את ידו של אליגטור שאחזה באלכס, מוריד אותה ממנה. היא נפלה על הרצפה, מעולפת. שלושתם היו בחדר העץ הארגמני. עלי עמד מול אליגטור ללא פחד. "אתה לא אמור להיות כאן. זה לא המקום שלך. זה המקום שלי."
האש בעיניים של האל אליגטור כבתה. הוא שתק.
"יש לך הרבה חוצפה," עלי כעס, "להגיע לכאן אחרי שכלאת אותי בתוך הקופסה הזאת."
"בסדר, בסדר, לעזאזל." אליגטור רטן. "לכל אחד יש משהו להגיד."
"עוף מכאן." עלי פסק בחדות. "או שאני אספר לה את כל הסיפור."
"תמיד אהבת את בני-האדם יותר מדי." אליגטור אמר והחל להישרף. "בגלל זה אני אל ואתה לכוד בקופסה. אל תשכח את זה." האל נעלם מן החדר, מותיר אחריו רק עננת עשן.
עלי ניגש אל אלכס, העיר אותה. היא הרגישה כאילו ניעורה מהסיוט הרע ביותר שחלמה בחייה, אלא שנעדרה תחושת ההקלה שבהתעוררות אל המציאות. אליגטור הוא המציאות.
"תודה." היא אמרה. "בלעדיך הוא..."
"שטויות." עלי עזר לה להתיישב, ישב לידה על הרצפה. "הוא כולו רוח וצלצולים. אל תפחדי ממנו."
"איך אפשר?" היא דיברה, הקול שלה חלש, כל גופה כואב ורועד.
"תזכרי שאליגטור הוא הפחדן הגדול מכולם."
הם ישבו אחת מול השני, ואז אחז בקופסת עץ ארגמנית. "למה את רוצה למצוא את הקופסה?"
"אני רוצה למצוא את קפטן ג'רארד ולעצור את אליגטור." היא ענתה בביטחון.
"תשובה לא נכונה." עלי נד בראשו. "יש לך עוד שתי הזדמנויות."
היא תהתה אם מדובר בעוד מבחן. אבל לא נותר בה כוח למבחנים. "אני רוצה להשמיד את מסך הברזל.
"אלכס!" עלי כעס. "תקשיבי לי טוב. אם תטעי בתשובה שלך, את תהיי תקועה כאן לנצח בתוך הקופסה. עכשיו תנשמי עמוק, תסתכלי בתוך עצמך, תחשבי קצת, ותגידי לי למה את רוצה למצוא את הקופסה! זה לא כזה מסובך."
היא ניסתה לחשוב, עצמה את עיניה וחיפשה רמזים במסע שעברה. הכל נראה לה שרירותי, חסר-היגיון. לא, אולי לא חסר-היגיון. עלי שולט בקופסה ועושה בה כרצונו, לפי גחמותיו הלא-מצונזרות. רוצה לשחות – נשחה. רוצה לשמוע מוזיקה – נשמע.
כמובן, היא הבינה, מגוחך כל כך והגיוני. "אני רוצה שגדי יחזור אלינו."
עליי חייך ופתח את הקופסה בכיוונה.
"עלי?" אלכס שאלה. זה לא היה הוא, אלא קיימן, האליגטוריאן הזקן, בוהה בה בתדהמה. הקופסה הארגמנית נעלמה. "הצלחתי?"
"אני מאמין שכן." קולו של גדי מילא את החדר.
"ואני מניחה שגם מת." היא הוסיפה בהומור.
"לצערי." הוא עצר לרגע, חש עצב גדול, לקח נשימה ארוכה. "הם לא מתו. הם נתקעו בתוכה."
"בתוך הקופסה?"
הוא הנהן בשקט. חברים רבים היו שם, בתוך הקופסה, חברים שהתגעגע אליהם, בני משפחה, אליגטוריאנים שרצו לשים קץ לשלטון האימים.
