B2. בריונים: עלייתו של מלך הג'אז

מומלץ בחום - לקרוא לפני כן את "בריונים: סיפור נקמה".
בריונים: עלייתו של מלך הג'אז
חזרתי הביתה. הסתכלתי על נרה. עדיין ג'ינג'ית, עדיין יודעת בדיוק מי אני בלי שאצטרך להגיד מילה. "אבי." היא אמרה בחשש מהול בכעס. "איפה היית?"
"סתם." השבתי. "סתם."
"אני מכירה את הפרצוף הזה." היא החליטה. "מזמן לא ראיתי אותו. אבל אני מכירה אותו. זה הפרצוף המתוסכל-שונא-מפחד הזה, שאתה שומר לרגעים הקשים והמוזרים ביותר. ראית תנינים כלשהם לאחרונה?"
שתקתי.
"נכון שלא הלכת להיפגש עם אליגטור בגלל כל השטויות האלה של הג'אז?"
שוב שתקתי.
"ונכון שלא גלשת אחורה בזמן וניסית לרצוח את מיילס דייוויס?"
"מה אני יכול להגיד." חייכתי בידיעה שגם הקרב הזה אבוד מראש. "את מכירה אותי יותר מדי טוב."
נרה לא צחקה. "טוב, אז, אני מניחה שפשוט רצחת אותו והכל הסתדר ועכשיו הכל בסדר. אני צודקת, נכון?"
"כן." עניתי. "בערך, נרה."
"כמה בערך?"
"לא הצלחתי להרוג אותו, ואז הוא ראה אותי וחייך."
"מיילס דייויס ראה אותך מנסה לרצוח אותו, וחייך?"
רק כשהיא אמרה את זה הבנתי את חומרת המצב. "נדמה לי שאני בצרה גדולה."

מה בדיוק חשבתי לעצמי? לא חשבתי. פעלתי מתוך עלבון. נעלבתי בשם נגן הג'אז האהוב עליי, אריק דולפי, הילד הביישן שניגן סקסופון בחצר האחורית בזמן ששאר הילדים שיחקו כדורגל, או כדורסל, או מה שהאמריקאים משחקים שם. ואז הוא גדל, מפתח קריירה מוזיקלית קצרה, אבל מדהימה, ואז מיילס דייויס, חתיכת החרא הכי גדולה שהכניסה חצוצרה לפה אי פעם, שמע אלבום שלו במהלך ראיון, ואמר בתגובה את הדברים הבאים:
"זה חייב להיות אריק דולפי. אף אחד אחר לא נשמע עד כדי כך גרוע! בפעם הבאה שאני אפגוש אותו אני אדרוך לו על הרגל. תדפיס את זה. לדעתי הוא מגוחך. הוא חתיכת בן זונה עצוב."
את הציטוט הזה הקראתי לאל אליגטור. שיטחתי בפניו את הטיעונים המצוחצחים שלי: אנחנו יוצאים מתוך נקודת הנחה שהמוזיקה של האדם משקפת את הנשמה שלו. בהתאם לכך, אדם מחורבן יעשה מוזיקה מחורבנת.
כלומר; בשביל להוכיח שהמוזיקה של מיילס דייויס מחורבנת אני רק צריך להוכיח שהוא בן אדם מחורבן – וכאן ההוכחה הייתה קלה מאוד; מדובר באיש אלים, גס, שתלטן ושחצן. כבונוס, הוא גם שנא קהל. מוזיקאי ששונא קהל. לא מתבייש ממנו – שונא אותו.
מכאן יוצא שהמוזיקה של מיילס דייויס מחורבנת. כל מי שטוען אחרת למעשה מציע שהמוזיקה של אדם לא משקפת את הנשמה שלו, או שאדם אלים שמכה את בנות-הזוג שלו הוא לא אדם מחורבן.
"הבן אדם הזה הקדיש יותר סולואים לרצפה מאשר לקהל שלו." סיכמתי לאליגטור, כולי זועם ודמעות מתחילות להצטבר בגרוני.
האל אליגטור ישב בצד השני של השולחן. הוא לבש חליפה חומה, אלגנטית ומחוספסת ועישן מקטרת. "אבי." הוא חייך. "אתה באמת חושב שאפשר לעבוד עליי?" בלעתי רוק במתח. "אני מכיר את האנושות עוד לפני שהיא נוצרה. אתה יודע שאני הכרתי את אריק? ניגנתי איתו פעם ועם מינגוס גם, אבל ההקלטות האלה אבדו לצערי." עכשיו פשוט בהיתי בו.
"בכל מקרה," הוא המשיך אחרי שפלט עשן-מקטרת סגול, "כל מה שאמרת זה שטויות. לא כי אתה לא צודק – אתה צודק. אבל זאת לא הסיבה האמיתית שאתה רוצה להרוג אותו." הוא הצביע עליי עם המקטרת. "יש לך משהו לא פתור עם בריונים."
חייכתי. "נו באמת." ניסיתי. "כבר הרגתי את כל הבריונים בעולם. סגרתי פינה."
"אני נראה לך כמו זיקית?" הוא בהה בי, כמעט מאבד את שלוותו.
שתקתי והבטתי לתוך עיניו בלי פחד, כמעט. בסוף הוא פלט עשן כעוס מאפיו והתרווח. "בכל מקרה," הוא אמר והושיט יד למגירה בצד השולחן, "ציינתי שאני הכרתי את אריק." הוא שלף מתוך המגירה כדור בדולח שזרח באור לבן והניח אותו על השולחן. "והוא היה בחור טוב." הוא הניח גם אקדח-תופי על השולחן.
הושטתי יד כלפי הכדור. "רגע!" אליגטור קרא. הרמתי גבה לכיוונו. "יש עוד משהו שאתה צריך לדעת."
נאנחתי. הוא לא מפסיק לדבר.
"אם תיכשל, כל הזמנים והיקומים הולכים לטבוע בביוב. אין לך מושג כמה חרא יצוף. אין לך מושג מי זה מיילס דייויס באמת, אבי. והאינסטינקטים שלי אומרים לי: אליגטור, בשביל מה אתה צריך את כל הבלאגן הזה, עם צירי זמן ויקומים מתנגשים, אין לך שום אינטרס פה." הוא עצר כדי לעשן עוד קצת. "אבל אני סקרן..." הוא חייך. "וחוץ מזה, אני מת על כל הבלאגן הזה."
שתקתי.
"פשוט עדיף שלא תיכשל." הוא סיכם.

מיותר לציין שנכשלתי.
בעזרת כדור הבדולח הגעתי לשנות ה-50, להופעה של מיילס דייויס. על הבמה ניגנו ארבעה נגנים מדהימים, וכדי להשלים את התמונה, גם מיילס מדי פעם שחט את האוזניים שלי בעזרת מכשיר עינויים שטני שבמקרה נראה כמו חצוצרה.
שלפתי את האקדח ויריתי עליו בזמן שהוא ניגן. קולות החצוצרה הצורמים בלעו את צליל הירי. לא קרה כלום. אף אחד לא שם לב אליי. כל הקהל ישב, מהופנט לצלילים הדוחים; ההערצה עיוורה אותם עד כדי כך שלא היה להם אכפת שיש רוצח בקהל. יריתי עוד חמישה כדורים, אך הנגינה של מיילס בלעה את כולם. המוזיקה הלכה ונהייתה מפחידה יותר ויותר, הקולות נעשו מחושמלים ורנדומליים, אפלים, וכל הצבעים הפכו לאדום כהה ובוהק. הבטתי על הבמה, מהופנט.
מיילס דייויס, כולו צבוע אדום, הוציא את החצוצרה מהפה שלו, הסתכל ישירות אל תוך עיניי וחייך. לא הצלחתי לזוז, לא יכלתי לעשות כלום. הוא חזר לנגן ואני הרמתי את כדור הבדולח וברחתי משם.

כשהלכתי לישון בלילה חלמתי על חטיבת הביניים.
"היי, אבי, מה זה הדבר הזה?" מישהו גבוה ופופולרי חטף לי את הסקסופון מהידיים. "אז זה הכלי הגדול שהשמועה אומרת שיש לך."
זה לא היה מצחיק. "זה סקסופון."
"שום סקסופון!" האיש הגבוה עם החיוך השטני זרק את הסקסופון מהחלון, והוא פגע בראש של ילד בכתה ז' שבדיוק איחר לשיעור ספורט. ילדה אחרת באה לעזור לו, ואז עוד חמישה בריונים נעמדו ליד החלון והחלו לזרוק עליה סנדוויצ'ים רקובים.
שתקתי. יצאתי מהכיתה ומצאתי את עצמי בחדר נעוריי, יושב על המחשב ומשחק במלחמות. לידי ישב חבר. "למה אתה משחק במלחמה במקום בכדורגל?" הוא שאל בנחמדות. "יא גיימר." זה היה איתן טלקר, והוא היה לבוש בבגדי עור אדומים כמו של מיילס דייוויס המאוחר.
"אבל גם אתה גיימר!" צעקתי.
"כן, אבל אני בריון, אז מותר לי. וחוץ מזה, שתוק."
כמה אני שונא שאומרים לי לשתוק. מסך המחשב הוחלף במעלית ונכנסנו לתוכה שנינו, אני והאל אליגטור. היא החלה לרדת.
"זאת רק ההתחלה, אבי," הוא אמר, "אמרתי לך שיהיה בלאגן אם תיכשל."
"זה הרבה יותר גרוע ממה שחשבתי, נכון?" נאנחתי.
"אתה לא מדמיין אפילו."
דלת המעלית נפתחה, ונכנסתי אל אחד השיעורים הראשונים של שנה א' בלימודי עבודה סוציאלית בתל-חי, אל היום שבו לא היה מקום פנוי לבד, ולכן נאלצתי לשבת ליד נרה, ארוסתי לעתיד. אלא שהמקום היה תפוס הפעם. לידה ישב מיילס דייויס, עם זקן צרפתי מטופח, בלורית מלאה תכשירים, משקפי שמש וחולצה מכופתרת בצבע אדום כהה. הם צחקו והיה להם כיף ביחד. לא נותר אף כסא פנוי. נעמדתי עם הגב לקיר והקשבתי לשיעור מבוא לסוציולוגיה בעמידה.

"כוס עמק." קיללתי כשהתעוררתי. "מה זה החלום חרא הזה." הסתכלתי ימינה. "נרה." מלמלתי. "נרה."
היא לא הייתה לידי, וגם המיטה שלי לא הייתה מתחתיי. הייתי על מזרן יחיד מרקיב, באמצע בית נטוש, ובסלון ישבו אשכנזי, מזרחי ואמריקאי והזריקו הרואין. רציתי לחשוב שזה אחד מהחלומות האלה, שאתה חושב שקמת, כמו בסרטים, אבל ידעתי להבדיל בין חלום למציאות; וכבר ראיתי כל כך הרבה שטויות מאז שפגשתי את אליגטור לראשונה, שברור לי שהכל אפשרי.
"מה המצב אבי?" האשכנזי שאל אותי. "בא להרביץ איתנו?"
"תודה, נשמה." עניתי. "עוד מעט."
"תראו את אבי, נקי!" האמריקאי צחק.
"כן. נו." לא ידעתי מה להגיד. "אני יוצא לשאוף אוויר."
"אוויר." המזרחי חייך. "תהנה."

יצאתי החוצה. הבית הנטוש בו שכבתי, כך הסתבר, היה ממש מול הבית של נרה ושלי ברחוב שפירנצק בקריית שמונה. היה לי ניחוש מה הולך לקרות.
עליתי לקומה שלי ונעמדתי מול הדלת. בתוך הבית התנגנה מוזיקה בקולי קולות, לא קצבית ולא יפה. "רגע!" שמעתי את נרה קוראת.
הדלת נפתחה. מיילס דייוויס עמד מולי בחלוק אדום וחייך. הניחוש שלי היה נכון.
"מיילס דייוויס." זה כל מה שהצלחתי להגיד.
"הבן-זונה שניסה להרוג אותי לפני חמישים שנה." הוא חייך.
רציתי לקלל אותו, להרביץ לו, להרוג אותו במקום. אבל לא היינו באליגטוריה, ולא בחלום, היינו במציאות האמיתית והמאיימת, והרגשתי כמו אותו ילד בחטיבת הביניים, מפוחד.
"מיילס, הכל טוב שם?" נרה צעקה מהמטבח.
"כן, מותק, אני שנייה הולך לעזור פה לשכן." הוא יצא אליי וסגר את הדלת אחריו.
"אתה יודע, מיילס," זה מה שהצלחתי להגיד, מרגיש שוב את אותן דמעות, "נשים זה לא רכוש. אתה לא גנבת לי אותה. היא לא שלך והיא לא הייתה שלי. אם היא אוהבת אותך..."
הוא קטע אותי. "היא אוהבת להזדיין איתי."
הכעס התחיל לתפקד, בכל זאת. "אל תדבר ככה."
"מה תעשה לי?" מיילס חייך.
"אל תדבר ככה."
"אבי." הדלת הייתה פתוחה ונרה עמדה תחת המשקוף, לבושה בבדים אפריקאיים אדומים. "זה נגמר בינינו לפני חמישים שנה." היא נעמדה ליד מיילס. "אתה לא יכול לבוא לכאן."
"מה?" קפאתי.
"תיכנס, מיילס." היא ציוותה בקשיחות והוא חייך אליי, נפנף בידו בגסות ונכנס הביתה בטריקת דלת.
"אבי." היא הסתכלה עליי. שתקתי. "אני מצטערת. זה פשוט לא היה נכון. אף פעם. ניסינו. אבל זה לא היה נכון. אני מצטערת. פגשתי את מיילס..."
"ומתי פגשת אותי?" שאלתי.
היא שתקה.
"הוא עשה משהו, נרה." ניסיתי להסביר. "הוא נכנס במקומי, אבל גם לא במקומי, את לא רואה?"
היא הניחה יד על ידי שלי. "הוא לא במקומך." היא אמרה בעצב. "זה לא ככה. אני כן חושבת שאתה... אני כן אוהבת אותך."
"אבל אני לא מיילס דייוויס."
היא שתקה והורידה ממני את היד שלה.
"אני צריך ללכת עכשיו, נרה."
"כן." היא הסכימה בעצב.

הסתובבתי ברחובות של קריית שמונה, מנסה לעכל את העובדה שנרה הרגע נפרדה ממני; העובדה שהיא עזבה אותי בשביל נגן ג'אז שמת לפני כמעט שלושים שנה לא הוסיפה נחמה, וגם לא חוסר היכולת שלי לסדר הכל על ציר זמן הגיוני.
"אליגטור." מלמלתי בשקט. "אם אתה באיזור ושומע אותי, אני אשמח לקצת מהבלאגן שלך עכשיו." לא הייתה תשובה. "נכסח אותו ביחד ונחזיר הכל אחורה, כמו שאתה תמיד עושה, לא?" הרגשתי צער עצום, שלא יכלתי להתמודד איתו בכלל. הייתי האיש הכי טיפש בעולם, ורק כשקראתי את הכותרת של העיתון הבנתי עד כמה.
"יום הבחירות," אמרה הכותרת הראשית, והטקסט פירט: "מיילס דייוויס מוביל כרגע בסקרים עם 55 מנדטים, לעומת בנימין נתניהו שבקושי הביא 30." בסך הכל זה היה הגיוני, דמות מפורסמת שעולה לשלטון, הדברים האלה קורים. הבנתי שמחר מיילס דייוויס יהיה ראש הממשלה.
חזרתי אל הבית הנטוש.
"נו." המזרחי דיבר איתי. "שאפת אוויר?"
"כן. תודה."
"אתה רוצה להרביץ איתנו קצת?" האשכנזי שאל.
"לא. תודה. אין לי מצב רוח."
"תראו את אבי, נקי!" האמריקאי צחק.
נרדמתי על המיטה המרקיבה.

