X. ערפדים ושמאלנים

ערפדים ושמאלנים
או: סיפור קצר מאוד שלא נעים לקרוא
מאת: גיל דניאל

“יש לך ניסיון?”
התאריך היה מתישהו במרץ 2020. הייתי בן 21, חייל משוחרר, בודד. עליתי לארץ כשלוש שנים לפני כן, ולאחר כמה ימים התגייסתי לשירות קרבי מלא בגדוד תנין. בצבא אתה נלחם על כל דבר, חסר-משמעות ככל שיהיה, בין אם זה תג יחידה עם ציור של תנין מצרי עליו, או הכומתה המוזהבת של הגדוד, אותה זכו לענוד על הכתף רק המעטים שסיימו את כל ההכשרה ואת מסע הכומתה, שכל אחד משלוש-מאות הקילומטרים שלו היו סיוט מתמשך. בדיעבד, מעולם לא הצלחתי להבין למה כל כך התאמצתי להשיג כובע שבכלל לא חובשים על הראש.
אבל הצלחתי. יצאתי משלוש שנות מלחמה כשאני למוד מוות, של חברים, של אויבים, של סתם אנשים שלא הכרתי. הקב"ן, אותו קצין שממונה על הבריאות שלי, טען שגם יצאתי עם מגוון הפרעות נפשיות כאלו ואחרות, אבל אני קרעתי את המרשמים שהוא נתן לי, כי לא היה אכפת לי יותר מהשטויות האלה. יצאתי עם ניסיון.
“ניסיון?” המראיינת החזירה אותי אל ההווה.
“כן. סליחה. הייתי בצבא בתנין.”
“תנין.” היא התרשמה, בוחנת אותי מכף רגל ועד ראש. “אתה נראה יותר כמו שריונר.”
“איך נראה שריונר?” שאלתי, נטול הומור.
“לא כמו תנין. אני אצטרך לראות אישור על הדבר הזה.”
“אישור.” זעפתי. “אני אביא לך אישור.”
משהו בי נשמע מאיים, כנראה. אבל היא לא התרגשה. “אז אני צריכה אישור מהצבא, איזשהו מסמך שמראה שהיית בתנין, תעודת שחרור וכרטיס קופת חולים. רשמת את כל זה?”
“אני אזכור.” אמרתי. “מחר אני אגיע שוב.”

כשיום המחר הגיע חזרתי עם המסמכים, וביום שאחריו כבר גוייסתי. ההכשרה הייתה קורס של שבוע, במהלכו איש זקן, קירח טיפש ועלוב-נפש שכנראה רצה לחתום קבע בתור נגד לוגיסטיקה אבל אף אחד לא הסכים לקבל אותו, אימן אותנו על השימוש בתת-מקלע, בזמן שהוא צורח עלינו שאנחנו תולעים מסריחות, צוחק על הגולנצ'יק שהוא טיפש, על התותחן שהוא לא לוחם, ועליי, שמי לעזאזל קיבל לטך כמוני לתנין. שתקתי, למרות שידעתי שאני מסוגל לחסל אותו בידיים חשופות, כי ידעתי שזה חלק מהמבחן – כבר למדתי שליטה עצמית.
אין לי מושג למה החלטתי להצטרף לציידים, אז במרץ 2020. הייתי חייל משוחרר, גר בבית קטן בשפרינצק בקריית שמונה, עם שותף שעישן המון סמים. כנראה רציתי שגם לי יהיה קצת כסף לעשן. אולי הייתי משועמם ורציתי הרפתקה. ואולי התגעגעתי לצבא – המסגרת, החברים, השגרה. הבית. היום אני יודע שהכל שקר אחד גדול, אשליות שמכרו לי כדי שאני אהייה לוחם טוב יותר; סמ"ר מתעלל ברב"ט מתעלל בטוראי מתאבד. על כל לוחם תנין שהצליח לסיים מסלול היו, בערך, שלושים אנשים שבורים שנפלו מהמסלול בתחושה שהם לוזרים פחדנים שלא שווים את הכסף שעולים להם הכדורים הפסיכיאטריים. בשעתו לא הבנתי את הדברים הללו.
“הציידים – שירותי טיהור.” זו הייתה הכותרת של תעודת הצייד שקיבלתי בסוף ההכשרה.

“מישהו יודע מה זה ערפדים?” שאל אותי הבוס, אולטרה-קפיטליסט בשם אילן רפואל, שנראה לו לגיטימי להקים עסק של קטל כדי לגרוף רווחים. בשעתו, אף אחד עדיין לא באמת ידע. מדי פעם היו בעיתונים כל מיני ידיעות על רציחות מוזרות ואכזריות, אנשים ששתו להם את הדם, אבל בדרך כלל כתב אותן בוקי נאה, ופשוט התעלמנו מהן. כשבוקי נאה מדבר על אלימות זה פשע מגניב של מאפיונרים, כשיונית לוי מדברת על אלימות זה רצח. בחדשות 2 המשיכו לדבר על הסבל של הפלסטינאים, למרות שבקריית שמונה נרצחו בחודש פברואר שלושה אנשים; והשמועה בכיכר צה"ל דיברה על ערפד מלוכלך שגר בעולי הגרדום ויוצא בלילה לצוד את עובדי הלילה של מנשה. אבל הפטריארך-דמוקרט שתק; רק המשיך לעשן סיגרים ולהגיד שהכל אשמת השמאלנים הבוגדים. אף אחד לא ידע להגיד לאילן רפואל מה זה ערפדים.
אז הוא סיפר לנו: “ערפדים הם יצורים שחיים על דם. בשביל לשרוד, הם צריכים לרצוח אנשים אחרים. לא אכפת להם אם זה יהודי.” הוא הסתכל על אחד הציידים המזרחיים, מתוך הנחה שהוא ימני. “או שמאלני.” הוא הסתכל עליי, כי נראיתי לו אשכנזי, למרות שבכלל באתי מיבשת אחרת לגמרי. “והם יהרגו כל אחד ואחד ממכם אם לא תיזהרו.” הוא אמר 'ממכם', ולא 'מכם', וזה הפריע לי, כי הייתי עולה חדש, ולמרות זאת דיברתי עברית טובה יותר משל אותו אילן, שכנראה יעשה בשבוע יותר כסף ממה שאני אעשה בכל חיי. אחר כך היו תדרוכים, על נהלים ועל מצבים, ועל המנדט שניתן לנו בידי הפטריארך-דמוקרט עצמו, להיות ציידי הערפדים הראשונים בישראל.
אחר כך קיבלתי בלילה הודעה מאילן: “יש עבודה בקריית שמונה. תגיע מחר לרחוב עולי הגרדום.”