"קיימן." היא קטעה את מחשבותיו, לקחה את ידו בידה. "אני אצליח." החיוך שלה היה רגוע, בטוח בעצמו. מה היא יודעת שאני לא, קיימן תהה, איך היא כל כך רגועה? הוא הביט בבת-האנוש והרגיש זקן. במונחים אנושיים היא הייתה בוגרת יותר מאז הפעם הראשונה שנפגשו – כמעט בת שלושים. השיער הבהיר שלה היה פחות קצר, והיא לבשה בגדים חרדליים שנראו לו כמו אופנה מוזרה של בני אנוש, אבל לדעתו הם החמיאו לה.
"אני ראיתי כבר הרבה אנשים נכנסים פנימה, אלכס." הוא הרפה מאחיזתה בידו. "ובכל פעם זה היה קשה יותר כשהם לא יצאו. אם גם את..."
"די." בעדינות, היא קטעה אותו. "אני מצטערת. אנחנו חייבים לעשות את זה. אני מקווה שזאת תהייה הפעם האחרונה."
"בסדר." הוא נכנע. הם ישבו משני צידיו של שולחן אבן, ביניהם מונחת קופסת עץ ארגמנית. "את מוכנה?" קיימן שאל. היא הנהנה. הוא תפס את הקופסא בידיו ופתח אותה בכיוונה.
אלכס עמדה בתוך חדר קטן, קירותיו עשויים עץ ארגמני והוא ריק לחלוטין מלבד נר בודד שדלק במרכזו. היא הסתכלה עליו ותהתה לפשרו. בכלל, הבחינה, היה בכל עניין הקופסאות הזה משהו מאוד מרומז ומעודן, לא כמו התיאטראות הרצחניים שבדרך כלל ליוו כל דבר שהיה קשור באל אליגטור. היא התיישבה ליד הנר ונשפה עליו.
"שלום." נשמע קול בחשיכה, עוטף את אוזניה מכל הכיוונים. "ברוכה הבאה לקופסה. מה מביא אותך אליי?"
"אני רוצה למצוא את הקופסה."
"נו, אלא מה!" הקול נאנח. "זה מה שכולם רוצים כאן. אבל למה את רוצה למצוא את הקופסא?"
"אני רוצה להשמיד את האל אליגטור." אלכס אמרה נחרצות.
"טוב, זאת בקשה מאוד פופולרית בשנים האחרונות." הקול לא הופתע. "האמת שאני בכלל לא מאמין לך, אבל לא משנה." היא חשה כעס, אבל שמרה אותו לעצמה. "עכשיו," הוא המשיך, "נראה לי שאפשר להדליק את האור."
הנר נדלק מעצמו, ומול אלכס, מעבר לנר, ישב אליגטוריאן רזה עם משקפיים. הוא לבש סחבות אפורות. "אני עלי." הוא חייך חיוך בעל אלף משמעויות. "התנין שבקופסה."
"אתה מגלה את לי השם שלך מהר, יחסית לאליגטוריאן."
"בתקופה בה אני נוצרתי, אליגטוריאנים לא היו קנאים כל כך לשם שלהם. בכללי, אליגטוריה הייתה מקום שמח יותר."
"אתה היית... חי?"
"אני עדיין חי, אלכס, ואני אמשיך לחיות עד שמישהו יהיה נכון מספיק בשביל למצוא את הקופסה."
"נכון?" אלכס שאלה.
"את יודעת, כוונה טובה, לב נקי, עיניים יפות וכל השאר." עלי פשפש בכיסיו, ושלף מהם בזה אחר זה ניירות גלגול, פילטרים ושקית טבק. "את מעשנת?" אלכס הנידה בראשה לשלילה. "כדאי לך." עלי אמר והחל במלאכת הגלגול. "זה לא הזבל שהתרגלתם לעשן ביקום 1." הוא הניח את קצה הסיגריה על להבת הנר, ועשן אדום סמיך בקע ממנה. הוא הכניס אותה לפיו, לקח שאיפה ופלט עשן אדום, שעמד בכל החדר.
אלכס השתעלה. "אין פה חלון, כמובן." היא רטנה.
"דווקא יש." עלי אמר בשלווה. "מאחורייך."