"קום, לעזאזל, קום." שמעתי קול נוקשה וחזק מטלטל אותי. "כמה אתה ישן."
זה היה איש גדול ומפחיד, והוא הרים אותי על רגליי. הייתי לבוש בסחבות לבנות. הוא תפס אותי בזרועי והוציא אותי מתוך מה שהתברר כתא כלא טחוב. "מה..." ניסיתי להתעורר.
"המלך ביקש לראות אותך."
"יש סיכוי במקרה שזה..." והוספתי בשנאה: "מלך הג'אז?"
הסוהר נתן לי מכה בראש, מספיק חזקה בשביל לכאוב, ואמר: "שמור על הפה שלך."
הוא לקח אותי דרך מסדרון ארוך, מלא בתאי כלא מוזרים. באחד מהם, שזהר באורות אדומים, ישב האל אליגטור ובהה בי במבט עצבני מאוד. לבסוף הגענו להיכל עצום ומוזהב, מלא בעטיפות תקליטים של מיילס דייויס. בקצה החדר, מרחק כשלושים מטר ממני, נח כסא עצום בגובה רב, כולו זהב ועיטורים, ועליו ישב מלך האפלה של האנושות, בבגדי עור אדומים.
"אבי." הקול הדהד בהיכל. "בוא תתקרב."
הסוהר ואני התחלנו לפסוע לכיוונו עד שהיינו במרחק כעשרה מטרים מהכסא. הייתי צריך להרים את הראש כדי לראות את פניו. הוא בקושי נראה אנושי – ערימה של צללים אדומים ושחורים, מתנועעים כמו להבות.
"כן?" שאלתי.
"רציתי להודות לך, אבי."
שתקתי.
"בזכותך השגתי את כל זה." הוא שלף מתוך הגלימה שלו כדור בדולח לבן. "אם לא היית מראה לי את הכדור הזה, לא הייתי יכול לקחת לך אותו, וללמוד ממנו את כל הסודות של האל אליגטור."
"מה אתה?"
מיילס קם על רגליו בריחוף, נוחת באלגנטיות מול הפרצוף שלי. בקושי היה ניתן להבדיל בין הגוף האנושי המקורי שלו לאפלה הבוערת שעטפה אותו. "אתה לא מזהה אותי? אני שם." הוא הניח אצבע צורבת על הרכה שלי. "בפינות האפלות של הנשמה של האנושות. באלימות, ברוע, במקומות האנושיים ביותר – בתוך הצל. כשראיתי איך הרגת את כל בריוני כדור-הארץ, ידעתי שנועדת לגדולות. הייתי מאוד גאה בך באותו יום באליגטוריה, שתדע."
"זה שקר."
"אתה יודע שנהנית, אבי." הוא אמר בחלקלקות. "כל הרצח הזה. זה היה כיף, לא?"
בהיתי בעיניים שלו, התהום השחור האין-סופי, פוגש בתוכן את כל החלומות האלימים שלי, נזכר בכל המעשים הרעים שלי, בחטאים. גם אני הייתי בריון בחיי. החזקים פגעו בי כשהייתי חלש, אבל היו חלשים ממני ששרפתי. בתוך החושך ראיתי אורגיה בלתי פוסקת של אלימות ותאוות בשרים. נשים, גברים וחייזרים מגשימים את הפנטזיות הסוטות ביותר שלי, כשכל העת מטפסים עלינו מיליוני תנינים ולטאות. אחר כך חיסלתי את כולם, את החברים שלי, את המשפחה שלי, ומיליארדי אנשים שאני לא מכיר, עם אותו גרזן אדיר מימדים שהשתמשתי בו כדי לחסל את הבריונים באליגטוריה. עמדתי באפלה וראיתי את הגופה של נרה, מבותרת.
"די!" צעקתי והזזתי את היד שלו ממני בחדות. "מה אתה רוצה?"
"תצטרף אליי, אבי. אני צריך את עזרתך."
"לא."
"אני יכול להחזיר אליך את נרה."
"אין לך שליטה עליה. היא עזבה אותי מרצונה."
"אתה מוכן להפסיק עם הפמיניזם המזדיין הזה!?" הוא צעק ובעט בי בבטן. התקפלתי על הרצפה בכאב. "אחרי שאני אצוד את הדולפין, והצביעות תימחק מהיקום הזה, אתה תעדיף להיות איתי מאשר נגדי. אני נותן לך הזדמנות אחרונה."
"ממה..." היה קשה לדבר. הצלחתי לקום לכדי כמעט-ישיבה. "ממה אתה פוחד, מיילס."
"פוחד!" הוא צחק. "ויתרתי מזמן על הפחד." הוא הניח כף יד על הפנים שלי, אצבעות ארוכות וקשוחות. ביד השנייה הוא אחז בחצוצרה אדומה שבהקה באדום זורח. "בכל זאת אבי, היה כיף להכיר אותך." הייתי משותק ובהיתי בחצוצרה שלו באימה. הוא הכניס אותה לפה שלו והחל לנשוף בטירוף, מזיז את אצבעותיו במהירות מסחררת. הרגשתי את החיים שלי מתרוקנים ממני והופכים לצלילי חצוצרה רעים. כל תו שהוא ניגן הפך אותי לחלש יותר. זה היה השיר שלי שהתנגן, של מי שאני באמת, אלים, חלש ואפל. המנגינה הייתה מכוערת.
"אתה שומע את השיר, אבי?" מיילס עצר לרגע וצחק. "זה קצת מזכיר את האלבום שלי מ-2003, 'הזונות גמרו עם שחר'."
"בן זונה." פלטתי בשארית כוחותיי. הכרתי את האפלה הזאת. היא הייתה בתוכי. בתוך כל אדם שאי פעם הכרתי. אבל לא הייתי כמוהו. שנאתי את השיר הזה. היה בי עוד משהו... שלא הצלחתי לתת לו שם. רצונות כמוסים, נסתרים לא פחות מאלה של הצל, אלא יותר מהם. לא ברורים, מטושטשים. הדברים שמיילס דיבר עליהם לא היו סודות; האנושות כולה יודעת מה האפלה ששוכבת בקרקעית שלה. אבל מתחת לקרקעית ראיתי את מה שקברתי עמוק הרבה יותר: חופש, שלווה, צחוק – מהסוג האמיתי, לא המרושע. חברות. אהבה. בקושי הייתה להן צורה. אבל הם בקעו מתוך החצוצרה של מיילס דייויס.
"מה זה!?" הוא צרח בזעזוע והפסיק לנגן.
"סקיצה של מלבה." חייכתי. "זה שיר של אריק דולפי." נפלתי על הקרקע בעילפון.

"אבי. תתעורר."
"מה עכשיו?"
ישבנו על שתי ספות ישנות ונוחות. מולי ישב גבר אפרו-אמריקאי, גבוה ורזה עם קלרינט-בס בידו.
"הדולפין." נשמתי לרווחה.
"נחמד לבקר שוב בעולם שלכם." הוא חייך בביישנות. "אם לא היית מחליף לו את השיר הוא היה הורג אותך. בזכותך הוא זימן את הרוח שלי לתוך החצוצרה שלו. זה חירפן אותו לגמרי. הוא נעלם בינתיים."
"מה יקרה עכשיו?"
"דיברתי עם אליגטור. הוא יתקן מה שאפשר."
"אריק." חשתי שוב עצב גדול. הוא הביט בי, מצפה. "איך אפשר לנצח?"
"את מיילסטון?"
"את החיים האלה."
"אני נראה לך כמו מישהו שניצח?" הוא צחק. "נכנס לבית חולים עם התקף סכרת וחושבים שאני נרקומן, רק בגלל שאני שחור. זה המוות הכי טיפשי בהיסטוריה, אבי."
"אז מה אני עושה עכשיו?"
"תחייה, אבי, למען השם, תחייה."

ישבתי על ספסל ליד גן השעשועים בקריית שמונה ועישנתי סיגריה. לידי ישב אליגטור ועישן גם אחת.
"אתה יודע שהוא יחזור, אבי." אליגטור אמר ואיפר על הרצפה.
"כן. אתה יודע שנרה ואני לא חזרנו?" אמרתי בשארית הגבריות הקשוחה שעוד נותרה בי ושאפתי מהסיגריה שלי.
"גם לכוחות שלי יש מגבלות." אליגטור צחק ולקח עוד שאיפה. "בן-זונה רציני, המיילס דייויס הזה, אה?"

X. חלום אמריקאי

עדכון! הסיפור פורסם בגרסא אנגלית, ארוכה יותר וערוכה יותר, במגזין האינטרנטי Scarlet Leaf Review, וניתן לקרוא אותה בקישור הזה.

חלום אמריקאי / גיל דניאל

מוריס נולד בשנת 1911, ומהיום שהכיר את עצמו, ידע שהוא שונא לרקוד.

"כל הסיפור הזה מוזר." אמר גימל.
"כן." אלף השיב, מעשן בכבדות. "מה זה הדבר הזה?"
הבית כולו היה שרוף עד היסוד, ובמרכזו הייתה כתובת שטנית, בוערת באש ירוקה. "בחיים שלי לא ראיתי דבר כזה." גימל הודה. "אני רוצה להגיד ילדים מופרעים, אבל אני לא יודע איזה ילדים מופרעים עושים כזאת אש ירוקה."
"מה זה החרא הזה." אלף בעט חופן אפר על כתובת האש והיא נותרה בוערת. שמש הבוקר הלוהטת והאדמה החרוכה חיממו את ראשו, שממילא היה חם.
"אל תתחרפן עליי, אלף." גימל אמר בלי המון סבלנות. אלף הסתכל עליו בציפייה. "אנחנו צריכים להיראות טוב ליד כל האזרחים האלה." הוא הצביע על קהל עירוני סקרן שהסתכל עליהם. לאחר שאלף ראה אותם, הוא נעמד זקוף ושמר על ארשת פנים מכובדת ורצינית.
"בקיצור." גימל חזר להסתכל על הלהבות השטניות בירוק. "אני חושב שיש לנו עסק עם מדען מטורף."
אלף צחקק. "אני חושב שזה בכלל עבודה של גולש בזמן."
"למה לא שניהם?" גימל שאל במלוא הרצינות. לאלף לא הייתה תשובה.

מוריס בן השמונה עמד מול שתי מצבות גדולות של מי שהיו, כנראה, ההורים שלו. עברו שנתיים מאז שמתו, והזכרון שלו מהם היה מטושטש מאוד. הדמות הכי קרובה שהייתה לו להורה הייתה אדי, חקלאי כהה ועצום, שעמד לידו בבית הקברות.
"מה באמת קרה להם?" מוריס שאל.
"הם רבו עם השכנים, מוריס."
"על מה הם רבו?"
"על צבע."
"מה?"
"השכנים שלהם היו לבנים והם היו שחורים." אדי נזכר בהמון הלבן; אחרי שהם חתכו את הצינורות של מכבי-האש, הם שרפו רחובות שלמים בעיר. הכו את השחורים למוות. השוטרים שהוזעקו למקום הצטרפו למתפרעים. "מזל שאלוהים השגיח עליך." זה כל מה שאדי יכל להגיד.
"אני לא מבין כלום." מוריס אמר בייאוש.
"זה בסדר. בוא נלך מכאן. המקום הזה מדכא." אדי החליט, תוהה אם קיים בעולם בית-קברות לא מדכא. כשהם חזרו הביתה, אדי הלך לארגז-עץ אדום גדול ושלף מתוכו גיטרה אקוסטית שחורה שנותרו עליה ארבעה מיתרים חלודים. היא נראתה כאילו לא ניגנו עליה לפחות כמה שנים.
"הגיטרה הישנה שלך." מוריס זיהה את הפריט.
"הגיטרה הישנה, שלך." אדי השיב. "זאת הייתה הגיטרה של אבא שלך, ג'ורג'. אני אומר לך, הוא היה הזמר הכי טוב ששמעתי." הוא לקח אליו את הגיטרה ופרט עליה בחוסר-ידע. "אני לא יודע אפילו שיר אחד. אולי אתה תהייה מוצלח יותר." הוא הושיט למוריס הקטן את הגיטרה, שהייתה גבוהה ממנו. מוריס תפס אותה בידיו הקטנות ורק במאמץ רב הצליח שלא להפיל אותה, ייצב אותה על הרצפה והתבונן בהשתקפות המעוותת שלו בעץ השחור, מעין מוריס מפלצתי וחסר צורה. תחושה מוזרה עברה בגופו, צמרמורת שקטה. משהו היה מצמרר בכלי הזה.

שני הבלשים עמדו מול בניין רב-קומות וחיכו לתשובה באינטרקום.
"אתה מכיר את זה," אלף אמר, "שנגמר לך הנייר טואלט בבית, ואתה נתקע רק עם מגבות נייר."
"קרה לי בצעירותי." גימל התוודה.
"זה קרה לי אתמול." אלף שיתף את חברו המנוסה והמבוגר יותר. "וחשבתי לעצמי, אני מבין איך הגעתי למצב הדפוק שאין לי נייר טואלט בבית, אבל למה לעזאזל יש לי מגבות נייר?"
"קנית אותן כשהיה לך יותר כסף? או כשהיית יותר מסודר ונקי ואחראי?" אלף ניחש והוסיף: "אם כי קשה לי לדמיין אותך כזה."
"בדיוק!" אלף התעלם מהתוספת. "הנייר סופג הזה הוא מזכרת מאלף הצעיר, המסודר והמוצלח, שלא רק שהיה לו המון נייר טואלט בבית, אלא גם הרגיש צורך בנייר טואלט מגודל ועבה יותר שגם סופג."
"נייר טואלט זה לשירותים ומגבות נייר זה לבישולים ולניקיון." גימל סיכם. "מגבות נייר זה הסופר-אגו שלך. והנייר טואלט זה איד. ואתה האגו, מנסה לפשר בין הצורך לחרבן לבין החלום להיות משהו גדול יותר."
האינטרקום זמזם ואלף הושיט יד ופתח את הדלת. "אתה חייב להרוס לי כל דבר, נכון?" הם נכנסו לתוך מבואה מפוארת ואחריה אל מעלית מרווחת וממוזגת.
גימל הביט במעלית העתידנית בפליאה. "אף פעם לא הבנתי את זה. הם גרים בארמונות באמצע הסירחון של העיר, בתוך רב-קומות עם מלא שכנים. והם מפוצצים בכסף. לא עדיף לעבור מחוץ לעיר?"
"אולי לא כולם רוצים את השקט והשלווה של הטבע." אלף שיער. "לי אישית זה נראה כמו ערימה דוחה של חשופיות ולטאות, כל הטבע הזה."
"אתה לא מבין כלום." גימל רטן. "כשתהייה בגיל שלי, עם אישה ושני ענקים, גר בקופסת גפרורים ברחוב גולד עם כל החולי נפש, אולי תבין."
"איך נתקעת ברחוב המגעיל הזה, אתה מוכן להסביר לי פעם אחת?" אלף הסקרן שאל בזמן שהם יצאו מהמעלית ונעמדו מול דלת שיש לבנה.
"צעירים. טעינו. טועים. עזוב אותך משטויות. בוא ניראה טוב לשם שינוי."
הדלת הלבנה נפתחה ומולם עמדה אישה בשנות החמישים לחייה, שיערה כתום.
"גברת הופקינס?" גימל שאל, חושף תג משטרתי.

בגיל שש-עשרה מוריס הצליח, אומנם, להרים את הגיטרה, בזכות שנים של אימונים בהרמת משאות כבדים וכלי עבודה כבדים לא פחות, אך לא לנגן בה. לפחות לא בצורה נעימה לאוזן.
"ילד," אדי אמר, מתעלם מכאב אוזניים שהכה בו בכל פעם שמוריס ניגן תו, "אולי קיבלת את הגיטרה מאבא שלך, אבל את הכישרון לנגינה קיבלת ישירות ממני."
"זה לא מצחיק!" מוריס זעף והמשיך לנגן תווים צורמים.
אדי המשיך בדרכו בבית. "מה יהיה עם הילד הזה." הוא שאל את עצמו בהגיעו למטבח. "זה לא מצחיק הוא אומר. אולי לעשות לי רעש אחרי יום עבודה זה מצחיק." הוא שלף מהמדף כיכר לחם, פרס לעצמו פרוסה עבה בסכין גדולה. "הייתי צריך להוציא ממנה את המיתרים לפני שנתתי לו אותה. הוא לא היה חושד בכלום." הוא השתמש באותה סכין גדולה כדי למרוח חמאה על הפרוסה המאסיבית. "כשאבא שלי הלך הוא הוריש לי מדף ללחם, דבר שימושי שלא עושה רעש, אבל ג'ורג' היה צריך להוריש לבן שלו חתיכת עץ כבדה, מכוערת, שעושה הרבה רעש ומבזבזת המון זמן." הוא אכל בעמידה ובתוך כמה נגיסות הזעף הפך למחשבות על העבר. כמה זמן עבר, הוא תהה, מוריס כבר בן שש-עשרה... איך שג'ורג' היה מנגן. הוא היה בחור טוב.
הוא החזיר את הלחם למדף והשליך את הסכין לתוך הכיור. "אם רק מוריס היה מקבל משהו מהנגינה שלך, ג'ורג'." אדי נאנח וידע שאין שום קשר בין כאב האוזניים שלו לבין הרצון להיות שוב צעיר ולשמוע את ג'ורג' מנגן בגיטרה שלו.