הגעתי לרחוב; החתולים שלטו באין מפריע, לאחר שהעירייה החליטה להפסיק לפנות ממנו את הזבל, בהחלטת ממשלה של הפטריארך-דמוקרט. הריח היה נוראי. הבניינים היו מוזנחים, מתפוררים. בחוץ שני ילדים זרקו אחד על השני אבנים. אישה מבוגרת קיללה את שניהם נמרצות. המידע אמר שהערפד גר בקומה התחתונה בבניין המוזנח ביותר. נכנסתי לתוכו וירדתי מטה. על פניי חלפו שלושה ילדים בגילאי עשר לכל היותר, בעיצומה של שיחה סוערת במיוחד על סקס. לא היה זה הפטריארך שנטש את הרחוב הזה, אלא דווקא הדמוקרט. המשכתי לרדת עד שהגעתי לקומת הקרקע, פוגש בדרך בחולדה. הגעתי לדלת - הייתה עליה מדבקה עם ציור של עלה קנאביס, ומתחת נכתב: עלה ירוק.
בעטתי בדלת כמה פעמים עד שהיא נשברה, ושלפתי תת-מקלע קטן ויעיל, איך לא, ה'עוזי' הישראלי הותיק, שעבר מקצה של שיפורים וצויד בכוונת לייזר ובקליעי כסף.

על הכוונת שלי נח בחור צעיר, בשרוואל של בוב מארלי, עם תלתלים, שבדיוק סיים לדפוק ראש וצפה בפרק של משפחת סימפסון, עם צלחת קורנפלקס ביד.
“מה?” הוא שאל. “למה בעטת בדלת?”
“סליחה, זו בטח טעות.” אמרתי, נבוך, ואז הבחנתי שהקורנפלקס שלו שוחה בדם במקום בחלב. “ערפד!” צעקתי.
“כן.” הוא אמר. “מה, זה אסור בימינו?”
כיוונתי את הרובה אל ראשו. נראה שהוא לא הבין את הסיטואציה. “אתה אוכל קורנפלקס עם דם! מי רצחת בשביל הקורנפלקס הזה, אה!?”
הסטלן צקצק. “אח שלי, בוא שב.” נשארתי לעמוד. “איך שאתה רוצה. תקשיב אחי.” הוא הצביע על קרטון קטן שנח על השולחן. “תסתכל מה כתוב פה.”
הסתכלתי על הקרטון. 'דם סויה,' נכתב באותיות אדומות בוהקות, 'מועשר ב-B12.'
“אתה מבין? לא צריך להיות וולגריים. כמעט אף ערפד בימינו לא צורך דם אמיתי. זה ברברי.”
הבטתי בו בפליאה. הוא אכל עוד מהקורנפלקס המדמם.
“אני גם ערבי.” הוא חייך.

“מוות לערבים! מוות לערבים!” צרחות נשמעו מהרחוב. השידור של משפחת סימפסון נקטע ויונית לוי נתנה את המבזק: “הפטריארך-דמוקרט נתן את הצו, שנותן אישור להרוג כל ערפד או ערבי במקום על סמך מראה או מבטא בלבד. בונוס מיוחד יינתן למי שיהרוג ערפד ערבי הומוסקסואל.” יונית לוי העבירה את רשות השידור לאחד הפרשנים.
“אם כן, יונית,” הפרשן החל לפרשן, “אסור לנו לשכוח את הסבל של הפלסטינאים.”
“תודה לך, אדוני הפרשן.” יונית לוי אמרה והחזירה את השידור להומר סימפסון באנימציה גרועה של שנת 2020, עונה חדשה.
“אני גם ערפד, גם ערבי, גם הומוסקסואל וגם טבעוני. להתחיל לפחד?”
“עזוב אותך משטויות.” אמרתי. “לפחות אתה לא שמאלני.”