אלכס הביטה מאחוריה וראתה חלון שלא היה שם קודם, משקיף אל ים חשוך, מואר באורם הלבן של שני ירחים. היא קמה על רגליה ונעמדה מול החלון, בוהה בגלים המהפנטים.
"הים יפה הלילה." עלי נעמד לידה, פולט עשן מבעד לחלון.
"זה חלק מאליגטוריה?" אלכס שאלה.
"הימים של אליגטוריה יפים הרבה יותר." עלי השיב. "זה רק צל חיוור."
"רק צל חיוור?" היא חזרה אחריו בהפתעה. "הוא מדהים."
"את רוצה לצאת אליו?" עלי שאל והצביע על הקיר שמשמאלם. אלכס הביטה בקיר וראתה בו דלת עץ. היא נעמדה מולה ופתחה אותה. מבעד לדלת היו המים, כאילו החדר כולו שט על הגלים.
"בהצלחה, אלכס." עלי עמד לידה. "את נראית לי נחמדה." היא הרגישה מכה חזקה בגב וצנחה אל תוך הים.
"תנין." היא התנשפה, נאבקת לצוף. "מלוכלך." היא רצתה לשוב אל החדר ולסגור עמו חשבון, אבל החדר לא נראה בשום מקום, רק ים שחור מכל כיוון ושני ירחים זוהרים מלמעלה. "תנין מלוכלך." היא הרימה את רגליה ופרסה את ידיה לצדדים. "עכשיו נחכה." היא החלה לצוף על הגלים, בוהה בירחים שמעליה.
כשהייתה ילדה, עשתה פעם אותו דבר בדיוק, בים של חיפה. היא נסחפה כמה דקות, עד שהוריה המודאגים הזעיקו את המציל, שהחזיר אותה אל החוף. היא כעסה עליהם, משום שרצתה לראות לאן ייקח אותה הים. רוח עדינה נשבה על פניה, מלטפת, מרגיעה, מזכירה לה את הרוח הרכה שלעתים נשבה על הפארק בכרמיאל, עיר מולדתה.
זכרונות מהעיר עלו בה. טיול בקניון הישן עם החבר הראשון שלה, דימה, בחור גבוה ומצחיק. הם הכירו כשהוא עלה לארץ בכיתה ד'. רק בכיתה י' היא אזרה אומץ והציעה לו לצאת. הגלים נשאו אותה אל הלא-נודע כשהיא נזכרה בדעיכה של הקשר ביניהם. לא רגע אחד, אלא חודשים ארוכים של ספק, אי-ודאות ופחד. לקח לה זמן רב להתגבר על העזיבה שלו. "הקופסה מתעסקת לי במוח." היא הזכירה לעצמה בלחישה, מצאה שהקול שלה שבור ורועד.
חיים שלמים של הדחקה הפכו אותי לאדם מלא כעס. ההכרה איימה לחנוק אותה. חוויות של אלימות, דחייה, עצב. המוות של נירה בגיל עשרים ושתיים, בטיול בהודו אחרי הצבא, מיותר ולא מוצדק, והיא רק בכתה במשך כל השבוע שאחרי. אבל באזכרה השנייה, כשמישהי דיברה אל נירה בכעס גדול, בהאשמות "למה עזבת אותנו?", אלכס בכלל לא כעסה בה. רק כאב עלה בה, רצון לראות את נירה מופיעה פתאום וצועקת – "הלו, מה זה כל העצבים האלה? מה זה אשמתי שהיה אסון טבע? מה אני האל אליגטור?" נירה הייתה בחורה מצחיקה וחכמה, ואולי היא הייתה נשארת בקשר עד היום, או מתנתקת מאלכס לחלוטין אחרי ששליחיו של אליגטור התחילו לחפש אחריה, מחסלים כל חבר או בן משפחה שפגשו בדרך. המוות של נירה היה אות אזהרה מאליגטור, היא סברה לפתע.