הם ישבו בסלון של גברת הופקינס, סלון גדול בדירה עצומה, מבריקה ולבנה, מלאה בציורי שמן גדולים ומוזרים. אש, אפריקאים ומפלצות היו המוטיבים המרכזיים. קלרה הופקינס הייתה ציירת פופולרית מאוד באותה תקופה – הציורים הזולים ביותר שלה נמכרו בעשרות אלפים. גימל אהב אותם, אלף חשב שהם מפחידים.
כל אחד מהם ישב על כורסא לבנה משלו.
"גברת הופקינס, אני מצטער על הבן שלך." גימל אמר בכנות.
היא הנהנה. ההודעה על השריפה בבית של בנה, ראול, הגיעה אליה הרבה לפניהם, הודות לכלי התקשורת שהקפידו שלא לפעול בטוב-טעם בכל הזדמנות שהייתה להם.
"אנחנו צריכים לשאול אותך כמה שאלות. חלק מהחקירה שלנו."
"אני מבינה." היא אמרה בשגרתיות. אלף כתב בנמרצות בפנקס הצהוב שלו ומדי פעם הרים אליה את המבט. היא אמורה לבכות או משהו, הוא תהה, בכל זאת הבן שלה מת היום.
"ראול הסתבך במשהו בזמן האחרון, עם מישהו?" גימל פתח.
"לא שאני יודעת."
"היו לו חברים מוזרים? מישהו שלא אהבת?"
"אני לא יודעת מי החברים שלו עכשיו. מי הם היו."
"אני באמת מצטער. את יודעת אם היה לו קשר רומנטי בזמן האחרון?"
"הייתה חברה שלו, אלה, לפני כמה שנים. אני לא יודעת אם הם עדיין בקשר."
"אלה מה?"
"ליבראליס."
גימל הציץ אל אלף, לוודא שהוא רושם, והחזיר את מבטו אל העיניים הירוקות של גברת הופקינס, שגרמו לו מבוכה ואי-נוחות. "מתי ראית אותו בפעם האחרונה?"
"לפני כמה חודשים. הוא נראה בסדר. מצא עבודה. הפסיק לעשן. אפילו התלבש יפה."
אחרי חצי שעה גימל סיים את החקירה ופנה אל אלף. "תביא לי דף מהפנקס שלך."
"מה?" הוא הצטעק. "זה פנקס שלי. לא מהתחנה. אי אפשר לתלוש אחד."
גברת הופקינס צחקקה.
"אל תהייה ילד, אלף." גימל לא היה סבלני. "תביא לי דף."
אלף תלש דף ריק מקצה הפנקס שלו, לא בלי תנועות ידיים מהירות וזועפות. גימל לקח את הדף ורשם בו את מספר הטלפון שלו. "כל מה שאת צריכה." הוא אמר והושיט את הדף לידה של קלרה הופקינס.

בשנת 1931 מוריס היה בן עשרים והצליח לנגן כמה אקורדים. הוא לקח את הגיטרה השחורה שלו ואת כל הפרוטות שחסך, נפרד מאדי בזריזות והלך למסע ברחבי הארץ.
הוא הלך ברגל בצדו של כביש מדברי, מתפלל לשווא שיעבור טרמפ באיזור מתישהו. "איזה חום." הוא אמר והתיישב על אבן חולית. "אני חייב לשבת רגע לשתות." הוא שלף מהתיק שלו בקבוק מתכת, שתה ממנו. "עדיף שאני אשב על הכביש, אם מישהו יגיע." הוא נטה לדבר לעצמו כשאף אחד לא שמע.
הוא התיישב ליד הכביש ולקח לידיו את הגיטרה. הידיים שלו הזיעו והנגינה הייתה קשה, והוא ניסה לשיר: "אני שומר המפתחות, אני גנב העצמות, את אחותי מהנצח, את הבלוז." הוא עצר, מצא דרך אחרת לנגן את השיר, והמשיך: "שמע אותי, שטן, אל תותיר אותי כעוס. תן לי קצת שיעמום, ולא ארגיש כה מאוס." הוא לא זכר שאי-פעם שר את המילים הללו. הוא המשיך לנגן במשך כמה דקות, והרגיש שהנגינה שלו הייתה מוצלחת מאי פעם. לא רק אקורדים, אלא גם תווים, בגבהים שונים, מתחברים ומתנתקים אחד מהשני, מדברים עם האוזניים.
הוא שם לב לרעש מוטורי ממרחקים. בזריזות הוא אסף את חפציו ועמד על רגליו. לאחר זמן מה הופיעה דמות ירוקה מעורפלת במרחק. מוריס הרים את ידו. הדמות קרבה והחלה לקבל צורה – אופנוע ירוק אדיר מימדים, ועליו רוכב אדם בג'ינס וחולצה משובצת מכופתרת, שהעור שלו ירוק ומעוות, לא אנושי. הוא נעצר ליד מוריס והסתכל עליו.
"אני יכול להצטרף אליך?" מוריס שאל בקול, מנסה לעקוף את קול המנוע האימתני.
"בוודאי." הרוכב השיב. "בוא שב." לאחר רגע מוריס התיישב מאחוריו והרוכב נסע מיד.
"לאן אתה נוסע, אח?" מוריס שאל.
"לגהינום."
"נראה לי שכולנו נוסעים לשם." מוריס צחק.
"אני לא יודע אם כולנו נוסעים לשם, אבל אנחנו נוסעים לשם עכשיו." הרוכב דחק את דוושת הגז עד הסוף והם טסו אל תוך השמש ויצאו ממנה לאחר רגע.
"מה זה היה!?" מוריס נבהל. "אני לא רגיל למהירויות כאלה." הוא ניסה להירגע, הביט לצדדים, ראה צבעים נמרחים מהר יותר משהעין שלו הייתה מסוגלת לתפוס אותם. לפתע האופנוע בלם את עצמו בפתאומיות, נפל על הקרקע ברעש גדול והם עפו אל תוך תהום, מוצאים את עצמם יושבים על ספות אדומות בחדר אדום, אחד מול השני, עם שולחן שחור ביניהם.
"מוריס."
"איך אתה יודע?"
"אני יודע הכל."
"ואיך קוראים לך?"
"יש לי הרבה שמות. נדמה לי שבתקופה הזאת נוהגים לקרוא לי שטן."
"זה לא מצחיק."
"אני ממש לא צוחק."
"טוב, שטן, מה אתה רוצה ממני?"
"לשמוע אותך מנגן."
"אני עף מפה." מוריס החליט וניסה לקום על רגליו, אך לשווא. הוא מצא את עצמו מנגן בגיטרה השחורה שלו, מנגן באופן רגיל ביותר.
"נדמה לי שקודם ניגנת הרבה יותר יפה."
מוריס שתק והביט בו.
"אם אתה רוצה לנגן כמו שניגנת קודם, ואפילו הרבה יותר טוב מזה, אני יכול לגרום לזה לקרות."
"ומה אתה רוצה?"
"את הנשמה שלך."
"מה זה אומר בכלל?"
"בעוד שבע שנים מהיום אני בא להרוג אותך."
"בסדר גמור." מוריס הושיט יד. "בעוד שבע שנים מהיום אני אחכה לך עם אקדח."
"בסדר גמור." השטן חייך ולחץ את ידו של מוריס, שמצא את עצמו שוב יושב על הכביש עם הגיטרה בידיו. אלא שעתה הגיטרה הייתה בצבע ירוק כהה.

"איזה מוזרה היא, גימל, אני לא אוהב את הבית הזה." אלף אמר כשהם נסעו חזרה לתחנה.
"משהו שם מסריח." גימל השיב, מרוכז בנהיגה. "אני לא בטוח מה. היא מסתירה משהו. שלחת לתחנה את השם של החברה שלו? יש כתובת?"
"כן, כן, זה ממש פה קרוב, אפשר ללכת עכשיו אפילו."
"עכשיו אנחנו כבר צריכים לחזור הביתה, אלף."
"אין סיכוי." אלף הסתכל על השעון שלו. "וואו! זה נגמר מהר."
"ימים של רצח עוברים מהר, אני תמיד אומר לך את זה."
לאחר כשעה אלף הגיע לדירת הרווקים שלו, נכנס למטבח והדליק את הכיריים כדי להכין קפה. האש הייתה ירוקה. "זה לא רציני." הוא התעצבן, כיבה את האש והדליק אותה שוב. עדיין ירוקה. "אני מאוד..."

מוריס נכנס לתוך מקום כהה, שישבו בו כמה אנשים בבגדים שחורים. הוא ניגש למוזג.
"אתם מחפשים נגנים?" הוא שאל. "אני מופיע בחינם."
"אנחנו לא כזה סוג של מקום." המוזג ענה. "אתה מוזמן לנגן. אם לא יהרגו אותך – סימן שניגנת ממש טוב." מוריס חייך, הניח כובע על הרצפה ואת הגיטרה בידיו. הוא התחיל לשיר לפני שמישהו הצליח להגיב. "הולך לאליגטוריה, שם הפסדתי את הוני." הבודדים שישבו במקום השתתקו והקשיבו לו. "הולך לאליגטוריה, בה איבדתי את ממוני." הקהל היה מהופנט. "הולך לאליגטוריה... להיות בודד ואלמוני."
הלילה הזה נודע מאוחר יותר בתור ההופעה המוקדמת ביותר של 'מיסיסיפי אליגטור' מוריס, אב קדמון של הבלוז, והאנושות למדה אודותיו בעקבות מציאת היומן האישי של המוזג, עשרות שנים מאוחר יותר.

קפטן אברדין היה איש גדול ומבוגר, כהה-עור ועוצמתי, והוא כעס. "אנחנו נתפוס את הבן-זונה הזה, גימל, אני מבטיח לך." הוא התחייב אל מעבר לשולחן עץ שחור, גדול וישן. "כבר הבאתי את הציירת המשוגעת לתחנה. אנחנו נמצא אותו והוא ישב בכלא כל החיים." ההצתה של הבית של אלף, עם אלף בתוכו, הקימה את כל התחנה על הרגליים.
"כן, אני יודע." גימל נאנח. "אני סומך עליכם."
"גימל." הקפטן קם על רגליו. "אני יודע מה זה. הילדים של היום, הם לא דומים לאיך שאנחנו היינו בגיל הזה. החיים שלנו היו ממש דפוקים. הם... הם רק ילדים." הוא ראה את גימל מביט בו בעייפות. "תחזור הביתה. זה בסדר." הוא נע לכיוון היציאה, ממהר לאנשהו. "תנוח קצת. תשב עם המשפחה. אנחנו נמצא אותו." גימל קם ויצא איתו מהחדר. "לילה טוב, גימל."
"לילה טוב, קפטן."

מוריס התפרנס יפה מהופעות בערים, במקומות חשוכים, וככל שחצה את הארץ כך התרבו המקומות החשוכים. בשנת 1932 ראה את חנה גלרמן, אישה לבנה, יושבת בשולחן הכי קרוב לבמה, לבושה בשמלה כחולה, עם כובע לבן רחב, ותחתיו שיער כתום קצר וחלק. אבל יותר מהכל תפסה את תשומת לבו שרשרת זהב עם תליון בצורת דולפין, שנחה על צווארה.
באותם ימים חנה עבדה כמורה בבית-ספר יסודי בעיר, מנסה לפרנס את עצמה ולהניח בצד מה שאפשר כדי לסייע גם להורים שלה. במקביל עמלה על כתיבת ספרה הראשון.
"אני רוצה להקדיש את השיר הבא לדולפין שבקהל." מוריס חייך בשרמנטיות. הוא היה אפרו-אמריקאי, רזה וגבוה, לבוש בחליפה לבנה כשלג, עם כובע בלוז שחור, והגיטרה שלו ירוקה, כהה עד כדי שחורה. הקסם האישי שלו היה בלתי-ניתן לעצירה.
"זה סיפור על איש שפגשתי כשהייתי נער, בחור זקן מהשכונה לידנו. הוא לקח את כל היובש הזה קשה. טוב, נראה לי שאני מדבר יותר מדי." הוא צחק במבוכה, לפתע כל-כך אנושי, שביר ומבולבל. הוא התחיל לנגן בגיטרה, קצב מהיר ורגוע. "לילה בפארק, כי הבית שלו נשרף." הקול שלו היה חרוך. "לילה בפארק, ישן בצל של הענף." הוא דרש. "כשהלילה מתקרר, הוא חושב על שחלף." הוא נשאר איתה כמה ימים והמשיך להופיע ברחבי הארץ. אחרי חודשיים הוא חזר.
"מה בשבילכם?" שאלה אישה בשמלת-עבודה לבנה וכובע תואם.
חנה הסתכלה על השלט רגעים ארוכים ובסוף החליטה: "סודה-לימון."
"ואתה?" המוכרת הסתכלה על מוריס.
"סאנדיי דובדבן." הוא ענה מיד, בחיוך. "תודה."
"אין בעיה. זה ארבעים סנט." המוכרת השיבה, ולפני שהייתה למוריס הזדמנות להגיב, חנה הניחה בחדות ארבעה מטבעות חלודים על הדלפק.
"תודה." היא אמרה ולקחה איתה את מוריס אל השולחן.
"אז. חנה." מוריס חיפש מילים. "אנחנו כאן, בחנות הגלידה. שקנית בה סודה. ואני קניתי בה גלידה."
היא הייתה חידה בעיניו, בוהה בו וחושבת מחשבות שלא ידע לדמיין.
"שמעת על הדאו ג'ונס?"
"מה?" שרה שאלה.
"הדאו ג'ונס. קראתי עליו בעיתון. הוא ירד ממש למטה."
"מה זה אומר?"
"שאנחנו הולכים להיות עניים."
"זה ממש שונה ממה שקורה עכשיו." חנה נשמעה לו מיואשת. עתה הגיע תורו של מוריס לבהות בה, נוגע בה בעיניים הירוקות שלו, עיני-מלאך בצבע של שטן. כמו בלילה ההוא, כשהסתכל עליה מהבמה, היא הרגישה שהוא רואה אותה במלואה, שאין לה איפה להסתתר ממבטו. היא לא הייתה בטוחה אם רצתה להסתתר.
"המצב לא דילג על המשפחה שלי, אתה יודע." היא נכחה לדעת שהיא מדברת. "אח שלי, הקטן, לואיס, הוא עבד במפעל, אתה יודע, רתך. ואחרי שפיטרו אותו הוא לא מצא עבודה. אולי זה צירוף מקרים, אבל ביום שבו ראיתי אותך מופיע, הוא עזב את העיר והלך למצוא עבודה. פשוט הייתי חייבת משהו שיסיח את דעתי, חוץ מהקלרינט של בני גודמן." היא צחקקה במבוכה. "כל כך מוזר שנפגשנו דווקא ביום ההוא." מוריס הסתכל עליה וידע שלא יד המקרה בדבר, אלא ידו של השטן הירוק.
"הוא שלח גלויה אחת לפני חודשיים, בלי איפה הוא, בלי איך הולך לו. רק 'אני בסדר, אני חי.' ומאז לא שלח כלום."
מוריס הנהן, עדיין מביט.
"אני פשוט... דואגת. גם לא ראיתי אותו הרבה זמן. הוא פשוט כזה צעיר ומופרע ו..."
המלצרית הגיעה, הניחה כוס סודה-לימון ליד מוריס וגלידת סאנדיי-דובדבן מרשימה ליד חנה, והלכה. חנה הושיטה יד להחליף בין הכוסות. מוריס תפס בעדינות את ידה, והיא הרגישה את הקור הנעים של יד הבלוז הכהה עוטף את אצבעותיה, נכון לצחוק ולבכות מכל דבר. הוא היה האיש העדין ביותר שפגשה, והחזק ביותר.
"זה בסדר, חנה. מותר לך." הוא אמר בקצרה ולא הרחיב, כאילו שר שורה מסתורית משיר שלו. "אני מקווה שהוא מסתדר."
"תודה." היא חייכה, קצת. "בכל מקרה." היא שחררה את ידו, והחליפה בין הכוסות. "למה הסודה אליך והגלידה עם התות אליי? זה יותר נשי לאכול גלידה?"
"אולי יותר גברי לשתות סודה." מוריס חייך והכניס לפיו כפית גלידה בהנאה של ילד קטן. "שמעתי שהסופרג'יסטיות בכלל מעדיפות לשתות מיץ ענבים."
חנה צחקה. "אתה לא צריך להאמין לכל מה שאתה שומע."
לאחר כמה חודשים הם התחתנו, ומאז מוריס נשאר באותה עיר, מופיע בפני קהל עירוני סקרן כמעט בכל לילה.