X. אודיסאה 4020: שש-בש אחושרמוטה בחלל

אודיסאה 4020: שש-בש אחושרמוטה בחלל
סיפור קצר וחביב מאת גיל דניאל
“וואלק,” שייקה אמר בחלקלקות מזויפת, שלא הלמה אותו כלל, “נראה אותך נכנס עכשיו.”
“חכה חכה.” היריב ענה לו, בתסכול שהוסווה היטב כתעוזה תחרותית. “עכשיו יוצא לי דובל שתיים ואני נכנס כמו אוטו ביש כניסה.”
“תאמין לי אתה, לא תיכנס לא באין כניסה ולא בתמרור עצור.” שייקה צחק בלבביות לא אמינה כשראה את דבר הקוביות של יריבו: שש-שש. היריב האלמוני רצה לבכות, אבל הסתפק בלדפוק על השולחן בכעס. כעבור כמה דקות הקרב הוכרע. שייקה ניצח בעוד משחק שש-בש.
הוא קם על רגליו והסתכל למעלה, על הירח ועל כדור הארץ, בית ילדותו. ממקום מושבו הנוכחי, תחנת החלל בק-גמוניה, הוא נזכר בגעגוע ביום יפה, פשוט יותר, בציר זמן שבקושי התרחש, על המרפסת במטולה, בו שיחק שש-בש עם אביו. הוא היה אז בן חמש, וכבר ניצח את כל המבוגרים במשחק המלכים, וגם במשחק השני, השנוא עליו, המשעמם שחלף מן העולם כי הוא היה איטי מדי, זה עם המלך והמלכה והסוסים... הוא ניסה להיזכר ולא הצליח.
אחר כך הגיעו ימים של חורף, של מלחמה. השליחים של האל אליגטור, חייזרים שהיו מעין הכלאה בין בני אדם לתנינים דוחים, הולכים על שניים ואוחזים בנשקים סוריאליסטיים, נחתו על כדור הארץ, במרכז העיר קריית שמונה, בין חנות המשקאות, לפלאפל עם המזגן הנייד והמכולת, קצת אחרי הביטוח לאומי ובנק הפועלים, ממש במרכז של כיכר צה"ל. הם השמידו את כל העיר ואחר כך גם את מכללת תל-חי, את כל הקיבוצים, ואפילו את כפר גלעדי וכפר יובל. אבל את מטולה הם לא השמידו, כי השמועה אמרה שבמטולה גרים רק האנשים הטובים ביותר. אבל מהשער יצאו גם חלליות ענק, שנראו כמו כפות ידיים ענקיות, שריחפו באוויר ומדי פעם שינו צורתן לאגרוף או ליד פתוחה, ונחתו על יישובי מדינת ישראל כרעם ביום בהיר. סופו של חשבון – כל העולם הושמד חוץ ממטולה, כי מטולה היא המקום הכי חשוב והכי טוב בעולם.
האל אליגטור החליט ליישב מושבה במטולה – המעוז האחרון של האנושות בכדור הארץ. הוא הפך את תושבי מטולה לעבדים שלו ושלט בהם באכזריות, כזאת אכזריות שאפילו סטודנט שגר בכפר יובל לא יאחל לתושב מטולה. המשפחה של שייקה שירתה את האל אליגטור בהכנת פיצות דקות ובהגשת בירה צוננת.

יום אחד האל אליגטור ישב מאחורי הבר, ושייקה, שכבר לא היה נער אלא גבר צעיר, מזג לאל אליגטור בירה. האל אליגטור היה לבוש בבגדי מלכות, הבגדים הכי טובים שבן אדם יכול ללבוש בעולם, מעין שריון ברזל שחור, מורכב ומרשים, הרבה יותר מכל בגד שנראה במסע בין כוכבים או במתחרה השני הזה, הפחות טוב, עם הבן והאבא והחרבות ג'דיי הסופר מגניבות... זה היה מגניב, שייקה נזכר, אבל כבר לא זכר איך קוראים לסרטים האלה. במטולה ראו רק מסע בין כוכבים, כי החבר'ה במטולה יודעים מה טוב.
“בקיצור, תמזוג לי ווינשטפן!” תנין דוחה אחד, נתין של האל אליגטור דרש.
“מה ווינשטפן, מה אתה נקבה!?” האל אליגטור ביטל את דבריו בשוביניזם דוחה.
“כבודו, אני מתנצל על שביישתי אותך. ידוע שזכרים שותים גינס ונקבות שותות ווינשטפן. זהו המנהג בכדור הארץ.”
“לא, לא, מטומטם!” האל אליגטור דפק על השולחן בכעס. “רק בחנתי אותך במנהגי בני האנוש! ואתה נפלת בפח.” האל אליגטור הקיש באצבעו והתנין הדוחה עלה בלהבות והתפוגג. האל הסתכל על שייקה, שהסיט את מבטו המזועזע אל צלוחיות הלימונים והבייגלה.
“מוזג!” אליגטור צעק בברבריות, אחר כך הנמיך את קולו לקול של מספר סיפור אגדה. “אתה יודע את התשובה למבחן?”
שייקה נרעד. “אני?” הוא שאל, מקווה שלא אך יודע שכן.
“כן, אתה, שייקה!” אליגטור הרעים בקולו. “תענה על השאלה או שתמות!” האל אליגטור הרים אצבע מאיימת, ואחר כך דיבר לאט ובטקסיות, משליט טרור על כל הפאב. “מה ווינשטפן,” הוא שאל, “מה אתה נקבה?”
הפאב כולו התמלא שקט. שייקה ידע את התשובה, אבל הוא ידע שבשביל להגיד אותה ולצאת חי, הוא יצטרך לא רק להגיד אותה, אלא גם להגיד אותה כמו שהאל אליגטור רוצה לשמוע אותה. הוא התחיל לצרוח בוולגריות.
“יא חתיכת אפס! סבבה? זה לא קשור לגברים ולנשים. כל מי שיש לו מוח בראש, לא משנה אם מדובר באישה או בגבר, שותה בירה נשר ומעשן נובלס.” הוא שלף בקבוק בירה נשר מהמקרר ודפק אותו על הבר בחוזקה. האל אליגטור צחק בקול.
“יש בך רוח של אליגטוריאן אמיתי. אתה יכלת להיות אביר אליגטוריה של כבוד. אולי אתה עדיין יכול להיות. אם תמשיך למזוג לי בירה נשר אולי תגיע למעמד הזה.”
שייקה הרגיש בר-מזל על שניצל מהשמדה, אבל משהו קטן ולא מודע בכבוד העצמי שלו אילץ אותו להיעלב, ולסנן מבין שיניו, כמעט בלחישה: “חבל שהשמדת את המנשה וכבר אי אפשר לקנות בירה נשר יותר.”
“מה!?” האל אליגטור צרח, והפאב כולו עלה בלהבות, על כל יושביו, בני אדם ואליגטוריאנים כאחד. “מה אמרת שם!?”
שייקה הבין שאסור לו לסגת. נסיגה מול אליגטור פירושה מוות ודאי. “אמרתי: חבל שהשמדת את כל הפאקינג כדור הארץ והשארת לנו רק את הפאב הזה, אז ברגע שייגמר לי פה הבירה נשר, לא יהיה לי מאיפה להביא לך עוד בירה נשר, אז אולי אם כל כך אהבת בירה נשר, לא היית משמיד את המפעל המזדיין של טמפו, או לפחות לא היית משמיד את המנשה בשנייה שנכנסת לכוכב הזה, כי הוא מכר בירה נשר בזול.”
“אתה מעז לזלזל בשיקול הדעת של האל אליגטור!?” עורו הירוק של האל האדים. הבגדים שלו עלו בלהבות – הוא עצמו בער באש גהנום, ועיניו היו כדורי אש, ענקיים ולוהטים כמו ליבת כדור הארץ. הן בהו בתוך עיניו האנושיות הפשוטות של שייקה, שידע שהמילים הבאות שלו יקבעו את גורל האנושות כולה.
“אני מזלזל באמא של האל אליגטור.” הוא ענה בקור.