כיתה י"ב, היא נזכרה. מורה להיסטוריה בשם גדי מתחיל להטיל ספק במסך הברזל, ומופיע במקום הלא נכון בזמן הגרוע ביותר – כשהיא רצתה להתנקש בחייו של כהן אליגטוריאני. כל ההרג הזה של המחתרת, היא ידעה, היה מנוגד לחלוטין לכל מה שגדי האמין בו, והוא לקח את המחתרת לכיוון שונה לגמרי, של חשיפת האמת, של שלום ואחווה בין בני-אדם ואליגטוריאנים. רק כשהכיר לה את קיימן, הבינה כמה צדק. כמה כואבת הייתה ההיעלמות שלו.
"מספיק עם זה." החליטה. היא הורידה את רגליה בחדות, הושיטה ידיה קדימה וצללה אל תוך הים.
המים היו קרים וחשוכים, ריקים. היא צללה מטה במשך כמה דקות, נשימתה עומדת לה באופן לא טבעי. ככל שהתקרבה אל הקרקעית החלה לראות אור כתום עמום בתוך החושך. לאחר עוד מספר דקות היא הגיעה אל הקרקעית וראתה את עלי יושב ישיבה מזרחית ליד נר בוער ומעשן.
"בואי שבי." הוא חייך. "צפת על המים כבר שבוע. את לא רוצה לנוח?"
"חתיכת חוצפן." היא נעמדה על הקרקעית מולו. "מה דחפת אותי למים?"
"אני? לא נגעתי בך." הוא אמר ברצינות. "את דחפת את עצמך."
"יופי. עוד פילוסופיה בגרוש." היא רטנה.
"אני רואה שאין לך סבלנות," הוא אמר, מאוכזב, "בסדר." הוא כיבה את להבת הנר בשתי אצבעותיו.
הנר נדלק, ושניהם עמדו במרכזה של תזמורת, שנגניה היו חייזרים שפרטו על כלים משונים.
"למה אנחנו כאן?" אלכס שאלה. תשומת לבו של עלי הייתה נתונה למוזיקה, שבאוזניה הייתה אוסף של צלילים שלא התחברו אחד לשני. לאחר רגע הוא נפנה אליה ואמר, כמעט בכעס: "גם מוזיקה את לא אוהבת? זה אחד הקטעים הכי יפים שאני מכיר."
אלכס שתקה. הצלילים הלכו ונעשו ברורים יותר, מעין הרמוניה מוזרה, קצת נעימה וקצת מפחידה. מתוך וילון במרחק יצאה אישה, עם עור כחול וארבע זרועות והתקרבה אליהם, נעמדה על ידם ופנתה אל התזמורת.
"מי זאת?" אלכס לחשה לעלי.
"זאת המנצחת."
היא הניפה את ארבעת זרועותיה, והחייזרים החלו לנגן לפי קצב ידיה. נדמה היה לאלכס שידיה של המנצחת הן ששולטות בנגנים, ואם תעצור, הצלילים יחדלו מלהתקיים. היצירה העמומה נמשכה כמה דקות, עד שלבסוף המנצחת הניחה את ארבעת זרועותיה והצלילים פסקו. היא פנתה לאלכס ואמרה בקול צרוד: "עכשיו תורך."
"מה?" אלכס התפלאה. "אני לא..."
"לא תנגני לנו משהו?" עלי חייך. "אפילו יצירה של בני-אנוש." הוא הוסיף בחוסר-חשק, מכניס עוד סיגריה לפיו.
יש כאן יותר ממה שנראה לעין, אלכס הבינה, ונעמדה במרכז הבמה. "בסדר." היא הרימה יד אחת סגורה, הצביעה על חייזר שאחז בכלי נגינה אימתני. כשהיא פתחה את ידה, הוא פרט את האקורד הראשון. אחר כך הידיים שלה כמו נעו מעצמן, מכניסות כל תו לרגע הנכון. הצליל נשמע כמו גיטרה אקוסטית ישנה, בידיו של אבא שלה שזה עתה שב הביתה מיום עבודה.
"אני רעבה. מה אוכלים היום?" היא שאלה, ילדה צעירה.