"איך אתה?" בסי שאלה.
"ידעתי ימים יפים יותר." גימל ענה.
היא הניחה עליו את ידה. "אני מצטערת."
הוא אחז בידה. "אני בסדר." לאט הוא שחרר את אחיזתו. "מזל שהפרישה מגיעה בקרוב."
"רק עוד קצת." היא צחקה. "ונוכל לעזוב את העיר הזאת." הטלפון שלה צלצל. היא לא נגעה בו. "אני לא חייבת לענות." היא אמרה.
"זה בסדר." הוא חייך. "תודה. אני בסדר. כדאי שתבדקי מי זה."
"אם אתה..."
"אני יודע. תודה."
היא הלכה לסלון ודיברה עם מישהו מהעבודה שלה. הוא הסתכל עליה. לרגעים היא הצליחה להסיח את דעתו ממחשבות מורבידיות, כשאמרה משהו מעניין או מצחיק. הוא הרגיש פתאום זקן מדי לשיחות, אבל כשהיא הלכה לסלון לעשות משהו אחר, היא נתנה לו את החופש המוחלט לבהות בה בלי לחשוב על כלום. זה קצת עזר לו.

לגברת גלרמן הייתה דרך מיוחדת להגיב לבשורות משמחות. כשחנה סיפרה לה על ההריון, היא הזדעזה ושאלה, אולי את בתה ואולי את אלוהים, "איך נאכיל עוד פה?"
בשנת 1933 האלכוהול חזר לאופנה. המפגש בין מוריס, השטן והוויסקי הדרומי, היה נפיץ מאוד. המוזיקה הייתה חרוכה וחריפה, אבל בסוף ההופעות הוא היה נשאר במקום, שותה במשך שעות ומסיים את הלילה במיטות זרות.
שנה אחת מאוחר יותר, הוא עזב את העיר, את חנה, ואת אדי הקטן, בנם המשותף. הוא לא נפרד לשלום, רק השאיר אחריו מכתב קצר, שבו ניסה להסביר לה כמה שהוא אוהב אותה וכמה שהוא מצטער. ההסבר לא היה משכנע בעיני שניהם. בלילות, חנה המשיכה לכתוב את הספר שלה, ובימים הייתה עובדת בבית הספר, משאירה את אדי בהשגחת ההורים שלה.
"אולי תנמיך קצת!" גברת גלרמן צעקה מהמטבח. מקלט הרדיו בסלון השמיע חצוצרות אנרגטיות מדי בווליום גבוה מדי, והיא לא נהנתה מזה. אדי הקטן היה פעוט, אבל מר גלרמן ראה שהוא זז עם צלילי המוזיקה והיה מרוצה. "אדי דווקא אוהב את זה."
"רק זה חסר, עוד מוזיקאי!" גברת גלרמן נחרדה. "תנמיך!"
מר גלרמן הנמיך את הרדיו והביט בעיתון, שהיה פתוח בידיו כבר לא מעט זמן, מתבונן במודעות ללא סדר מובחן. גביע דייויס נדחה בגלל הגשם, שביתת מגדלי הבצלים נמשכת, ארבעה ילדים נהרגו בתאונת משאית. והכותרת הראשית על שוד חמוש, מלווה בתמונה קטנה של בלשי משטרה בכובעים ועניבות, מסתכלים על גופה.
"לא הגיע הזמן שהיא תמצא עוד חתן, ושהפעם גם יהיה משלנו?" קולה של אשתו קטע את מחשבות הפשע והשפל שהביא עמו העיתון. הוא הנמיך את העיתון וראה אותה מעברו השני של השולחן, מסתכלת עליו במבט שיפוטי ובוחן. הוא גילה גם שארוחת הבוקר הייתה מונחת על השולחן: לחם קלוי, נקניקים זולים, ממרח בטעם חמאה, וביצי-עין.
"אני יודע?" מר גלרמן משך בכתפיו ולקח לידיו פרוסת לחם אחת. "יש לה כל כך הרבה שטויות בראש, כמו כל הילדים." הוא מרח אותה בטעם חמאה. "אני לא מתערב. לפחות יש לה עבודה. זה יותר ממה שאפשר להגיד על האחים שלה." זה היה דומה לחמאה, רק עם מגעיל חזק יותר.
"לפחות!" גברת גלרמן חזרה אחריו בזעזוע. "הכל הפוך, הכל פשוט הפוך." במרכז השולחן עמד כד קפה ממתכת, והיא מזגה ממנו קפה לה ולבעלה בכוסות חרס פשוטות, נמוכות ורחבות. "למה היא לא יכולה להיות קצת יותר כמו בילי?" היא הוסיפה לעצמה קצת חלב.
"זאת?" מר גלרמן נזכר בבת של השכנים. "היא לא רצינית. מהבת שלנו עוד ייצא משהו גדול, סוניה, את תראי." הוא שתה את הקפה בלי חלב.

הלוויה של אלף התרחשה ביום חם מדי. אשתו של אלף כמעט התעלפה מספר פעמים, וגימל ניצל רק בזכות אספקת המים השוטפת שבסי העבירה לו מדי רבע שעה.
"גימל." קפטן אברדין לבש חליפה אפורה והזיע בתוכה. "מה שלומך? ובסי. איך את. איך הילדים."
בסי הנהנה וחייכה בנימוס. "כולם בסדר."
"מה עם החקירה?" גימל ויתר על כללי הטקס.
"האמא לא נתנה לנו כלום. משחקת אותה משוגעת. דיברנו עם כל החברים שלו. גם עם החברה האחרונה שלו. שלושה בלשים עובדים על התיק הזה עכשיו, גימל."
"אז אין לכם כלום בעצם."
הקפטן שתק לרגע. "כלום ושום דבר." הוא אמר לבסוף. "וכבר קיבלנו כותרות ברשת. עוד הצתה אחת ואתם תראו אותי מתראיין בטלוויזיה."
"תנסה ללבוש חליפה מאווררת יותר." גימל זרק.
"אתה זקן עם חוש הומור של זקן." קפטן אברדין פסק.
"יש לי רק שנתיים עליך."
"שנתיים שהן תהום עמוקה, גימל."

בשנת 1935 פרסמה חנה גלרמן את ספרה הראשון, 'עירומות בשיקגו.' הספר תיאר בפירוט רומן בין אישה לבנה ואישה שחורה, בשיקגו העתידנית של שנת 1991, בה חנה חזתה שרומנים כאלו יתקבלו בהבנה גדולה יותר מבתקופת חייה. הספר מכר טוב בהתחלה, ולאחר כמה שבועות נאסר להפצה במדינה. היא פוטרה מהעבודה בבית-הספר וחוותה התנכלויות חריפות מצד שכנים, מכרים וחברים לשעבר.
בחודש אוגוסט של אותה שנה, פרץ אלמוני לבית שלה ושרף את מדפי הספרים שלה, את כל העותקים של הספר שלה שהיו בבעלותה, ואת חמישים ושלושת העמודים של העותק היחיד מכתב-היד של הספר השני שלה. רק במזל הצליחה לחלץ את אדי ואת עצמה מהבית.
אז החליטה שהיא חייבת לעזוב. בתחילה רצתה לברוח עם אדי הקטן, ואז הבינה שיהיה יותר בטוח בלעדיה. "רק לתקופה." היא אמרה לאבא שלה, שחיבק אותה עם כמה דמעות בעיניו.
"זה בסדר." הוא אמר ברוגע.
"ידעתי שלא יצאו דברים טובים מהספר הזה." גברת גלרמן רטנה בפינה. "אפשר היה להסתפק בשתי נשים. אבל לא. הן היו חייבות להיות לבנה ושחורה."
"כן, הן היו חייבות להיות." חנה נעמדה מול אמה, ששתקה ובהתה בה ברצינות תהומית.
"אני יודעת." היא נאנחה לבסוף. "ממי קיבלת את העקשנות הזאת?"
"טוב, את היופי והכישרון קיבלתי מאבא, אז..." באמצע המשפט חנה מצאה את עצמה בזרועותיה של אמה, שאחזה בידה, ליטפה את ראשה. הייתה לגברת גלרמן תחושה חזקה שהיא לא תראה שוב את בתה.
חנה השאירה את שרשרת הדולפין שלה אצל אדי הקטן. "תשמור לי עליה עד שאני אחזור, אדי שלי."

שיחה ממספר חסוי. גימל ענה.
"הבלש גימל?" קול נשי.
"כן?" השעה הייתה מאוחרת.
"זאת קלרה הופקינס."
"מה את רוצה?"
"תוכל להגיע אליי? זה דחוף."
"מה קרה?"
"אני חושבת שאני בסכנה."
רבע-שעה מאוחר יותר גימל החנה את המכונית שלו ליד הבניין הגבוה, עלה במעלית והגיע לדלת השיש הלבנה, שהייתה פתוחה. הוא שלף את האקדח שלו ונכנס בזהירות.
"גברת הופקינס?" הוא ניסה, אבל זה היה מאוחר מדי. היא שכבה על אחת הכורסאות הלבנות, שהייתה מלאה בדם. מישהו ירה בה, גימל ראה, וזו לא הייתה שיטת-הפעולה עד כה. הוא סרק בעיניו את זירת הרצח: קלרה הופקינס, ירויה פעמיים, דם על השטיחים, על הספה, על הרצפה. במאפרה הנקייה עמדה סיגריה אחת, אכולה בידי האוויר. על הרצפה ליד קלרה הייתה זרוקה שרשרת זהב קרועה. שודדים? אישה עשירה מאוד ובודדה באמצע הלילה. זה יכול לקרות. אבל התזמון היה קרוב מדי.
גימל שלף את הטלפון מכיסו וחייג. "קפטן, אתה הולך להופיע בטלוויזיה."

1936. מוריס הקליט עשרה שירים, שניים מתוכם יצאו על שני צדיו של תקליטון; צד א' הכיל את 'בלוז לאהבה שנשרפה,' הבלתי-מזיק. צד ב' הכיל את שירו המפורסם והמסתורי ביותר: 'בלוז לשטן הירוק.' התקליטונים מצאו להם בתים, של סקרנים מכל הצבעים והמינים, שניסו להבין מי האלמוני המוכשר ומה הקשר שלו לשטן.
מוריס לא חיכה למכתבי מעריצים; הוא המשיך לצעוד, השטן מנחה את רגליו ומזרז אותן. ערב חשוך אחד, הוא הלך בשביל אבן רחב, כשלפתע נשמע באוזניו צליל נקישות עמומות, שהלכו והתגברו. מולו הופיעו שני סוסים, שחורים וגדולים, ועליהם שני אנשים לובשי שחורים. הוא לא הצליח לראות את פניהם.
"שלום." אמר אחד מהם.
"שלום." הוא אמר.
"אתה לבוש יפה. מי אתה?"
"אני מוריס."
"מוריס. מה אתה עושה כאן?"
"אני נודד בכל המדינה, כבר כמה שנים. אני גם מנגן, ושר, אולי שמעת עליי?"
"זמר. מה אתה שר?"
"בעיקר בלוז."
"היי, דייטון!" הקול קרא לפתע באגרסיביות. "אתה שמעת פעם בלוז?"
"לא." הקול השני דיבר לראשונה.
"כדאי לך. זה דווקא יפה." הקול הראשון המליץ. "היי, מוריס."
מוריס הסתכל בשתיקה אל הדמות השחורה באפלה.
"תשיר לנו קצת בלוז."
"עכשיו? באמצע הלילה?" מוריס ניסה להתחמק. "יש פה כפר ליד, לא? הם בטח ישנים." רק שלא יבקשו ממנו לרקוד, קיווה.
"אבל דייטון בחיים לא שמע בלוז." הקול אמר. "נכון, דייטון?"
"זה נכון." דייטון ענה.
"אם אתם רוצים..." מוריס התחיל להגיד, ואז שמע רעש גבוה והרגיש פיצוץ בתוך הפרצוף. הוא הניח יד על פניו, הרגיש דם קר.
"תקשיב לי טוב." הקול אמר. "אם נראה אותך משוטט כאן באיזור עוד פעם, אנחנו לא נהייה נחמדים כמו היום." מוריס הרגיש מכה קצרה ומזעזעת ברגל ימין. הוא נפל על הקרקע בכאב. "אנחנו לא אוהבים שאנשים כמוך משוטטים כאן."
נשמע קול צליפה והסוסים דהרו מן המקום במהירות.

"אתה יודע שחסרים לך אנשים." גימל אמר.
קפטן אברדין עמד לידו, מעשן סיגריה על גג התחנה, שהשקיף על הרחובות הקרובים. "מה אתה אומר."
"תן לי את התיק הזה. עד כמה שאנחנו יודעים, אין בכלל שום קשר בין המקרים."
"אתה נורא חכם, גימל." הקפטן אמר בלי רגש, פולט עשן בעומס. הוא הסתכל על הרחוב. "ומשכנע. היית צריך להיות עורך-דין."
"אתה מסוגל לדמיין אותי בחליפה?" גימל התבדח.
"זה לא מצחיק." הוא פנה אל גימל, מצביע כלפיו עם הסיגריה. "זה מקרה מתוקשר. אתה בניגוד עניינים. כולנו בניגוד עניינים. אנחנו חייבים להיראות נקי." הוא עישן עוד. "הדור הישן היה פשוט תופר מישהו בשביל התקשורת."
"אוי, אלוהים." גימל אמר בתיעוב. "אתה זוכר את פישר?"
קפטן אברדין פלט את כל העשן שהיה בפיו באופן כמעט בלתי-רצוני. "חתיכת חרא." הוא כעס. "בגלל אנשים כמוהו כולם חשבו שכל השוטרים הם אנסים גזענים."
"רובם באמת היו כאלה."
"גימל, אני מוכן לשים אותך בתור משני בתיק הזה, וזה הכל, ואם אני אשמע שאתה חורג מההגדרה של 'משני', אני אדאג שתשב עם מצלמת מהירות בכביש 375 כל החיים שלך."
"תודה."
"עוד משהו."
גימל הנהן.
הקפטן טחב בחוזקה את סוף הסיגריה על מאפרת מתכת. "תשיג לי רוצח. ואחד שבאמת עשה את זה, לא סתם רוצח מהרחוב."

מוריס נכנס אל חדר המדרגות של בניין בן שלוש קומות, עשוי לבנים. הוא הלך בעקבות האוזניים שלו, בעקבות קולות של שירה נשית גבוהה, ומיתרים שנפרטו בדפוסים שלא הכיר, משמיעים מנגינות שמחות ובודדות.
הוא דפק בדלת. המוזיקה נעצרה ומאחורי הדלת נשמעו מלמולי זעף עמומים. "אם זה מר פרנסיס הזה עוד פעם..." הדלת נפתחה ואישה בשמלת-בית אדומה, עם תלתלים קצרים עמדה והסתכלה עליו המומה.
"היי." מוריס חייך.
"מי אתה?"
"מוריס." הוא הצביע על הגיטרה שעל גבו. "מיסיסיפי אליגטור מוריס. שמעתי אתכן מנגנות."
"מיסיסיפי, אה?" היא בחנה אותו. "זה ממש רחוק. מה אתה מחפש כאן?"
"אני מטייל כבר כמה שנים. אפשר להגיד שאני מוזיקאי נודד."
"אהא, מוזיקאי נודד." היא לא התרשמה. "ולמה נדדת לדלת שלי?"
"אני יכול להיכנס, גברתי?" מוריס אמר בביישנות מסתורית. "אני רוצה לשמוע עוד."
היא הופתעה, קצת הסמיקה, אבל שמרה על ארשת חזקה. "בוא תיכנס לפני שמישהו יראה אותך פה. גם ככה כולם בשכונה מסתכלים עלינו מוזר." היא פתחה את הדלת לרווחה, וסייגה: "תשב ותקשיב בלי להפריע לנו."
הוא חייך, השתחווה והניח את הכובע שלו על המתלה בכניסה. בסלון, על ספה לשתיים, ישבה אישה נוספת, עם שיער חלק יותר וארוך יותר, שניגנה בבנג'ו, מה שנראה למוריס מוזר כמעט כמו העובדה שהיא לבשה מכנסיים, גבוהים, כחולים וארוכים.
"אני ג'יין." המתולתלת אמרה. "זאת אליס." היא הצביעה על שרפרף עץ קטן. "תשב כאן ואל תפריע. אתה רוצה לשתות משהו?"
"לא. תודה רבה." הוא קד בנימוס. ג'יין דחפה לתוך ידו כוס חרס מלאה בוויסקי. הוא חייך. "תודה."
ג'יין הנהנה והתיישבה על הספה ליד אליס, שהמשיכה לנגן בריכוז גדול. "היא לא מפסיקה לנגן אף פעם."
מוריס הנהן. ג'יין שרה. הקול שלה היה גבוה, אבל לא מדי, והוא מילא את הבית בנוכחות. מדי פעם אליס הצטרפה גם היא בקולות נוספים, יפים לא פחות. מוריס נהנה מהמוזיקה עד כדי כך שלקח לו זמן רב לשים לב למילים שג'יין שרה, על בדידות, שברון-לב, ועבודה במכרות פחם. זה היה, כך הבין, שונה מאוד ממה שהכיר וניגן. אבל בדיוק אותו דבר כמו הבלוז. הוא סיים את הוויסקי שלו.
"אתה מעשן?" ג'יין שאלה. אליס המשיכה לנגן.
"זה משנה מה אני אגיד?" מוריס שאל, ובמקום תשובה נזרקה לכיוונו קופסא רכה של קאמל בלי פילטרים. הוא תפס אותה ברפלקס שטני. "אתן מדהימות ביחד. ממש נהניתי."
"אולי תנגן משהו?" אליס דיברה לראשונה, אגב נגינה. ג'יין הסתכלה עליה בבעתה. היא לא נסוגה. "למה לא בעצם?"
ג'יין השתתקה. מוריס הבין שהיא לא מסוגלת לסרב למעט שאליס תבקש ממנה. הוא מיד השתלב בתוך הנגינה של אליס, וג'יין בהתה באצבעות שלו, שותקת. אליס הקשיבה לצלילים שבקעו מהגיטרה שלו, מהופנטת. היא הרגישה כאילו אסור לה להפסיק לנגן לעולם, חוששת שגם הוא יפסיק.