הדבר הבא ששייקה זכר זה שש-בש. לפתע הוא היה שוב בן חמש. אביו שיחק נגדו שש-בש. ואז הפרצוף של אביו הפך לפרצוף של האל אליגטור, ובחיוך זדוני הוא אמר לו: “אני נותן לך הזדמנות אחת להציל את כדור-הארץ, שייקה, רק בגלל שאני נדיב. חזרנו לשנת 4001. בעוד תשע-עשרה שנה, יתרחש טורניר שש-בש באליגטוריה. אני אפסיד בשש-בש לאדם מוכשר מאין כמוהו, שחקן שש-בש מופלא, ישראלי לשעבר, שקורא לעצמו 'פלאפל' כי זה הכי ישראלי. הוא לא הראשון, למעשה הוא נצר לשושלת עתיקה של שחקני שש-בש שקוראים להם 'פלאפל', אבל הוא השחקן שש-בש הראשון שהצליח להביס אותי, בגמר הגדול של טורניר השש-בש בכוכב דאווט. כל כך התעצבנתי שהחלטתי סוף סוף לפלוש לכדור הארץ ולהשמיד אותו כמו שהבטחתי לפני שנים רבות מאוד. אבל עכשיו שאני רואה אותך, נדמה לי שאולי דווקא אתה תהייה זה שיציל את כדור הארץ מהשמדה.”
“מה אתה רוצה בתמורה?” שייקה בן החמש שאל.
“לא סתם השארתי את מטולה. שמעתי שיש במטולה עילוי שש-בש. אבל אתה היית נער פוחז... התגייסת לתותחנים, למדת תעשייה וניהול, עבדת למחייתך. שטויות במיץ. זה לא מה שאנשים אמורים לעשות. הם אמורים לשבת כל היום בבית ולכתוב סיפורים מטומטמים; או להתאמן בשש-בש. ואתה לא נראה לי כמו בן-אדם שיושב בבית וכותב סיפורים מטומטמים בזמן שכל המכללה הלכה למסיבה.”
“נראה לי שאני אלך על השש-בש.”
“כן, נו, גם לאכזריות שלי יש גבול. להיות סופר זה הגרוע מכל. ועוד יותר גרוע לקרוא לעצמך סופר. אנשים כאלה דוחים אותי.” האל אליגטור ירק על הרצפה. “והוא גם חושב שזה מצחיק, סמוכטות ודיבור אותנטי.”
“הוא? על מי אתה מדבר?”
“לא משנה, לא משנה.” האל אליגטור מיהר לשנות את נושא השיחה. “בוא נגיד שיש גם יצורים יותר הזויים ממני.”
“את זה הייתי רוצה להיות.” שייקה בן החמש צחק, וכך חלפו להם תשע-עשרה שנה, שאת רובם הוא בילה לא במטולה עם משפחתו אלא בבק-גמוניה, תחנת חלל שהייתה נקודת מפגש בין-כוכבית לשחקני שש-בש. 

הקשר היחיד שלו עם העולם היה האל אליגטור, שהיה בא לבקר אותו פעם בשנה, מביא לו מנה פלאפל ממקום בחיפה שנקרא “פלאפל האל-מתים,” בעקבות חידושים טכנולוגיים, ומדבר איתו על החיים. בחלוף השנים אליגטור נהייה סוג של יועץ לענייני שש-בש, ואחר כך יועץ לענייני שטויות ובדיחות גסות.
פעם אחת הם שיחקו שש-בש והאל אליגטור הפסיד, והתוצאות היו כל כך קשות, שהתיעוד שלהן יכול היה למלא טרילוגיה של ספרים, אבל התוצאה בסוף הייתה שהכל חזר להיות כפי שהיה בנקודה הנוכחית בסיפור הנוכחי.

“תקפל, תקפל, יא חביבי!” שייקה צחק, מול החייזר אדום-העור, מרובע-האוזניים, משולש-העיניים ששיחק מולו. “וואלק, עוד קיפול אחד ואתה כבר צריך לקחת שיעור במתמטיקה של קיפולי נייר.” למרות ששחקני שש-בש מקצועיים מפתחים דיבור של דמות ססגונית מהמערכונים של הגשש החיוור, בסופו של דבר שייקה היה חנון, ובדיחות השש-בש שלו היו חנוניות למדי.
הטורניר יתקיים מחר, ושייקה ניסה להישאר אדיש. שני עשורים של בדידות עמדו להסתיים. הוא יתחרה בטורניר השש-בש הגדול בכוכב דאווט, במקום האל אליגטור, ויביס את פלאפל.