"תכף אני אכין לך אוכל. אבל תקשיבי קודם לדבר הזה." אבא שלה אמר בהתלהבות ופרט את המעבר המפתיע. כזה הוא, היא זכרה, ספק בגעגוע, ספק בכעס – קודם כל מוזיקה, ואחר-כך הדברים השוליים כמו לאכול, לנשום, להשתין, לשלם חשבונות.
היצירה נגמרה ועלי הנדהם מחא כפיים, מתרגש עד עמקי נשמתו. "מה זה היה?"
אלכס חייכה, נבוכה. "שיר הגשם של לד זפלין. אתה לא מכיר את זה?"
עלי צחקק. "אני תקוע בקופסה הזאת הרבה לפני שג'ון פול ג'ונס נולד. לא מביאים לי הרבה מוזיקה לכאן, את יודעת. מבחינתי לד זפלין הם רק אגדת-עם."
עלי התקרב אליה. "נתת לי מתנה גדולה היום. אולי אני אצליח לגמול לך." הוא הושיט יד אל פניה והיא נסוגה. "אל תפחדי." היא עמדה במקומה, בוהה בו, והוא הניח את ידו על שתי עיניה, מותיר אותה בחשיכה.
כששבה לה ראייתה, עמדה לבדה ברחוב סואן, מלא באליגטוריאנים ובני-אנוש, הולכים ממקום למקום, עסוקים בענייניהם.
"עלי!" היא קראה. לא הייתה תשובה. המון האנשים היה מחניק. היא ניסתה להסתכל קדימה, לראות היכן הייתה ולאן רצתה ללכת, אך ראתה רק צלליות, ואז משהו פגע בה והיא נפלה על הקרקע.
"סליחה." היא שמעה קול וראתה יד מושטת לעברה מלמעלה. היא אחזה בה וקמה על רגליה, מוצאת עצמה עומדת בכיתת הלימוד בבית-הספר התיכון. היא אחזה בידו של אדם בשנות החמישים לחייו, עם זקן ושיער לא מטופחים, לבוש במעיל חום, בוהה בה בתדהמה.
"גדי!" היא קראה וחיבקה אותו רגע ארוך.
"אלכס." הוא הסתכל עליה, תוהה כמה זמן עבר. "מה את עושה כאן?"
"מה שאתה עשית כאן פעם."
"בבקשה אל תגידי לי שבאת כדי למצוא את הקופסה."
"אני חייבת. ממש כמוך."
הוא חייך. "את זוכרת את הלילה המוזר שהיה לנו במרכז הכרמל?"
היא צחקה. "איך אפשר לשכוח. חיפשנו את קונכיית הנצח במשך שעות. בסוף מצאנו את אליגטור משתין על עץ."
"הוא כל כך כעס, וואו." גדי היה מאושר. "האל אליגטור בכבודו ובעצמו משתין על עץ. הוא נתן לנו לחיות רק בגלל המבוכה, נראה לי."
השתררה דממה בכיתה. "גדי," היא אמרה לבסוף, "אתה חסר לנו."
הוא הניח יד על כתפה. "אני מצטער. חשבתי שאני אצליח למצוא את הקופסה. אם רק יכלתי להזהיר אותך מעלי המשוגע הזה... אני לא מאמין שגם את נתקעת פה."
"נתקעתי? עדיין לא נתקעתי. אני חושבת."
"אליגטור מציב בפנינו מבחנים גדולים." גדי ציטט בתיעוב. מתוך הרצפה יצאה זרוע ענקית של תנין ותפסה את אלכס בגרונה, מושכת אותה מטה אל תוך תהום אין-סופית של אש. הם כמו ריחפו בתוך הלהבות.
הוא נראה כמו יצור פרא. תנין אדיר-מימדים, עומד על שתי רגליו, ידו האחת חונקת אותה והשנייה אוחזת בבקבוק שבור של בירה נשר, חד, קטלני. בעיניים שלו בערו להבות זעם. הוא לבש בגדי עור שחורים, מעוטרים בשלל ברזלים דוקרניים.