גימל הוצמד לביטי, בלשית מבריקה מהדור החדש, ויחד הם עברו על הבית של קלרה הופקינס. "מה את חושבת על הציורים?"
"יכול להיות שנוכל למצוא שם משהו." היא הנהנה. "אולי היא ציירה מישהו... או משהו שמישהו רצה. או לא רצה."
"אה." גימל נאנח. "אני שאלתי מה דעתך על הציורים."
ביטי הסתכלה עליו כאילו היה יצור מהחלל, ואחר כך ענתה: "הם יפים." היא המשיכה בחיפושים.
"אני יכול לתת לך טיפ, בתור שוטר ותיק?"
"תמיד." היא אמרה בחוסר-רצון מופגן.
"את חייבת לדבר יותר שטויות. שמעתי עלייך לא מעט, אלף היה מדבר עלייך לפעמים." הוא עצר לרגע, ראה שהשם עורר בה משהו, ומיהר להמשיך. "אברדין אמר לי, ואני לא אמור להגיד לך את זה, אבל בגילי אני לא מפחד ממנו כבר. בקיצור, הוא אמר לי, שאת הבלשית הכי טובה בתחנה. אי אפשר לפספס את הטור שלך על הלוח. כמה שמות אדומים יש שם, שניים? שלושה?"
"אני מקווה להפוך גם אותם לשחורים." היא ענתה בגאווה.
"ואני מקווה בשבילך שתצליחי. אבל אי אפשר לחיות כל הזמן במרדף אחרי הטוש השחור."
"למה אתה מתכוון?" היא אמרה תוך כדי העבודה, בלי להסתכל עליו.
"את צריכה לדבר שטויות. זה הכישרון הגדול ביותר של שוטרים. ואני אומר לך שאנחנו עוד כלום ושום דבר לעומת הדור שלפנינו."
"תגיד לי." היא אמרה בזמן שהטלפון הנייד שלה פלט אור אולטרה-סגול, חשף טביעות-אצבע ושלח אותן לתחנה. "אתה גם מצליח לעבוד מדי פעם עם כל הדיבור שטויות הזה?"
"תגדירי מה זה לעבוד."
"לעבוד. לפתור תיקים לפעמים. לנסות לפתור אותם לפחות." היא אמרה. "נראה שכל מה שאתה ואלף עשיתם זה רק לדבר שטויות כל הזמן."
"או, כן, אלף היה אמן גדול בתחום." גימל חייך. "אבל נראה לי שגם לך יש פוטנציאל. את מעליבה אותי מצוין, רק קצת פחות לבוא מהזווית של המפכ"לית הבאה ויותר לתת להתמקד בזקנה שלי, ואת שם."
היא צחקה. "רוצה שנתחיל בלדבר על זה שאתה עושה את עצמך הרבה יותר זקן ממה שאתה באמת? זאת דרך מצוינת להתחמק מהתקלות."
"אני נולדתי זקן. מה עם הטביעות ששלחת?"
"יש התאמה. אנחנו הולכים לטייל היום."
"אפשר להציע שנאכל צהריים קודם?"

"אז..." מוריס היסס. השעה הייתה שעת לילה, אליס כבר ישנה, וג'יין ישבה מולו במטבח, מחלקת לשניהם קלפים, מעשנת.
"אז מה?"
"את ואליס..."
"זה לא ברור?" ג'יין אמרה בקשיחות. "אנחנו אחיות."
מוריס הופתע. "אתן ממש לא דומות."
"אתה לא חושב שזה קצת לא מנומס לזר כמוך להיכנס אליי הביתה ולשאול אותי שאלות?"
"אני בטוח שזה לא מנומס." הוא אמר, מובך לפתע. "אני מתנצל. קשה לי להסביר את זה. עשיתי פעם עסקה עם השטן, ולפעמים נראה לי שאני הופך לשטן בעצמי." הוא הרים את הקלפים שלו, זרק אחד על השולחן. "לא ממש שולט בעצמי."
"עסקה עם השטן, אה." היא לקחה קלף אליה מהשולחן. "כולם משוגעים כמוך במיסיסיפי?"
"לא היו לי הרבה חברים באיזור. אבל דוד שלי, אדי, משוגע לפחות כמוני."
"אני אגיד לך מה." ג'יין פסקה בערמומיות. "תספר לי על העסקה שלך עם השטן, ואם הסיפור יהיה יפה מספיק, אני אספר לך משהו עליי."
בפעם הראשונה, הוא סיפר על האופנוען הירוק במדבר ועל הגיטרה של אבא שלו, שפעם הייתה שחורה כפחם, ועתה כמעט זרחה בירוק השטני. "טוב." ג'יין נאנחה לבסוף. "הסיפור באמת היה יפה. נשמע כאילו הוא יצא ממגזין של סיפורים מדהימים."
מוריס צחק. "מספיק יפה?"
"אין לי ברירה. עסקה זו עסקה." היא הסתכלה על השולחן, ראתה שמוריס ניצח בקלפים בלי להתכוון בכלל. "הכרנו כשעבדנו יחד במפעל לצעצועים. מכוניות, רכבות, דברים כאלה. עמדה לידי כל יום במשך שלוש שנים. נהיינו חברות טובות. יוצאות יחד מהעבודה ומנגנות יחד במשך שעות. אתה יודע איך זה."
"לא ממש." מוריס הודה.
"לא משנה. פיטרו את כל הנשים במפעל כשהבינו שהמיתון לא הולך להיעלם. ואני הבנתי שאני כבר לא יכולה לעשות כלום אם אליס לא לידי. אתה מבין למה אני מתכוונת?"
מוריס הנהן.
"אני לא יודעת איך זה באיזור של המיסיסיפי, אבל כאן זה לא ממש נהוג ששתי נשים יחיו ביחד."
"את יודעת, מספרים סיפורים, אבל זאת פעם ראשונה שאני פוגש..." מוריס עצר. "שתי נשים."
"תן לי להגיד לך משהו, מר מיסיסיפי אליגטור," ג'יין התלהטה, "מספרים הרבה סיפורים וקוראים לנו בהרבה שמות, כמו איזה משהו מהמגזינים שהוצאת מהם את הסיפור שלך. אבל אנחנו פשוט שתי בחורות שאוהבות אחת את השנייה, ויש כמונו עוד הרבה... בנים, בנות. זה הדבר הכי נורמלי ומשעמם בעולם. אני לא..."
"ג'יין." מוריס קטע אותה, מסתכל לתוך העיניים הכהות שלה, מדבר בעדינות. "אני יודע. הכל בסדר. גם עלינו מספרים סיפורים." הוא הצביע על העור שלו. "כולנו מפלצות בעיני המפלצות."
היא הדליקה עוד סיגריה ושניהם שתקו לכמה דקות. "טוב." היא שברה את השקט בסוף. "אתה רוצה לשתות עוד?" היא הרימה את הבקבוק שנח ליד הקלפים ומזגה לשניהם.

הבית של אלה ליבראליס, חברתו לשעבר של ראול, היה דירת חדר בבניין ישן באחת השכונות השקטות של העיר. ביטי דפקה חזק על הדלת. "אלה?" לא נשמעה תשובה.
"נראה לי שהיא הלכה לטייל." גימל אמר.
"אלה ליבראליס?" ביטי דפקה שוב על הדלת, חזק יותר.
"קצת נמאס לי להגיע מאוחר." גימל התמרמר בזמן שהיא שלפה את הטלפון הנייד שלה, עשתה בו מה שנראה לו כקסמים טכנולוגיים של הצעירים, עד שמנעול הדלת השמיעה נקישה חזקה. היא פתחה את הדלת לרווחה.
הדירה הייתה קטנה, מרוכזת כולה לתוך פינה דחוסה שהכילה ספה, שולחן וארון ספרים. על כל אחד מהם נחו מחברות, עטים ופנקסים. על השולחן הייתה ערימה חסרת צורה של דפים, ספרים, כוסות שתייה ומאפרות מלאות. בצד הונחו מטבח ומיטה, נקיים ומסודרים, כמו בקושי השתמשו בהם. השמש נכנסה דרך חלון גדול ופתוח וצבעה את הפינה באור בהיר.
"היא לא כאן." גימל ציין והסתובב בבית, בוחן את הספרים בארון. "מזכיר לי את הדירה שלי כשהייתי באקדמיה." בקצה אחד המדפים נחו כמה תקליטים. "בחורה עם טעם, לא כמו הדור שלנו ששומע מוזיקה רק בטלפון." הוא הביט סביב ולא ראה זכר לפטיפון. הוא שלף תקליט אחד ובחן אותו. 'מיסיסיפי אליגטור מוריס – אנתולוגיה'. תמונה מטושטשת בשחור-לבן, של איש כהה-עור, רזה וגבוה, בחליפה וכובע, אוחז בגיטרה ומסתכל לתוך עדשת המצלמה בביישנות, העיניים הרגישות שלו חוצות מרחקים וזמנים ובוהות הישר לתוך עיניו העייפות של גימל. "מכירה?" הוא שאל את ביטי, מציג בפניה את התקליט.
"אתה צוחק? הוא אחד הטובים ביותר שהיו."
"לא שמעתי עליו מימיי."
"אז הבעיות שלך בחיים יותר גדולות מאיזה רצח."

מוריס עמד, בקושי, ידיו קשורות מאחורי עמוד עץ והוא מוכה, כואב ומדמם כולו.
וירג'יל, מנהיג הלגיון השחור, פירט את כתב האישום היצירתי. "איש הבלוז 'מיסיסיפי אליגטור מוריס', אתה מואשם בפריצה לבית, שוד, ותקיפה של שתי נשים." האיש היה סגור בתוך חליפת הלגיון השחור, שכיסתה את פניו בשחור. על ראשו היה כובע פיראטים מוזר עם ציור של גולגולת בחזית. "מה יש לך להגיד להגנתך?"
"לא עשיתי את זה. לא פרצתי אליהן, דפקתי בדלת. ניגנו ביחד. תשאל אותה. אני..." הוא הפסיק לדבר כשחבר לגיון אחר, בעט בו בחוזקה.
"תפסיק לשקר!" הוא כעס.
"דייטון, מטומטם." הנוכחות של וירג'יל הייתה מטרד בלתי-נעים. "אם לא תפסיק להרביץ לו, אני נשבע לך שאתה תהייה הבא בתור."
"מה זה משנה?" דייטון מחה, לא בלי פחד.
"צדק. כמה פעמים אני צריך להגיד לכם את זה." וירג'יל אמר, חדור השראה. "שוויון זכויות. משפט הוגן. צדק. אנחנו נחזיר למדינה הזאת את הצדק."
שלושת הלגיונרים האחרים שתקו.
"ואתה," הוא פנה אל מוריס המטושטש, "אתה מצפה שנאמין ששתי נשים לבנות הכניסו אותך לבית שלהן מרצונן החופשי? אתה יותר מטומטם מדייטון."
מוריס הסתכל עליו. "זה שקר."
"מיסיסיפי אליגטור מוריס, איש הבלוז. העונש על המעשים שלך הוא מוות." וירג'יל הכריז בחגיגיות בזמן שאחד הלגיונרים שפך מעל ראשו של מוריס דלי מלא בנוזל דליק. "משהו להוסיף?" הוא שלף מתוך הגלימות שלו קופסת גפרורים קטנה, כחולה-לבנה, שבאדום נכתב עליה 'פפסי קולה.'
מוריס שתק.
"בסדר גמור." וירג'יל שלף גפרור אחד. "אני אתפלל בשבילך עכשיו." הוא הדליק את הגפרור והחזיק אותו גבוה. "אלי, תן לי את השלווה – לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנות, את האומץ - לשנות את אשר ביכולתי, ואת הנשק – להבדיל ביניהם." הוא זרק על מוריס את הגפרור. בתוך שניות ספורות הלהבות תפסו את כל גופו, כאב חם עובר מהעור עד העצם. ואז הלהבות נהיו ירוקות.
"מה זה, וירג'יל?"
"איזה דלק הבאתם, אידיוטים?" וירג'יל רטן.
"הדלק של השטן." מוריס אמר בזמן שהלהבות הירוקות החלו להתפשט בשדה, הולכות בקווים ישירים ומהירים עד שתפסו את הלגיונרים ההמומים. "אלוהים ישמור את כולנו." הוא אמר בצער, שומע את זעקות הכאב של אלה שרצו לשרוף אותו לפני רגע, מרגיש את הסבל שלהם.
"אלוהים, אה?" השטן הירוק עמד ליד מוריס, שיצא מהלהבות הירוקות במיטבו – בריא ושלם, בחליפה לבנה וכובע. "בינתיים מי ששומר עליך זה אני."
"למה?"
"סגרנו עסקה, מוריס. גיל 27. זה עוד מעט. הנשמה שלך צריכה ללכת אליי, לא אל חבורה של פירומנים גזענים." השטן הדליק סיגריה, הושיט אחת למוריס. "כל דבר בעתו."

השעה הייתה מאוחרת. גימל ישב לבד בדיינר, על השולחן מונחת כוס קפה רביעית, מחברת מלאה בהערות ושרבוטים, והוא מחובר באוזניות אל המסך שעל הקיר, שומע ברצף את כל ההקלטות של מיסיסיפי אליגטור מוריס, בפעם השנייה. הוא רצה לעצור לרגע לאכול משהו קטן ולשתות קפה לפני הבית, אבל הוא נסחף בתוך המוזיקה הישנה, קצבית ואפלה, מעמידה פני שמחה, רצחנית ושטנית.
הוא לא יכל להפסיק. השעות חלפו והוא לא הצליח לגרום לעצמו להוריד את האוזניות, להחליף מוזיקה, לקום וללכת – שום דבר. לא היה עולם מחוץ לאוזניות, רק העולם שמוריס צייר במילים ובמנגינות שלו, של שטנים ומלאכים, קבצנים ונסיכות, עוני ופשע. כולם היו נגועים בעצב גדול, חרטה שהדהדה ממעמקי ההיסטוריה עד אוזניו של גימל.
הוא הרגיש יד, חומה-ירוקה, עדינה וארוכה, מנסה להגיע אליו. היא אחזה בצווארו והחלה לחנוק אותו. הוא ידע שיהיה בטוח אם יוריד את האוזניות, אם יפסיק להתרכז במוזיקה ולו לרגע אחד, אבל הוא לא היה מסוגל. זה היה יפה מדי, הוא ידע, יפה מדי ועצוב מדי, והוא הרשה לעצמו לבכות, הכאב של מוריס ושלו הופכים לאחד. הוא התגעגע לבסי, לחנה גלרמן, לאלף ולדוד שלו, אדי. המוות של אלף היה עצוב כל כך, מיותר, חסר-משמעות. הוא הרגיש את נשימותיו האחרונות אוזלות, טובע בתוך נהר המיסיסיפי, שבמקום מים זרמו בו וויסקי דרומי ודמעות.