“שייקה, גבר, הגיע אליך מכתב.” אמר חייזר אחד עם שבע-מאות זרועות, ובאחת מהן הושיט לשייקה מכתב.
“אח שלי היקר מכל, זה אני האל עליגטור.” היה כתוב במה שאשכנזים יגדירו כשגיאת כתיב מביכה, ורק שנים לאחר מכן הבלשנים יבינו שבעצם הייתה זו הדרך הכנענית האותנטית לכתוב ולהגות את שם האל. למרבה המזל, שייקה לא היה לא אשכנזי ולא מזרחי, הוא בכלל היה סמך-טית, שזה אומר שהוא גם הכל וגם שום דבר בו זמנית, ממש כמו האל אליגטור. וגם שכולם גזענים. “אני לא יודע איך להגיד לך את זה. פלאפל עשה מעשה שלא ייעשה.”
“על מה אתה מדבר?” שייקה שאל את המכתב, והטקסט השתנה.
“הוא חזר אחורה בזמן וניסה לרצוח את ההורים שלך כדי שלא תהפוך לעילוי שש-בש. הוא הצליח לחסל אותם.”
“מה?”
“הוא חיסל את ההורים שלך, שייקה, בשנת שלושת-אלפים ומשהו.” כתב ידו המרושל של אליגטור אמר, כי לא היה לו כוח לחשב את השנים בשביל סיפור אידיוטי.
“אז איך אני חי?”
“אתה לא מכיר את העניין עם היקומים המקבילים והקוונטים והקווינטה המשולשת?” הטקסט היה מתנשא לפתע.
“לא.” שייקה פלט.
“עזוב. אתה טיפש. בקיצור, ביקום הזה אתה חי, וביקום אחר אתה מת.”
“אז מה אכפת לי? אז ביקום הזה ההורים שלי חיים.”
“שייקה, אתה לא מבין שום דבר מהחיים שלך. עכשיו לך תזיין את הרוצח מימדים מקבילים הזה בשש-בש כבר. על החתום, האל עליגטור.” במילים אלה המכתב שרף את עצמו.
שייקה לבש את חליפת השש-בש שלו, שלא הייתה דומה בשום צורה לחליפה של העינויים, אלא היו בה משולשים כמו על לוח שש-בש. האל אליגטור הגיע כחצי שעה מאוחר יותר, במדי ב' של צבא ההגנה לישראל, עם כומתה של תותחנים על הראש, עם דרגות של רב-סרן על הכתף. “באנו לזיין כמה פלאפלים.”
שייקה הסתכל על אליגטור במבט מובך.
“כן, כן, אני יודע,” האל אליגטור הודה, "זה לא היה מצחיק אפילו בשנת 2015, לפני יותר מאלפיים שנה, כשעשו סרט בשם 'פלאפל אטומי' וחשבו שזה מצחיק כי פלאפל זה גם אוכל וגם הכינוי הסלנגי לעלי-התאנה שעל הכתפיים של הקצינים בצבא. זאת בדיחה עתיקה שלא הצחיקה איש מעולם. אבל, אנחנו הולכים לנצח אותו סוף סוף.”

הדרך הייתה ארוכה ונתנה לשייקה שהות ארוכה לחשוב.
מי היה האל אליגטור? הוא היה כל כך מפחיד, כל כך אכזרי, אבל יחד עם השטניות היה בו משהו כל כך... שייקה כמעט התקשה להאמין למחשבתו שלו. הייתה בו אנושיות, אנושיות נוראית. הוא היה אערס, לא במובן של "אערסים ופרחות האליטות החדשות,” סרט תיעודי שכבר היה בן אלפיים שנה ומשום מה שייקה עוד זכר אותו, אלא במובן של... שייקה החליט לוותר על מחשבות שיסבכו אותו עם מגזרים באוכלוסיות השונות והחליט שהאל אליגטור לא היה אערס בכלל, אלא סתם בן אדם מוזר מאוד שבמקרה לבש צורה של אל תנין כל יכול.
בחלוף השנים האל אליגטור הפך לדמות המרכזית בחיים של שייקה, סוג של חבר. אבל הוא לא יכל שלא לתהות אם זה עוד מבחן.
מבעד לזגוגית השתקף מולם עולם שטוח, בצורה שנראתה לשייקה כצורת מטבע ענקי ושחור לחלוטין.

על שטח הכוכב היו מאות שולחנות שש-בש שחורים, שעליהם משולשים לבנים ואדומים. שייקה שיחק שש-בש במשך שעות נגד מגוון של חייזרים, ואפילו נגד בן אדם אחד, אפרו-אמריקאי.
רק פלאפל לא נראה בשום מקום.
“איפה הוא?” שייקה שאל בלחץ.
“זה בדיוק כמו מה שקרה לי כאן. לא ראיתי אותו עד הגמר. אתה חייב להמשיך לשחק.”

“שש-בש!” שייקה צעק בעוצמה, והרגיש אנרגיות אדירות בוקעות מכל גופו. היה זה חצי גמר, והוא שיחק שש-בש נגד פריזה, או פאריז, אם תרצו.
“הא הא!” פריזה צחק. “הכוחות העלובים שלך לא משתווים לשלי! דודוריה! זארבון!”
“מה? מה זה המילים האלה?” שייקה שאל.
“עזוב. בקיצור, שחק שש-בש כבר.” פריזה התבאס וחזר אל לוח המשחק, בו שייקה עשה ממנו בדיחה.

כששייקה הגיע לגמר כל השולחנות השחורים נמסו חזרה אל תוך אדמת הכוכב. המפסידים עמדו מאחורה, צופים ומצפים. האל אליגטור ושייקה עמדו במרכז הכוכב וחיכו להתפתחות. אליגטור חייך. “אתה הולך לראות עכשיו משהו מגניב.” הוא אמר. מתוך האדמה בקע לוח שש בש זורח בלב האפלה, ולצדו בקעה דמות שחורה, עשויה מאותו חומר כמו כוכב דאווט.
“זה באמת היה מגניב.” שייקה הודה.
“צריך להיות גאון בשביל לחשוב על דבר כזה.” האל אליגטור ירק על הרצפה השחורה. “לא משנה.”

“שייקה. אליגטור. חיכיתי לכם.” הדמות השחורה אמרה.
“אתה פלאפל?” שייקה שאל.
“אני ולא אחר.”
“כל החיים התאמנתי כדי לנצח אותך. אין לי מושג מה אתה בכלל. אבל אני יודע שאתה רצחת את ההורים שלי.”
“לא. אני ההורים שלך.”