"את מרגישה את זה!?" אליגטור צרח, הקול שלו מהדהד ונשרף בלהבות. "הפחד המשתק. הגעת רחוק מדי, אלכס. נמאס לי מהשטויות של בני-האנוש."
"אתה..." היא בקושי הצליחה לזוז, לדבר, או לנשום. "מאבד. את זה." היא הצליחה לחייך, דמעות זולגות מתוך עיניה. אליגטור פלט נהמת זעם מצמררת, ובידו הרים וכיוון כלפיה את הבקבוק השבור, שעתה בער בלהבת סיוטים שחורה.
"אנחנו ננצח." היא אמרה בנשימותיה הספורות שנותרו.
"מספיק." עלי אמר, תופס את ידו של אליגטור שאחזה באלכס, מוריד אותה ממנה. היא נפלה על הרצפה, מעולפת. שלושתם היו בחדר העץ הארגמני. עלי עמד מול אליגטור ללא פחד. "אתה לא אמור להיות כאן. זה לא המקום שלך. זה המקום שלי."
האש בעיניים של האל אליגטור כבתה. הוא שתק.
"יש לך הרבה חוצפה," עלי כעס, "להגיע לכאן אחרי שכלאת אותי בתוך הקופסה הזאת."
"בסדר, בסדר, לעזאזל." אליגטור רטן. "לכל אחד יש משהו להגיד."
"עוף מכאן." עלי פסק בחדות. "או שאני אספר לה את כל הסיפור."
"תמיד אהבת את בני-האדם יותר מדי." אליגטור אמר והחל להישרף. "בגלל זה אני אל ואתה לכוד בקופסה. אל תשכח את זה." האל נעלם מן החדר, מותיר אחריו רק עננת עשן.
עלי ניגש אל אלכס, העיר אותה. היא הרגישה כאילו ניעורה מהסיוט הרע ביותר שחלמה בחייה, אלא שנעדרה תחושת ההקלה שבהתעוררות אל המציאות. אליגטור הוא המציאות.
"תודה." היא אמרה. "בלעדיך הוא..."
"שטויות." עלי עזר לה להתיישב, ישב לידה על הרצפה. "הוא כולו רוח וצלצולים. אל תפחדי ממנו."
"איך אפשר?" היא דיברה, הקול שלה חלש, כל גופה כואב ורועד.
"תזכרי שאליגטור הוא הפחדן הגדול מכולם."
הם ישבו אחת מול השני, ואז אחז בקופסת עץ ארגמנית. "למה את רוצה למצוא את הקופסה?"
"אני רוצה למצוא את קפטן ג'רארד ולעצור את אליגטור." היא ענתה בביטחון.
"תשובה לא נכונה." עלי נד בראשו. "יש לך עוד שתי הזדמנויות."
היא תהתה אם מדובר בעוד מבחן. אבל לא נותר בה כוח למבחנים. "אני רוצה להשמיד את מסך הברזל.
"אלכס!" עלי כעס. "תקשיבי לי טוב. אם תטעי בתשובה שלך, את תהיי תקועה כאן לנצח בתוך הקופסה. עכשיו תנשמי עמוק, תסתכלי בתוך עצמך, תחשבי קצת, ותגידי לי למה את רוצה למצוא את הקופסה! זה לא כזה מסובך."
היא ניסתה לחשוב, עצמה את עיניה וחיפשה רמזים במסע שעברה. הכל נראה לה שרירותי, חסר-היגיון. לא, אולי לא חסר-היגיון. עלי שולט בקופסה ועושה בה כרצונו, לפי גחמותיו הלא-מצונזרות. רוצה לשחות – נשחה. רוצה לשמוע מוזיקה – נשמע.
כמובן, היא הבינה, מגוחך כל כך והגיוני. "אני רוצה שגדי יחזור אלינו."
עליי חייך ופתח את הקופסה בכיוונה.
"עלי?" אלכס שאלה. זה לא היה הוא, אלא קיימן, האליגטוריאן הזקן, בוהה בה בתדהמה. הקופסה הארגמנית נעלמה. "הצלחתי?"
"אני מאמין שכן." קולו של גדי מילא את החדר.