ביום הזיכרון של 1937, חנה גלרמן הצטרפה אל צעדת מחאה של עובדי הפלדה. הם נשאו דגלים אמריקאיים ושרו את שירי האיגוד, והיעד שלהם היה מפעל הפלדה, שעמד מאחורי שורה של כמאה וחמישים שוטרים. הרוחות משני הכיוונים, שהיו חמות ממילא, התלהטו. אבנים הושלכו, גז מדמיע רוסס, יריות נורו. חמישים מפגינים נורו, מתוכם עשרה מפגינים נהרגו. משפט אחד שחנה שמעה במהלך ההפגנה, הפך לפתיחה של הספר השני שלה: "רדי מהשדה, או שאני אתקע לך כדור בגב!"
הספר, 'בלוז לשטן הכחול,' יצא בכריכה רכה והחל לקנות לעצמו קהל מעריצים.
הספר ביסס את מעמדה כדוברת של החלשים, המדוכאים והאסורים. היא מצאה עבודה במערכת העיתון "הפועל היומי", של המפלגה הקומוניסטית, ובנוסף לפרנסה, מצאה בו במה לפרסום שירים וסיפורים קצרים.
'אדי שלי, הקטן,' היא כתבה במכתב, 'אתה כבר לא כל כך קטן, כנראה. יום הולדת שמח!' היא עצרה רגע, מסתכלת סביב, על החדר הקטן והבודד שלה בשעת בין-ערביים שכונתית. 'שלחתי לך מתנה קטנה, ואני באמת מקווה שתאהב אותה.' היא נשפה צחוק עצוב כשנזכרה בצעצוע העץ המגושם, בצורת דולפין יפהפה. היא תהתה אם בנים משחקים בדולפינים, ואם היה באמת נכון לנטוש הכל ולעזוב את אדי, את ההורים שלה, את כל החיים הקודמים.
"אני לא מוריס." היא אמרה להורים שלה כמה ימים לפני שעזבה. "אני לא נטשתי. הייתי חייבת ללכת. הוא... שגעונות של אמן." היא הסתכלה על המכתב שכתבה לאדי, כל כך שטוח וחסר-משמעות. אני לא מוריס, היא אמרה לעצמה, אני כותבת מכתבים ואני מתכננת לחזור, ואכפת לי ממי שהשארתי מאחור, ואני לא צריכה את כל המסעות האלה בשביל לכתוב. אבל היא השאירה את אדי רחוק כל כך, בדיוק כמו שמוריס עשה. אולי היא קיוותה למצוא אותו, אולי קיוותה להבין מה הצורך הזה בלהיות נווד, חסר-בית. זה משנה בכלל? אדי אפילו לא יודע איך אני נראית.
זיכרון ישן עלה בה – הסאבוי, היכל ריקודים בהארלם. איך לעזאזל הגענו להארלם, חנה תהתה, נזכרת ברגע אחד: מוריס יושב בפינה, לבדו, והיא רוקדת. הם עדיין לא היו נשואים. "נו, מוריס." היא אמרה, מושיטה לו יד. "אתה תראה שזה לא כזה נורא." מוריס לקח את ידה ואחז בה בחולשה.
"הכל בסדר, חנה." הוא חייך אליה, חיוך שנראה לה סובל. "אני פשוט לא אוהב לרקוד." הוא עזב את ידה. "תשכחי ממני. תהני." כל כך עקשן, היא נזכרה, ולא חושב על כלום. מי מסוגל להנות אחרי שעוזבים לו את היד ככה? ומי מסוגל לשכוח אותו?
'אני מקווה לראות אותך בקרוב, אדי.' היא המשיכה לכתוב. 'עוד מעט יהיה לי מספיק כסף לקנות לך כרטיס, ואני אבקש מסבא וסבתא שיביאו אותך לכאן.' היא הסתכלה דרך החלון בכעס גדול, על נערים שישבו בחוץ. "אני לא מוריס."

"איפה אני?" גימל שאל. "אני מת?"
"כמעט." אמר קול. "עוד שנייה היית מת. יש לך מזל שבאתי עם המוג'ו שלי."
"מה?" המציאות החלה לחזור לתודעתו. הוא שכב על ספה. על הספה בבית של אלה ליבראליס. הוא ניסה לקום והיא הדפה אותו חזרה ביד רכה מאוד וחזקה מאוד.
"אתה לא הולך לשום מקום בינתיים." היא פסקה. הוא הסתכל עליה. עור כהה. שיער מתולתל, סבוך להפליא, הכי סבוך שראה מימיו. משקפיים עגולים. "השטן בירוק רוצה את הנשמה שלנו, ואנחנו בטוחים רק אם נישאר ליד המוג'ו הזה." היא הצביעה על תליון בצורת דולפין על צווארה, קשור בשרוך של נעל.
"זה מה שרצית מהאמא. זה מה שלקחת."
"אתה ממש טוב בעבודה שלך, בלש."
גימל נאנח. "בזמן האחרון קצת פחות." חזיונות, הוא נזכר, נגן הבלוז, מוריס. הוא ישב בדיינר, ראה את המוזיקה קמה לתחייה בתוך האוזניים שלו, הכל הרגיש אמיתי. הוא הרגיש את המוות. "את יודעת מה קורה כאן. את מבינה הכל." הוא ידע. "תסבירי לי. בבקשה."
"אני מבינה שכבר שמעת על מיסיסיפי אליגטור, על העסקה שלו עם השטן וכל הסיפורים." היא הלכה למטבח והרתיחה מים. "ראול סיפר לי את הכל, כפי שהוא שמע מסבא שלו, אדי הופקינס. אבא שלו, מוריס, סגר עסקה עם השטן הירוק. הנשמה שלו בתמורה לכישרון המוזיקלי. אבל כשהגיע הזמן ללכת עם השטן, מוריס לא הסכים. הוא שרף את הגיטרה שלו והחליט שהוא מבטל את העסקה. כמובן שאת השטן זה לא ממש עניין, אז הוא לקח את הנשמה שלו, וכבונוס מיוחד הבטיח לאדי שכל בני משפחת הופקינס בכל הדורות ישלמו מחיר על החוצפה של מוריס."
"ונניח לרגע שאני מאמין לכל הוודו-ניו-אורלינס הזה." גימל דיבר לאט. "למה שרפו את השותף שלי? למה ניסו להרוג אותי?" הוא הסתכל עליה מביאה שתי כוסות תה, מניחה אותן על השולחן. היא לבשה בגדים קיציים, קצרים ואדומים. "למה ירית באמא? מה כל כך חשוב בדולפין הזה?"
"דולפין." היא אמרה בכעס. "אתה כל כך צר-עין. זה מוג'ו, בזכותו אתה חי. זה מה שהגן על אדי כל השנים, אחר-כך על קלרה. היא לא הסכימה להעביר אותו לראול. רצתה להמשיך לצייר את הציורים שלה עוד כמה שנים. לא רצתה למות. נתנה את החיים של הבן שלה בתמורה לשלה."
הראש של גימל כאב. "כמה שטויות." הוא לקח את כוס התה לידיו ונשף עליה.
"תיזהר, זה חם."
"מה אכפת לי שזה חם." הוא כעס. "מה את רוצה? מה אני עושה פה? למה לקחת את האקדח שלי? כבר יש לך אחד, כמו שקלרה הופקינס תעיד."
"אתה מקסים, בלש." היא חייכה. "אני מנסה להרוג את השטן. עוד אקדח לא יזיק."

1938.
השנה שחלפה הייתה אדיבה עם מוריס. הוא זכה להקליט עוד 17 שירים, והמשיך ללכת בארץ ולהופיע בכל מקום שהגיע אליו. השירים שלו נעשו יפים יותר, הכריזמה שלו מכשפת יותר, והתלות שלו בוויסקי חריפה יותר. הגיטרה שלו הפכה ירוקה לחלוטין.
ביום הולדתו ה-27, הוא והשטן עמדו מחוץ למערכת העיתון 'הפועל היומי'.
"זוכר שהבטחת שתחכה לי עם אקדח?" השטן אמר, פולט עשן מסיגריה כבדה.
"הייתי תמים, שטן. ילד. למרות זאת, נראה לי שהיה כיף." מוריס היה לבוש בחליפה הלבנה שלו, שהפכה כמעט לסמל מסחרי בעבורו, ובהקה בלבן באור השמש של אוגוסט. "נראה לי שעשיתי טעות, אתה יודע."
"היית מעדיף להזדקן בלי כישרון, אה?" השטן אמר ברוע אנושי להפליא.
"לא, לא, ממש לא." מוריס הופתע מההערה. "אני לא חושב שאפשר להזדקן בלי כישרון. כל אחד טוב במשהו. אבל לא על זה דיברתי בכלל. אני לא מתחרט על העסקה שלנו."
"אני שמח לשמוע. אז מה?"
"פשוט היה רגע אחד. אתה יודע שאני שונא לרקוד. תמיד שנאתי." מוריס לקח סיגריה מהקופסא של השטן והדליק אותה. היד שלו רעדה. "חנה ואני היינו במועדון ריקודים, והיא רקדה ואני ישבתי בצד, מתפלל שייגמר הערב ונלך הביתה כבר. אבל אתה יודע, באיזשהו שלב הבנתי שאני בכלל לא מתפלל לזה. התפללתי שהיא תבוא, תושיט לי יד, ותגיד לי, 'בוא תרקוד איתי.' ואתה יודע למה רציתי שהיא תעשה את זה?"
"כן."
מוריס התעלם. "כי אהבתי אותה, אבל הפחד שלי לא נתן לי לקום מהכסא הזה. חשבתי שנתת לי את הכישרון, אבל לא את האומץ. ואני יושב שם, מתפלל לרגע שהיא תושיט לי יד ותזמין אותי לרקוד, כשפתאום, הלא יאמן קורה, והיא עושה את זה! מושיטה לי יד, ואומרת לי 'בוא נרקוד.' ואני לוקח את היד שלה ואומר לה: 'אני שונא לרקוד'. ומשחרר."
"ללא ספק אחד הרגעים הפחות מוצלחים בקריירה שלך." השטן אמר ואיפר על המדרכה.
"אמרתי לעצמי שזה הכל עבודה שלך. שהכל מבוים. כמו הכישרון שלי. שזה לא אמיתי." מוריס נשמע כועס. "והיום אני יודע שכלום לא היה אמיתי."
השטן חייך, חיוך גדול של אושר, שמחה ורשעות ילדותית.
"הכישרון שלי הוא שלי. אף פעם לא באמת עזרת לי בכלום. רק פתחת לי כמה דלתות בתודעה. הגיטרה שלי היא גיטרה רגילה. לא הייתה עסקה בכלל. אם אני אחליט שאני לא רוצה לתת לך את הנשמה שלי, אני יודע שלא תיקח אותה. כי לא נתת לי כלום בתמורה. הרוע שלי תמיד היה שלי, וחנה, היא באמת אהבה אותי."
השטן הנהן פעמים רבות וארשת רצינות מודאגת עטפה את פניו. "אז על מה אתה מתחרט?" הוא שאל את מוריס.
"הייתי צריך לרקוד איתה."
"אני לא יודע אם היא תרצה לרקוד איתך. הנה היא." השטן הצביע לכיוונה, הולכת בחליפה שחורה ומרשימה. "יום הולדת שמח, מוריס."

אלה ליבראליס שלפה את הטלפון הנייד שלה והניחה אותו ליד התקליט של מיסיסיפי אליגטור מוריס. הטלפון פלט קרן אדומה זעירה בתנועות מעגליות על התקליט, והשיר, בלוז לשטן הירוק, התחיל להתנגן.
"זהו?" גימל שאל. "ככה מזמנים את השטן? שמים מוזיקה? בלי וודו? בלי קסמים?"
"מתי הפסקת להאמין בבני-אדם, גימל?" היא שאלה בתיעוב. "זה קרה לך בגלל העבודה, או שאלה היו דרישות הקבלה למקצוע?"
"למען האמת, זה קרה בסתיו של..."
"לא אכפת לי."
"ומזה שיש לך תנין ענקי באמצע הסלון אכפת לך?"
השטן עמד במטבח, מרתיח לעצמו מים ומכין כוס קפה שחור. "מה נשמע, אלה?" הוא אמר, מכניס כפית וחצי של סוכר ומערבב. היא ירתה בו שלוש יריות. הוא הדליק סיגריה עם הקפה והחדר נמלא עשן.
"אתה אמור להיות שוטר, לא?" השטן הסתכל על גימל. "אתה מודע לזה שניסו לרצוח אותי כרגע."
"מה אני יכול להגיד." גימל השיב, בלי התרגשות. "אני ממש סקרן לראות אם היא תצא מזה בחיים."
"תשתקו, תשתקו!" אלה כעסה והמשיכה לירות בשטן עד שהאקדח שלה התרוקן. היא זרקה אותו הצידה והרימה את האקדח של גימל.
"נו, נו, אלה." השטן חייך ושתה קפה. היא המשיכה לירות, למורת רוחו של גימל, שאוזניו כאבו מהרעש, במשך זמן שנראה לו כמו נצח. "שני אקדחים? זה כל מה שהבאת? אני השטן, אני האל אליגטור, למען השם!" הוא התקרב אליה, הניח יד על הכתף שלה, ואמר בשקט: "מה את רוצה?"
אלה נראתה מבועתת, הסתכלה על תליון הדולפין שעל צווארה. "לא ראיתי את הדולפין הזה הרבה שנים." הוא תפס את הדולפין בידו, בחן אותו.
"זה... אתה לא אמור... זה המוג'ו." אלה ניסתה.
"אז מה, אני אמור להישרף עכשיו באש הגהנום בגלל שנגעתי בשרשרת של דולפין?"
אלה שתקה.
"סליחה." גימל נדחף בנימוס.
"כן?" השטן שאל באדיבות.
"אם סיימת כאן, אני רוצה לקחת את הבחורה הזאת למעצר."
"זה לא יכול להיות!" אלה צעקה. "המוג'ו הגן על כולם מפניך! למה? מה? מה קורה כאן?"
"אה, אלה." השטן צקצק בלשונו. "הבנת הכל הפוך."
היא הסתכלה עליו בשקט.
"אני אל כל-יכול, שום מוג'ו לא יעצור אותי. מי שהמוג'ו הזה חסם אותו היה חבר טוב שלי, מוריס. הוא אף פעם לא הצליח להשלים עם המוות שלו, עם החרטה. אמרתי לו שהוא צריך לשחרר מהעולם הזה ולהישאר איתי באליגטוריה, אבל הוא איבד את זה, ומאז הוא מנסה ליצור קשר עם כל מי שמתקרב אליו. אבל הוא לא ממש שולט בזה. לפעמים הוא מנסה להגיד לאנשים איך הוא מרגיש, מה הוא רוצה, וכמה הוא אוהב אותם, אבל יוצא שהוא שורף אותם באש ירוקה, או מטביע אותם בים של וויסקי דרומי."
גימל נדרך.
"וזה בדיוק סיפור החיים שלו, מיסיסיפי אליגטור מוריס. משאיר אדמה חרוכה בכל מקום, ולא מסוגל להתקרב למי שלובש את הדולפין. פואטי, לא?"
היה שקט באוויר.
"שוטר, קח אותה מכאן." השטן צחק. "תמיד חלמתי להגיד את זה." הוא נשרף באש ירוקה ונעלם.

"את נראית טוב." מוריס אמר.
"אני?" חנה צחקה. "תראה אותך, בחליפה הלבנה שלך. אני מסתנוורת."
"החליפה שלי לבנה, אבל הלב שלי שחור, פחם."
"תמיד המשורר."
"אני מצטער, חנה." מוריס הסתכל עליה ודמיין מנגינה עצובה. "שברחתי. ש..."
"די." חנה עצרה אותו. "אין לנו הרבה זמן. חבל לבזבז אותו."
"איך את יודעת?"
היא החוותה בעיניה לעבר התנין הירוק העצום בבגדי העור השחורים, שעמד בצד ועישן סיגריות בשרשרת. "תמיד ידעתי." היא אמרה.
"את לא כועסת עליי?"
"כעסתי עליך. הרבה שנים. אולי אני עדיין כועסת. אבל תראה אותנו בחליפות... אנחנו כל כך..." היא עצרה לרגע. "דומים."
"דומים?"
"שנינו הורים מחורבנים."
לרגע מוריס הרגיש את הלב שלו מתפרק. "מה עם אדי?"
"הוא בן ארבע. הוא נשאר עם אבא שלי. אני אביא אותו לכאן בחודשים הקרובים, אני מקווה. ברגע שיהיה לי מספיק כסף."
מוריס הסתכל עליה, ממתין.
"אמא שלי נפטרה, לפני חצי שנה בערך. לא הספקתי לראות אותה שוב, אבל לפחות היא הספיקה לראות את לואיס... הוא חזר כמה ימים לפני ש..." שוב העיניים הירוקות של מוריס, העדינות, שלא הייתה לה שום דרך להתחמק מהן. היא לא הצליחה לדבר.
"נראה לי שאנחנו..." מוריס אמר ולקח אותה בידו אל הספסל, שהשקיף על המזח. "אנחנו פוגעים במי שאנחנו הכי אוהבים."
"או שאנחנו פוגעים במי שהכי אוהב אותנו?"
"אולי. קראתי את הספר החדש שלך. הוא הכי אהוב עליי עד כה." מוריס חייך. הם ישבו מחובקים וצפו בספינת דיג יוצאת אל השקיעה.
"באמת? יש משהו שאהבת במיוחד?"
"המוות של ב.ל. אוקס. אני לא אשקר לך..." מוריס דיבר והרגיש את הקול שלו רועד. "בכיתי קצת."
חנה חייכה וראתה שגם העיניים שלה לחות. "סימן שאני טובה במה שאני עושה."
"הכי טובה, חנה. הכי טובה."