היה שקט מוחלט.
בסוף שייקה פלט אנחה עצבנית, מוחא כף בכעס. “כוס-עמק. מלחמת הכוכבים. כבר עשרים שנה שאני מנסה להיזכר איך קוראים לסרט הזה.”
“אני רציני.” פלאפל אמר.
“על מה לעזאזל אתה מדבר?” שייקה שאל.
“אליגטור שיקר לך. אני חזרתי אחורה בזמן ורצחתי את ההורים שלך – זה באמת קרה. אבל הזמן הוא ליניארי. ההורים שלך מתו, אלא שהם בכלל לא היו ההורים שלך. בגלל זה אתה עוד כאן.”
“בן זונה.” שייקה אמר בחדות.
“אל תפנה אליי בטענות. דבר עם השותף שלי, האל אליגטור.”
“מה?” שייקה הפנה מבטו אל אותו תנין דוחה שכבש את כדור הארץ בעבר שלא התרחש עדיין.
“אתה דיברת אליי בגסות, שם בפאב במטולה, שייקה.” האל אליגטור אמר בקול פגוע. “זה היה מעליב.”
“מה!?” שייקה שקל להתחרפן. “אבל ככה אתה היית! כמו איזה קלינגוני מסריח! הייתי צריך להיות גס רוח כדי שלא תהרוג אותי!”
“אבל אתה לא בן אדם. אתה פלאפל מכוכב דאווט.”
“זה כל כך לא מגניב.” שייקה כעס. “עכשיו, שש-בש, שניכם עליי.”
“זה לא אפשרי אפילו.” האל אליגטור אמר בשעשוע, בציפיה.
“מה אתה אומר.” שייקה השיב באותו טון, והצמיח מתוך אדמת הכוכב דבר שישנה לחלוטין את עולם השש-בש; לוח שש-בש שאפשר לשחק בו שש-בש שניים נגד אחד.
הם שיחקו במשך שעות. אכילות, אכילות-שכנגד, בתים נפתחים ונסגרים, שנינויות לא מצחיקות עפו אל תוך החלל האין-סופי רק כדי לפגוש העלבות חסרות משמעות שאין להן שום הסבר מחוץ לעולמות השש-בש הנעלים ביותר.
“תוותר, שייקה, אנחנו טובים ממך!” האל אליגטור צחק ברוע.
“לעולם לא, אליגטור.” שייקה אמר בקשיחות. “על הבגידה שלך אתה תשלם. שניכם תשלמו. אתם חבורה של מטורפים.”
“הכפלה.” אליגטור אמר.
“מה הכפלה, יא אשכנזי, מה אנחנו בשש-בש של המחשב!?” שייקה איבד את עשתונותיו.
“הכפלה. אם אתה מנצח את שנינו, האנושות שורדת. אם אתה מפסיד, זה רק אתה ואני בפאב במטולה, אתה בתפקיד המוזג ואני בתפקיד השותה, עד קץ העידנים.”
“נראה אותך גבר.”

שייקה הפסיד.
“אבא, למה עשית לי את זה?” הוא שאל את פלאפל.
“רציתי לתת לך חיים טובים יותר. להפוך אותך לבן-אדם, שמשחק שש-בש בשביל הכיף במילואים, לא חייזר שחי בהרמוניה סוריאליסטית עם הכוכב שלו.”
“קודם כל, זה לא הגיוני, ודבר שני, הרבה יותר מגניב להיות חייזר שחי בהרמוניה מאשר בן-אדם שעושה מילואים בתותחנים.”
“שייקה... יש לך כל כך הרבה מה ללמוד. למרות שתותחנים זה באמת לא משהו.”
“לא משהו?” שייקה בז לדברי אביו. “עדיף כבר להיות בלשכת גיוס.”
“חדל!” האל אליגטור צעק. “אלה היו דברי הפרידה שלכם. אתה בא איתי.” הוא נקש באצבעו.

“בירה נשר!” היה הדבר הבא ששייקה שמע. הוא חזר לפאב במטולה, משרת את האל אליגטור, שישב בפאב, בחולצה שחורה של לד זפלין, ג'ינס קצר וסנדלים של טבע נאות.
“אין לך בושה?” שייקה התאכזב.
“בירה, פאקינג, נשר. עשרים שנה חיכיתי, ואתה הפסדת.”
שייקה שלף בקבוק קר כקרח של בירה נשר, האחרון שנותר בפאב.
“נראה ששנינו הפסדנו.”
“כך נראה. אתה לא שוכח משהו?”
שייקה פתח את הבירה נשר של אליגטור ברוב עצבים. אליגטור שתה את הבירה בלגימות קטנות. “אני מחכה.”
“למה אתה מחכה?”
“אני שותה בירה נשר. משהו לא חסר לך פה?”
“כוס-עמק כבר.” שייקה דחף יד לתוך הכיס שלו, מצא שם קופסת נייר ירוקה מעוכה. הוא יישר אותה, עד שהאותיות אמרו את השם 'נובלס'. בייאושו הוא השליך את הקופסא על האל אליגטור.

שייקה שוב היה בן חמש, משחק שש-בש עם אביו המאמץ. האל אליגטור ישב לידם, צופה במשחק.
“זה היה קצת מטומטם, שייקה, לא?”
“על מה אתה מדבר?” שייקה הילד שאל.
“המבחן הראשון.” האל אליגטור אמר, הכניס סיגריה לפה והדליק אותו בעזרת קצה אצבעו. “אז, עם הווינשטפן.” הוא לקח שאיפה ופלט את העשן כלפי מעלה, נזהר שלא לפגוע בשייקה. “אתה בעצמך אמרת את זה, אח שלי היקר מכל, לפני כל כך הרבה שנים: כל מי שיש לו מוח בראש, לא משנה אם מדובר באישה או בגבר, שותה בירה נשר ומעשן נובלס. הבאת לי בירה נשר וחשבת שעברת את המבחן. אבל אף פעם לא הבאת לי נובלס.”

B1. בריונים: סיפור נקמה

אבי והאל אליגטור

או: בריונים – סיפור נקמה

סיפור קצר מאת גיל דניאל

הם שם כל החיים שלי.

בבית הספר הם קראו לי "גולום" או "פרויקה.” נראה היה שהחיים שלי היו מבוססים על לוח השידורים של ערוצי הסרטים, ובכל פעם שמישהו היה רואה דמות חנונית ומכוערת, השם שלה היה הופך להיות השם שלי למשך חודשים. תודה לאל שעוד לא היה אז פופקורן טיים. 

בצבא הם היו המפקדים שלי. הם כבר היו בריונים מתוחכמים יותר, פחות ירידות על הצורה החיצונית שלי ויותר ירידות אל תוך עמקי נשמתי. רק הכלי המרכזי בו הם השתמשו נותר זהה – פחד. 

אחר כך שוק העבודה... לקוחות בקיוסק שיורדים עליי. עובד שקורא לי "סטף" על שם "מוסטפא עבד-אל-חרא", בקטע מצחיק. בוסים שצועקים עליך לעבוד מהר כשאתה עובד לאט, וצורחים עליך לעבוד לאט ובזהירות כשאתה עובד מהר מתוך פחד.

בין לבין היו גם סתם אנשים שקשה להם לראות בן אדם עם משקפיים, או בן אדם עם שיער ארוך, או, השם ישמור, בן אדם עם משקפיים ושיער ארוך. והוא אפילו לא הולך מכות, גם אם אומרים לו שאמא שלו זונה! איזה בן אדם מוזר, חייבים לאמלל אותו. הם עשו את זה לי, להורים שלי, לאחים שלי, לחברים שלי, לכל בן אדם רגיש ועדין שאי פעם הכרתי.

אני שונא אותם שנאת מוות, מאחל להם מוות קשה וכואב. דבר הרסני למדי, אני יודע. בנוסף, אני גם מפחד מהם.

הלילה אני יוצא לחסל את כולם.

“אבי.” נרה אמרה לי אתמול.

“אני יודע מה את רוצה להגיד.” עניתי, העורף שלי קשה כמו בטון. “תשכחי מזה.”

“בבקשה, בבקשה, אל תעשה את זה.” העיניים שלה היו לחות.

“נרה.” אמרתי, החזקתי את היד שלה. “אני חייב. האנושות כולה סומכת עליי.”

“האנושות!” היא התרגזה. “אין קשר לאנושות. אתה מחפש נקמה.”

“אני אשיג נקמה!” אמרתי בקול. “ואז האנושות תדע ימים יפים יותר.”

“זה כל כך מסוכן.” היא אמרה, וצדקה. לא היה לי מה להגיד. אני מוכן למות בשביל להשיג את המטרה הזאת.

לפני חצי שנה הלכתי לאכול פלאפל בקריית שמונה, וטעיתי בכמה פניות בדרך. הגעתי ליקום מקביל, ופגשתי בו אל משוגע, דמוי תנין, בשם אליגטור, ניהיליסט כאוטי שרוצה לראות את כל היקומים נשרפים. “אבל,” הוא אמר לי, “היום אני במצב רוח טוב, ואתה נראה לי בחור נחמד. אני מוכן להציע לך עסקה.”

“הו, האל אליגטור.” דיברתי במלוא הכבוד. באליגטוריה נהג כאליגטוריאן, כמאמר המשפט. “ודאי העסקה תהייה נדיבה מדי עבורי.”

“טוב, תפסיק להתחנף, ילד. עכשיו תקשיב.” הוא אמר. “אני תכננתי להשמיד את כל האנושות. הרעיון שלי היה לחלק שווה בשווה את כל בני האדם בין כל התנינים בכדור הארץ בתור מנות קרב. בהמשך אני רוצה לגייס את כל התנינים בכדור הארץ לצבא שלי, אבל זה כבר ממש לא שיקולים שצריכים לעניין אותך.”

הזדעזעתי מהמחשבה על הזוחלים הדוחים הללו.

“אבל בגלל שאתה באמת נראה לי בחור טוב, עם שיער ארוך ושומע לד זפלין, ממש כמו כל החברים שלי, אני מתחיל להיות רכרוכי ולחשוב שאולי חלק מכם דווקא בסדר. בכל מקרה, אני מוכן לתת לך את הכלים הדרושים כדי להשמיד את כל החרא שקיים באנושות. אני רוצה שתשמיד את כל הבריונים בכדור הארץ.”

“נשמע מצוין.” אמרתי.

“ככה, אין לך בעיה להרוג?” הוא היה מופתע.

“אנחנו מדברים כאן על בריונים.” עניתי. “אני חולם על זה מאז חטיבת-הביניים.”

“למה, מה היה ביסודי?” הוא שאל אותי.

“הייתי בריון בעצמי.”

במשך חצי שנה הגעתי יום יום לאליגטוריה, דרך שער קטן ונסתר בכיכר צה"ל, קרית שמונה. החיילים של צבא אליגטוריה אימנו אותי במלחמה, והאל אליגטור צפה באימונים שלי בעניין רב. “אתה יותר קשוח ממה שאתה נראה.” הוא אמר לי פעם, אחרי שערפתי את הראש של הולוגרמת-עשן, בעזרת גרזן אדיר מימדים.

“הכל למען מטרה טובה, האל אליגטור.”

התאמנתי בכל סוגי המלחמה. בהתחלה במלחמה הקלאסית – חרבות, רובים, תותחי לייזר. אחר כך הלכתי לכלי המלחמה של הבריונים – זריקת שולחנות וכיסאות, טפו-טפו, השלכת ילקוטים לאסלות, כינויי גנאי. בתוך מספר חודשים נעשיתי מכונת מלחמה מופלאה, שרירי וחסון, מסוגל להביס בקרב פנים-אל-פנים עשרה אליגטוריאנים.

אבל המציאות הכתה בי. לילה אחד, בכדור הארץ, עבדתי בקיוסק בקריית שמונה, כדי להשלים הכנסה, ובאו שני לקוחות, צחקו עליי, והתייחסו אליי כמו עבד נרצע. ואני, כמו שאני, לוחם גדול, אליגטוריאן של כבוד, לא זו בלבד שלא ערפתי להם את הראש, אלא גם לא אמרתי להם מילה, ואפילו נתתי להם שירות נפלא – מכרתי להם במבצע מאוד משתלם וודקה, כוסות היי-בול (קשיחות, לא רכות), קשים, וחמש פחיות של משקה אנרגיה, כי בריונים כידוע צריכים אנרגיה, כי אי אפשר לקרוא למישהו "פרויקה" כשאתה עייף.