גימל הניח את התקליט על הפטיפון הישן שהשיג. צלילי הבלוז הישן, המחוספס, מילאו את הבית.
"זה בלוז חזק מאוד." הוא אמר לבסי, שישבה על הספה לידו.
"אני שומעת." בסי השיבה. "אתה לא רוצה לשמוע משהו אחר מדי פעם, שלא יימאס לך?"
גימל אחז בעטיפת התקליט והביט בתמונה של מוריס הופקינס, שנודע בכינוי מיסיסיפי אליגטור, בהה בעיניים הירוקות שביקשו למשוך אותו מאה שנים אחורה, והחוצה אל עולם המתים, אל אליגטוריה. הוא הניח את העטיפה בצד. "לא יימאס לי לעולם."

X. הרוע המוחלט

הרוע המוחלט / מאת: גיל דניאל

"מהיום לא קוראים לי יותר בוב-ספוג." היצור הצהוב אמר. השם הזה נושא איתו כל כך הרבה זכרונות מהעבר. ימי התמימות של הסרטן הפריך... מר קראב המנוח. לפני הרצח. "זה לא משנה עכשיו. מהיום השם שלי הוא ראש-גבינה מכנס-חום."

"לאן תלך?"

"אני הולך למקום שבו השמיים לא כחולים." הוא אמר.

זה לא היה הוגן, יאמצ'ה החליט. הם חשבו שהוא מת בשביל להגן על כדור הארץ, אבל בקרב נגד הסייאנים הוא רק חשב על בולמה, עם השיער הכחול שלה, כמה צעירה ויפה היא הייתה כשהם הכירו.

הוא קם לחיים וחשב שהכל יחזור להיות כשהיה. בולמה לא רצתה אותו יותר. היא הקימה משפחה עם אחד הסייאנים שהרגו אותו. יש להם ילד עם שיער סגול. יאמצ'ה היה רק בן-אנוש, חלש ושברירי, וכל ההתבגרות שהוא עבר במהלך השנים האחרונות, לא הייתה שווה כלום פתאום. "אני יכול להתלבש כמוך." הוא אמר לגוקו. "אבל אני בחיים לא אהייה חזק כמוך."

"די, יאמצ'ה!" גוקו אמר, אופטימי כתמיד. "בוא נלך להתאמן."

"אין לי מצב-רוח, גוקו." יאמצ'ה שלף סיגריה מתוך קופסת לאקי סטרייק עתידנית. "תודה."

אחרי שנגמרה כל ההיסטריה סביב דו-קרב מפלצות, יוגי מוטו אושפז במוסד לחולי-נפש בטוקיו. לקחו לו את פירמידת המילניום, אבל הוא המשיך לדבר אל הצד האפל שבתוכו, מה שגרם לו להטיל ספק שאי פעם היה מישהו בתוך הפירמידה. אולי הצל, הרוצח האפל שהפיל את סטו קאיבה מהגג, תמיד היה שם, מתחבא בין המדרגות שבתקרה.

"יוגי." הצל אמר לו. "אנחנו חייבים לצאת מכאן."

"לאן נלך?" יוגי תמיד נשמע כאילו הוא על סף בכי. "אנשים הפסיקו לשחק בקלפים. תקופת הזוהר שלנו נגמרה. אולי עדיף לי לשבת בחדר הזה, על המיטה הזאת, ולדבר איתך. כולם חושבים שאני משוגע בכל מקרה. מה אכפת לי. לפחות שקט כאן בחדר."

"אל תהייה חלש כל כך, יוגי."

"די כבר!" הוא כעס. "אנחנו לא באי המפלצות!"

"אלה היו ימים יפים." הצל התרפק על העבר.

יוגי שתק ובהה בחצי האפל שלו. הוא צדק.

כשגריימון מלחמתי שחור מת, טקאטו הסתובב באבל כל היום, ובלילה הוא גם בכה. הוא ידע שזו רק סדרת טלוויזיה מצוירת, ועדיין היה משהו עצוב כל כך במוות שלו, כל כך מיותר. גם לדמויות שבטלוויזיה יש חיים, הוא ידע כבר בגיל אחת-עשרה. הרי רוס ורייצ'ל חיים לנצח, אבל גריימון מלחמתי שחור לא יעשה יותר כלום. היה בזה משהו פטאלי.

אחר כך הסתבר שבאמת יש דיג'ימונים. ממש כמו בסדרה, הוא הכיר חברים חדשים, וגם היה דיג'ימון אחד, גילמון, שהפך לחבר הכי טוב שלו, ואז כל הדיג'ימונים חזרו לעולם הדיגיטלי וטקאטו נותר עם חור בלב ששום סדרה מצוירת לא תוכל למלא. אחר כך גם החברים האנושיים התרחקו.

הוא הסתכל על משקפת-הצלילה הקטנה שכבר לא עלתה על הראש שלו מזמן. גדלתי, הוא ידע, אבל לא נהייתי טוב יותר.

הקירות של החדר היו צבועים בכל צבעי הקשת, צבעים שזזו והשתנו כל העת. בקצה החדר, שהיה ארוך וליניארי, היה שולחן שחור גדול, ומאחוריו, בחליפה מכובדת מאוד, ישב האל אליגטור והסתכל עליהם.

"מי אתה?" יאמצ'ה דרש לדעת. הוא מלמל: "רק לא עוד חייזר שבא לכבוש את העולם."

ראש-גבינה הסתכל על האחרים. תווי הפנים שלהם היו שונים. תרבות אחרת. הם אפילו לא היו יצורים ימיים. חוץ מהתנין המוזר הזה, שישב שם בחליפה. "אדון תנין, אני חושב שנפלה כאן טעות. כמו שאתה רואה, אני לגמרי שונה מכל השאר פה. אם אפשר..."

"אתה מפחד?" יוגי חייך ברשעות, הצד האפל שלו שולט בו לחלוטין. כשזה היה קורה, הוא נראה כל כך גבוה וסמכותי, כל כך שונה מיוגי הנמוך, החלש.

"היי, תעזוב אותו בשקט." טקאטו התערב. הוא נכח לדעת שאחרי כל השנים עדיין נותרה בו חיבה ליצורים מוזרים.

"חברים, חברים." האל אליגטור פתח את ידיו, וארבעה כיסאות שחורים הופיעו ליד השולחן. "בבקשה, בואו לא נריב. אם תשבו, אני אסביר לכם הכל."

הם ישבו מולו והוא התחיל לדבר. "אני אתחיל בבשורה הקשה ביותר, ואחר כך נעבור לעניינים הטכניים יותר." הוא לקח נשימה עמוקה. "אתם לא קיימים. אתם דמויות בדיוניות."

"באמת חדשות. אמרו לי את זה כל החיים." יוגי האפל רטן.

"נו באמת." יאמצ'ה קם על רגליו.

"חכה רגע." אליגטור אמר, ומשהו בקול שלו הקרין שליטה כה עמוקה, שיאמצ'ה חזר לשבת. "תסתכלו." לידו הופיע מסך טלוויזיה, ועל המסך הופיע ילד קטן בשנות ה-90, יושב מול מסך טלוויזיה וצופה בהבהובים בוהקים של סדרות מצוירות. הילד נראה שונה מהם, תלת-מימדי, גדול מהחיים. ראש-גבינה הרגיש פחד. הדמויות שלהם, ושל עוד רבים אחרים שהכירו, הופיעו על המרקע. כשספיידרמן דיבר ראש-גבינה נרעד כולו. הקול של ספיידרמן היה טל מוסרי, אח של עידו, הקול שלו בימים הטובים של ביקיני בוטום. אליגטור הבחין במתיחות של ראש-גבינה וניצל את ההזדמנות – הוא שלף מתוך החליפה שלו גלויה של ערוץ הילדים, עם תמונה חתומה של טל מוסרי הצעיר.

"אתה מכיר את הבחור הזה?" אליגטור שאל בערמומיות ברורה.

"זה אח של הקול שלי." ראש-גבינה ענה. "של הקול הישן שלי."

"אף פעם לא תהית למה הקול שלך הוא קול של מישהו אחר?" אליגטור אמר. "כולכם. עידו מוסרי. עפרון אטקין. אביתר אדיר." הוא פנה אל יוגי. "אוהד עילם. אסף אבידן. החיים עם הפרעת אישיות מפוצלת קשים גם בלי שהקולות שלך הם שני אנשים שונים."

יוגי האפל כעס. "אתה מדבר יותר מדי. אם פירמידת המילניום הייתה אצלי, היינו פותרים את זה במשחק צללים."

"אל תסמוך על פירמידות יותר מדי, יוגי ידידי." האל אליגטור חייך וקרץ אל קהל המעריצים שלו, שמנה בערך שני אנשים.

"מה אתה רוצה?" יאמצ'ה איבד את סבלנותו.

אליגטור חייך. "אני מעוניין להציע לכם עסקה."

ארבעתם ישבו בתוך סלון ישן, ומולם נדלק מסך הטלוויזיה, שבתוכו נראה האל אליגטור יושב באולפן החדשות של הערוץ הראשון.

"אני מעוניין להציע לכם עסקה." הוא הקריא כמגיש חדשות מקצועי. "אני צריך שתרצחו מישהו בעולם האמיתי."

"לרצוח!?" ראש-גבינה הצטעק. "אבל מר תנין!"

"אין סיכוי. אתה משוגע." יאמצ'ה כעס, קצת על האל אליגטור וקצת על עצמו, שהיה כל-כך חלש. הוא ידע שרק גוקו מסוגל להרוג את אליגטור, שהוא עצמו אפילו לא יהיה מסוגל לשרוט אותו. כך זה היה תמיד.

"אני משוגע?" אליגטור חייך. "אתה יודע מי עוד משוגע?"

יאמצ'ה שתק בחוסר סבלנות.

"אקירה טוריאמה."

כולם שתקו ובהו ביאמצ'ה, שנראה חיוור להפליא. "מי זה?" הוא שאל, למרות שהשם היה מוכר לו. הוא הרגיש בתוך השם איזו הילה חזקה, מיסטית כמעט. אלוהית.

"אקירה טוריאמה יצר אותך." אליגטור אמר בפשטות. "הוא יצר את כל העולם שלך. פיקולו, בולמה. מקיטה. או וג'יטה. תלוי אם אתה יפני-ישראלי או אמריקאי."

"אתה מדבר שטויות." יאמצ'ה מצא על הספה את שלט הטלוויזיה והעביר ערוץ. על המסך נראה סמל כתום שהיה כתוב בתוכו 'ניקולודאון.' המרקע שידר ספוג צהוב ואנרגטי, שהלך במדבר אפרורי ושר שירים על פיצות וסרטנים. לצדו הלך תמנון מרוגז.

"לא." ראש-גבינה אמר. "תעביר ערוץ." הוא לא יכל להסתכל. כל כך הרבה שנים. הימים שבהם הלך כעיוור אחרי הסרטן הפריך, אחרי הקמצנות השטנית של מר קראב, שהלכה והחריפה עם השנים, עד שהפכה לאובססיה דוחה שנודעה בכל הימים. יאמצ'ה העביר ערוץ.

עכשיו יוגי נלחם נגד סטו קאיבה, על גג של בניין גבוה. קאיבה נעמד על הקצה של הבניין, והציב בפני יוגי תנאי: הדרך היחידה שלך לנצח אותי היא להרוג אותי. יוגי האפל שלט בסיטואציה, והוא החליט לחסל את קאיבה. יוגי החלש צרח בתוך המוח שלו, אך לשווא.

"הייתי עושה את זה שוב." יוגי אמר, עדיין קשוח, מתעלם מהילד השברירי שבתוכו, שהבין באותו רגע גורלי שהוא לכוד בתוך הצל הרצחני שיצר לעצמו, ואין יציאה.

"אולי עוד תהייה לך הזדמנות." האל אליגטור הופיע בפתאומיות על הספה לידם, ונקש באצבעו. הטלוויזיה עברה לערוץ הילדים של שנת 2003. הגופה של יאמצ'ה שכבה מוטלת על הקרקע, אחרי שהיצור הכי חלש, מכוער וחסר חשיבות שאקירה טוריאמה אי פעם יצר, סאייבאמן, חיסלה אותו בלי מאמץ.

"תפסיק עם זה!" טקאטו כעס. "למה אתה מענה אותנו?"

"אני מעולם לא עיניתי אתכם, טקאטו." אליגטור אמר ברצינות ומצמץ. עכשיו הערוץ היה פוקס קידס, שריד מעולם נשכח. הטלוויזיה הציגה את טקאטו בנעוריו, ילד תמים, מחזיק ביד ציור של גילמון, פרי מוחו המעופף. הציור הפך בדרך קסומה לדיג'ימון בשר ודם, שהפך לחבר הכי טוב שלו. כמובן שבסוף הם נאלצו להיפרד. טקאטו הבטיח שיבקר אותו, אבל השער בין העולם הדיגיטלי לאמיתי לא החזיק הרבה זמן. הגעגוע לגילמון הלך עם טקאטו כל חייו.

"אתם רואים, חברים." האל אליגטור כיבה את הטלוויזיה. "אני לא האויב שלכם. מי שגזר עליכם את הגורלות האכזריים שלכם הם היוצרים שלכם. הכל היה כתוב מראש. יוגי היה צריך להיות קשוח יותר כי גיבור של סדרה לא יכול להיות חנון. הדיג'ימונים היו חייבים לחזור לעולם שלהם, כי זה הסוף הקבוע של כל עונה. יאמצ'ה חייב להיות חלש כדי שגוקו ייראה חזק. ובוב-ספוג..."

"כבר לא קוראים לי ככה." ראש-גבינה התפרץ לדבריו.

"סליחה." אליגטור חייך. "וראש-גבינה מכנס-חום, באמת לא שייך לכאן. במקום שממנו הוא בא, כולם מצחיקים ואנרגטיים. אבל ראש-גבינה כועס על העתיד שלא הוקרן על המרקע."

"העתיד?" טקאטו התפלא.

"זה נכון." ראש-גבינה הודה בצער.

"שאני אספר להם על העתיד?" אליגטור שאל ברוע.

"לא. זה מספיק. תגיד מה אתה רוצה."

"אמרתי לכם, אני צריך שתרצחו מישהו בעולם האמיתי."

"למה שנעזור לך?" יוגי שאל באגרסיביות.

"אני יכול לתת לכם כל מה שחלמתם עליו אי-פעם." אליגטור אמר, לא בלי גאווה. הוא הסתכל על יאמצ'ה. "אני יכול להפוך אותך ללוחם הכי חזק שקיים. אני יכול להחזיר את ראש-גבינה לימי הסרטן הפריך העליזים. להחזיר אליך את גילמון, טקאטו." אליגטור עצר והסתכל על יוגי, שלא התרשם. "אני יכול לפצל אותך לשני אנשים נפרדים."

"אתה מבלף, תנין." יוגי ביטל את דבריו בזלזול.

"אתה בטוח?" אליגטור שאל.

לידם הופיע עוד יוגי, קטן יותר, עדין. הוא הסתכל על חברו הגבוה והאלים יותר. הם הביטו זה בזה, יוגי האפל ויוגי החלש, וידעו שלא מדובר בתרמית. הם לא חשו בחיבור ביניהם, לראשונה מזה חיים שלמים. יוגי האפל הרגיש כוח רב בעצמאות החדשה שלו. ואז אליגטור נקש באצבעו ושניהם חזרו להיות אדם אחד.

"נו, שכנעתי אתכם?"

ארבעתם ישבו בסלון, בוהים זה בזה בשקט. לבסוף ראש-גבינה היה זה ששבר את השתיקה. "מה בדיוק אתה רוצה שנעשה?"

"ממש כמוכם, גם אני דמות בדיונית. ויש לי יש חשבון פתוח עם היוצר שלי – גיל דניאל."

ארבעתם עמדו בעולם האמיתי, ליד בית עץ בכפר יובל, שעל הדלת שלו היה שלט כחול עם ציור של ינשוף, והיה כתוב עליו: 'גילדה'.

"אנחנו לא יכולים לעשות את זה." טקאטו אמר. "זה לא צודק. גם אם מה שאליגטור סיפר לנו עליו נכון."

"הוא בדיוק כמו כל השאר, טקאטו." ראש-גבינה ניסה לדבר אל לבו. "הוא יתעלל בדמויות שלו, יהרוג אותן, יעשה בהן מה שהוא רוצה, כדי להשיג קצת פרסום."

"הוא רק כותב סיפורים!" טקאטו התחנן. "אל תעשו את זה." אבל יאמצ'ה כבר פתח את הדלת. האור בבית דלק והמזגן עבד, אבל לא היה אף אחד בבית.

"איפה הוא?" יוגי כעס.

"הוא כנראה בלימודים." ראש-גבינה אמר. "אני מציע שנחכה לו כאן."

"נחכה לו? בוא נלך לגמור אותו במכללה." יאמצ'ה הציע. הוא חש בסנסציית הקרב של הימים הטובים, כש-Z הייתה רק אות באנגלית, ולא הסמל לסוף של התהילה שלו. סוף סוף רשע שהוא יכול להילחם בו ולהביסס אותו.

טקאטו נשאר בכפר יובל. שלושת האחרים נכנסו בשער של הקמפוס המזרחי של מכללת תל-חי.

"אתם סטודנטים כאן?" המאבטח שאל אותם.

"אני סטודנט?" ראש-גבינה שאל בהתלהבות, אחר כך צחק בטירוף.

"כן, כנראה שכן." המאבטח חייך במבוכה והם נכנסו.

רעש חזק נשמע מתוך אחד הבניינים. הם נכנסו פנימה וראו להקה בשם "מטבוחה פרוג'קט" מנגנת על במה קטנה בקומת הקרקע. גיל דניאל לא נראה בשום מקום.

"יאמצ'ה," ראש-גבינה לחש, "זה רק אני, או שהעולם האמיתי ממש מוזר?"

"אין סיכוי שזה העולם האמיתי." יאמצ'ה השיב בביטחון. "רק עוד עולם אחד כמו שלנו."

הם הסתכלו על הלהקה, ועל חבורה של סטודנטים רוקדים באמצע יום הלימודים. "אני בחיים לא אבין יצורי יבשה." ראש-גבינה נאנח.

"טוב, איך אנחנו מוצאים אותו?" יאמצ'ה שאל.

"אני יודע! בוא נשאל מישהו." ראש-גבינה אמר ופנה לסטודנט אחד עם זקן ארוך. "סלח לי, אישי הטוב, אתה מכיר את גיל דניאל?"

"לא." הסטודנט המזוקן השיב. "תגיד לי, יש לך אש אולי?"

יאמצ'ה הושיט לו מצית מצוירת והסטודנט הסתכל עליו בתדהמה כמה שניות, ובסוף צחק. "לא רע, לא רע." הוא אמר. "אבל באמת אין לך אש?"

הם עברו בין הבניינים ושאלו את הסטודנטים. הם הצליחו להבין שבתל-חי כולם סטלנים, הם מצאו מאיפה לקנות סמים, הם אפילו עשו הפסקת סיגריה על הדשא ליד הספרייה, אחרי שהם הסתכלו על תערוכה של ציורים, אבל הם לא הצליחו למצוא מישהו שיודע להגיד להם מי זה גיל דניאל.

"מה עושים?" ראש-גבינה שאל.

"נראה לי שנמשיך לשבת על הדשא." יאמצ'ה אמר.

יוגי, שהמעיט במילים עד כה, קם על רגליו. "ניסינו בדרך שלכם." הוא אמר. "עכשיו ננסה בדרך שלי." הוא שלף אקדח וירה שלוש יריות באוויר ברעש אדיר. אנשים רצו לכל הכיוונים ומאבטחים רצו לכיוונם. יוגי תפס סטודנט אחד, חובש כיפה, והצמיד לראשו את האקדח. "עכשיו תקשיבו לי, יא בני זונות!" הוא צעק. "אם לא תגידו לי איפה נמצא גיל דניאל, אני עכשיו יורה לבחור הזה בראש!"

יאמצ'ה לחש לראש-גבינה: "ממתי זה הסגנון שלו? חשבתי שהוא משחק קלפים."

מאבטחים הקיפו אותו באקדחים שלופים. סגנית ראשת החוג לעבודה סוציאלית הגיעה למקום.

"שלום." היא אמרה לו.

"איפה גיל דניאל?" יוגי שאל בכעס. "או שאני יורה."

"אני חושבת שאני מרגישה משהו קצת כעוס בקול שלך." היא ענתה. "אתה רוצה אולי לספר לי מי זה גיל דניאל בשבילך?"

"גיל דניאל זה בן-אדם שאני הולך לרצוח!"

"תראה, אתה מבין שיש כאן עניין של חובת דיווח."

"מה?"

"אתה אומר 'לרצוח את גיל דניאל', ואני חושבת שזה ביטוי נורא חזק." סגנית ראשת החוג אמרה. "בוא ננסה לחדד קצת את הרגש הזה."

בזמן שיוגי וסגנית ראשת החוג לעבודה סוציאלית החלו בטיפול פסיכו-סוציאלי, ראש-גבינה הוציא מתוך הלב שלו רגש וחידד אותו במחדד עפרונות, כמיטב ההומור המסורתי של ביקיני בוטום. יאמצ'ה צחק. שניהם ישבו על הדשא בצד. בינתיים הצטרפו אליהם כמה סטודנטים לחינוך, לעבודה סוציאלית ולפסיכולוגיה, עם ג'וינטים בינוניים.

"אתם חושבים שהוא יצליח?" יאמצ'ה שאל.

"אני חושבת," סטודנטית לפסיכולוגיה פלטה עשן, "שהוא יצליח לעבור כאן תהליך."

הם הטו את תשומת לבם ליוגי, שהניח לחובש-הכיפה ללכת, וישב על ספסל העץ ליד סגנית ראשת החוג. "אנשים חושבים שזה קל להיות אלוף עולם בדו-קרב מפלצות, אבל הם לא מבינים כמה זה קשה להרוג את כל האנשים האלה."

"מפלצות. קלפים. מוות. מה עובר על הבחור הזה?" יאמצ'ה תהה בקול.

"היי, היי," סטודנט לעבודה סוציאלית אמר, "אתה לא חושב שאתה קצת שיפוטי?"

אחרי שיוגי עיבד את החוויות שלו מהקרב הגדול מול מקסימיליאן פגסוס, הוא וסגנית ראשת החוג נפרדו כידידים והוא חזר לדשא, נמוך ופגיע.

"נו, גילית איפה גיל דניאל?"

"לא. אבל פגשתי פה בחור נורא נחמד, ליד העמדה של התה. איזה מגוון של סטודנטים לומדים כאן. הוא אמר שקוראים לו גילדה. זה הונגרי, לא?"

יאמצ'ה וראש-גבינה קמו על רגליהם ורצו אל העמדה של התה בתוך הבניין. לא היה זכר לאף אחד. כשהם יצאו מחוץ לבניין, כל המתחם החיצוני של המכללה היה ריק.

"מה קרה?" ראש-גבינה שאל.

"אני חושב שהתחיל השיעור." יוגי השיב בתמימות.

"טוב, אנחנו נחכה כאן בכניסה לבניין עד שהוא ייצא, וכשהוא ייצא אנחנו נסיים עם השטות הזאת." יאמצ'ה החליט. "תעמוד כאן איתנו, יוגי, אתה צריך לזהות אותו."

חלפו שעה ושעתיים ועדיין לא היה זכר לגיל דניאל. כשמתוך הבניין יצאו ברגע אחד עשרות אנשים, יאמצ'ה תפס אחד מהם ושאל אותו: "תגיד, ראית את גילדה?"

"גילדה. כן. הוא היה בשיעור."

"מצוין!" יאמצ'ה נופף באגרוף ניצחון. "ואיפה הוא עכשיו?"

"אני חושב שהוא כבר הלך. הוא תמיד חונה למטה, אז הוא בטח יצא מהשער למטה."

"אתה יודע, יאמצ'ה, אני חושב שיש לבניין הזה שתי יציאות." ראש-גבינה אמר.

"באמת!?" יאמצ'ה צעק בתסכול. "בואו כבר!"

זה היה מאוחר מדי. החניון היה ריק לחלוטין, ויאמצ'ה ירה בזעם קרן אנרגיה אדירה שפגעה בעמוד תאורה והמיסה אותו לחלקיקים.

"שלום." טקאטו אמר. הוא ישב מחוץ לבית העץ, ליד שולחן עץ קטן ומלוכלך, עם מלא חתולים דוחים מסביבו.

"שלום, מה נשמע." ענה לו בחור רזה ועייף עם תלתלים, זקן ומשקפיים. "יכול להיות שאתה מוכר לי?"

"אולי?"

"כן, נראה לי שכן. אני מתנצל, אבל, איך קוראים לך?"

"טקאטו."

"ראית דיג'ימון שלוש?"

"דיג'ימון שלוש? ככה קראתם לזה?"

"מה?"

"תקשיב, אני טקאטו, בדיוק הטקאטו שאתה חושב שאני, ואני חייב להזהיר אותך שרודפים אחריך כמה חבר'ה מאוד מוזרים."

הבחור הסתכל עליו בתימהון. "חבר'ה מוזרים? רודפים אחריי?"

"כן. קוראים להם יוגי ויאמצ'ה וראש-גבינה."

"ראש-גבינה מכנס-חום!?" הבחור קרא בהתלהבות.

"כן, כן."

"אני לא מאמין שעוד מישהו זוכר את השם הזה. זה הופיע רק בפרק אחד. אתה רוצה תה?" הוא פתח את הדלת של הבית וטקאטו נכנס אחריו, התיישב על הספה.

"טוב, אז באמת קוראים לך טקאטו?" הם ישבו על ספה ירוקה ולא נוחה.

"כן. באמת."

"זה שם מגניב."

"תודה."

"מה אתה חושב על לד זפלין?"

"אתה יודע. הם די סבבה. יש כמה שירים שלהם שאני מחבב."

לבו של גיל דניאל נשבר.

דפיקה חזקה נשמעה בדלת. "כן!" הוא צעק.

הידית הסתובבה והדלת לא נפתחה. "נעול!" יאמצ'ה צעק מהצד השני.

"רגע, אני בא!" שוב צעק, והלך לפתוח את הדלת.

מולו הופיעו יאמצ'ה מדרגון בול זי, יוגי מיו-גי-הו, ובוב-ספוג.

"מה לעזאזל קורה כאן."

יוגי היה שוב קשוח, וכיוון כלפיו אקדח. "מה קורה, מר סופר? אני מציע שניכנס."

שלושתם נכנסו לתוך הבית.

"שמעתי שאתה אוהב להתעלל בדמויות שלך." יוגי אמר.

"מה?"

"שמעתי שתקעת את אליגטור בתוך הסיוט הכי גדול שלו. ושאפילו לא עשית את זה בעצמך, אלא כתבת שמישהו אחר עשה את העבודה השחורה בשבילך."

"אני פשוט לא מאמין." גיל הופתע. "קראת את הסיפור שלי? וואו. מה חשבת?"

"מה חשבתי?" יוגי התעצבן. "שיש לך יותר מדי כוח."

"כוח? בגלל שאני כותב סיפורים?"

"תפסיק לשחק אותה תמים!" יאמצ'ה התפרץ. "בגלל אנשים כמוך איבדתי הכל, את התהילה שלי, את המשפחה שלי."

"אנשים כמוני?" גיל שאל בתמימות.

"כן, אנשים כמוך." יוגי פסק וירה שבע יריות באקדחו.

לא קרה כלום.

ארבעתם הסתכלו על גיל דניאל. יאמצ'ה ניסה לירות עליו קרן אנרגיה, אך דבר לא קרה.

"באמת חשבתם שאתם יכולים להשמיד אותי?" גיל חייך ברשעות. "אני מחליט מה יקרה בסיפור הזה."

ארבעתם בהו ברשע מרכיב-המשקפיים הבלתי-צפוי שמולם בתדהמה.

"מה חשבתם, שאתם בעולם האמיתי?" הוא צחק ברוע גדול. "אתם חושבים שבעולם האמיתי אני יכול לעשות את זה?" הבית כולו עלה בלהבות. גיל לבש מדים של הקפטן של חלל עמוק תשע. קפטן פיקארד נכנס לתוך הבית ונשא נאום חוצב להבות. סוניק הקיפוד נכנס במהירות שיא, התנגש ביאמצ'ה, וטבעות עפו לכל עבר. ג'ון בונהם שבר לבוב-ספוג בקבוק וודקה על הראש. דייויד גילמור הגיע, ויוגי הרגיש כל כך אשם על זה שהוא לא נהנה מהסולואים שלו. בתוך דקות, לא נותר כלום בעולם, מלבד ארבעתם, ורק טקאטו ללא פגע.

"אתה הדמות האהובה עליי בסיפור הזה." גיל אמר. "אני אתן לך לחיות."

"אתה איש אכזרי." טקאטו השיב.

"אני לא איש אכזרי. נסיבות החיים התאכזרו אליי, אני רק מוציא את זה על הדף."

"איזה נסיבות חיים," יוגי פלט בשארית כוחותיו, "אתה אשכנזי, גבר, יהודי, מהעיר הגדולה. מה אתה מתבכיין?"

"טוב. מתחיל להימאס לי מכל הגימיק הזה שיורדים עליי ובעצם זה אני יורד על עצמי כי אני כותב את כל זה." גיל אמר במיאוס. הוא כלא את יוגי בעולם הצללים.

"אתה..." יאמצ'ה מלמל. "הרשע האכזרי ביותר שנלחמתי נגדו אי פעם."

"כן? יותר מסאייבאמן אפילו?"

"לעזאזל איתך!" יאמצ'ה צרח וירה קה-מה-הא-מה-הא אימתני. לא קרה כלום.

"ביי יאמצ'ה." גיל אמר. היה ליאמצ'ה סאייבאמן על הגב והוא התפוצץ. לא נותר כלום.

"מה... למה?" ראש-גבינה בכה.

"בובספוג, בובספוג. לא הגיע הזמן להפסיק עם המשחקים? הרי כולנו יודעים שאתה רצחת את מר קראב!"

"אבל לא עשיתי את זה!" ראש-גבינה ייבב. "רק ביקום שלך!"

"היקום שלי הוא היקום היחיד שבו אנחנו קיימים." גיל אמר. "שנינו יודעים שנמאס לך מהסרטן הקמצן הזה, שרק דופק אותך כל היום, שפיטר את סקווידוורד בגלל גרוש שהוא בכלל לא לקח, שמכר את הנשמה שלך להולנדי המעופף. הוא היה צריך לפרגן לך כשג'ים הטבח הישן בא לבקר, ואגב, הקציצות סרטן שלך בעונה 1 נראות פי מאה יותר טעימות משל הג'ים הבן זונה הזה."

"אולי נמאס לי, אבל לא רציתי לרצוח אותו!"

"אבל אני רציתי." גיל פסק. "ואני קובע." ראש-גבינה נעלם.

"ניצחת שוב. אתה תמיד מנצח." האל אליגטור אמר, מחזיק סיגריית נובלס ביד אחת וכוס זכוכית קטנה, מלאה קפה שחור, ביד השנייה.

"מנצח?" גיל דניאל צחקק ביובש אומלל ולגם ברעש מכוס תה. "אני מנצח רק את עצמי."

"ואתה עושה את זה ממש טוב." אליגטור עישן מהסיגריה שלו.

"אני לא בטוח כמה זמן אני אמשיך לנצח אותך." גיל נאנח.

"אני אהייה שם כשתיפול." אליגטור חייך ונעלם.

טקאטו עמד בגן-שעשועים ישן וחלוד, שהיה מקום המסתור המועדף עליו כשהיה ילד. בין המגלשות הוא ראה יצור אדום אוכל דשא.

"גילמון?" הוא חייך.