בריונים הם לא "אערסים". כאן המקום להתעצבן, וכשאני חושב על זה, עכשיו כשאני עומד מול שער האבדון של האל אליגטור, שבקרוב יעברו בו כל הבריונים של כל מדינות העולם, ואני אצטרך לחסל את כולם, אני מתעצבן.

כי אומרים שזה עניין עדתי, סוציו-אקונומי, מעמדי. וכאן המקום להגיד בגאווה; לא זו בלבד שאני עצמי רבע בולגרי, שזו כידוע מהות המזרחיות, כך שאין לטעון לגזענות מצדי, אלא שאני גאה להכריז שבימי חיי זכיתי לחוות בריונות מכל סוגי האנשים במדינת ישראל: אשכנזים, מזרחים, רוסים, אתיופים, יהודים, ערבים, עשירים, עניים, קיבוצניקים, מושבניקים, עירוניים, חסרי-בית. אין לך קבוצה באוכלוסיה שאין בה בריונים, וכמובן, אין לך קבוצת אוכלוסיה שלא סובלת מבריונות. כאן סיימתי להצטדק בפני אלה שעתידים לקרוא לי פריבילג אשכנזי גזען (ושוב אציין שאני רבע בולגרי, כך שאין כל מקום לטענות מסוג זה), וכעת אמשיך את סיפור הנקמה שלי בכל בריוני העולם – בין אם הם בריטים, צפון-אפריקאים, צרפתים, סינים, אמריקאים, איראנים, או ישראלים.

כולם עתידים להיכנס לתוך השער של האל אליגטור, וכאן אני הולך לשחוט את כולם.

היחסים שלי עם נרה הידרדרו בחודשים האחרונים. היא טוענת שאני כבר לא הגבר הרגיש והעדין שהייתי פעם, שאיבדתי את האמפתיה, שאין שום סיבה שאני אמשיך ללמוד עבודה סוציאלית בתל-חי, כי איבדתי את כל החשק לעזור לחלשים, איבדתי את החמלה, ואני כבר לא רואה את הנסיבות, אני לא מבין שאדם הופך לבריון בגלל נסיבות חיים קשות, שאין ילד רע, יש ילד שרע לו.

נרה צודקת. אני אוהב את נרה. הכרנו בשנה א' של הלימודים. גם היא לומדת עבודה סוציאלית. הגעתי באיחור באחד השיעורים הראשונים, ולכן נאלצתי לשבת ליד ג'ינג'ית יפהפיה, במקום במקום המועדף עליי – לבד בלי נפש חיה. נעשינו חברים טובים ואחר כך גם בני זוג, אין לי מושג איך זה קרה, מה היא מצאה באדם שלא מסוגל לעמוד על שלו מול כל הרעות החולות של החברה. איך אני אהייה עובד סוציאלי אם אני לא מסוגל ללכת לכל האנשים שעושים חוסר צדק, ולדפוק להם חרב בתוך המעיים? אין לי תשובה לשאלות האלה.

אבל נרה צודקת. איבדתי משהו במהלך הדרך. אני כבר לא רגיש ועדין, ואני כבר לא מסוגל לשמוע את הדבר הזה "אין ילד רע.” גם אני לא הייתי ילד רע בחטיבה, אז למה התיק שלי הלך לתוך האסלה? למה ירו עליי טפו-טפו? למה הרביצו לי? גם לי היה רע! אז עכשיו אני ילד שרע לו, לא ילד רע.

ועכשיו אני הולך לשחוט את כל הבריונים שייכנסו בשער של האל אליגטור.

הוא יושב על המרפסת, גבוה מעליי, וצופה בי. לידו עומדים שני אליגטוריאנים, תנינים דוחים, כל אחד מהם אוחז ברומח מוזהב, מעוטר בבגדים שנראים ספק מצריים, ספק מהחלל החיצון. הרבה זמן תהיתי מה העניין שלו בכדור הארץ. נדמה לי שהוא פשוט כאוטי לגמרי, שאי אפשר לצפות אותו או להבין אותו. אבל הוא היה אדיב כלפיי, ואני הולך לגמול לו במופע היפה ביותר שהוא ראה בכל הזמנים והיקומים. אני הולך לשפוך כאן כל כך הרבה דם של בריונים, שהוא יוכל לשחות בו. ואז אני אחסל גם אותו, כדי למנוע ממנו להשמיד את כדור הארץ.

הבריון הראשון נכנס.

“מי אתה?” הוא שואל אותי באנגלית לא מובנת. מזל שבאליגטוריה כל השפות ברורות לכל הנוכחים. יש לו פנים מפחידות, הוא נראה מבוגר וחמום-מוח. לא בא לי להתעסק איתו.

“אבי.” אני אומר.

“אבי, אה. זה שם של חנון.”

אני צוחק בחוסר נעימות. “כן, אה. איך קוראים לך?”

“באדי.”

“באדי ריץ', המתופף!?” אני נפעם.

“עזוב, אני לא רוצה לדבר על זה, בוא נדבר על כדורגל.”

“סליחה, אני לא אוהב כדורגל.”

הוא דוחף אותי וצוחק ברשעות. “אוהב מוזיקה ולא אוהב כדורגל? איזה חנון!”

“אל תקרא לי חנון.”

“מה תעשה לי, יא חנון?”

אני מצביע על גרזן ענק שאני מחזיק בידיי. הוא מרים מקלות תופים והם בוערים באש מהגהנום. אני מסתכל על האל אליגטור ומבין שבאליגטוריה החוקים עובדים אחרת ממה שחשבתי.

“תקשיב לי טוב, באדי. אתה מעכב את כל התור, אני צריך לזיין עוד אלפים כמוך היום.”

“מה אתה אומר, יא חנון!” הוא צוחק בבוז. “חכה חכה, עכשיו אני מביא את כל החברים שלי שירביצו לך.” הוא שורק, ובתוך דקות קופצים אל תוך השער הפוצים הנוראים ביותר של עולם המוזיקה: פרנק זאפה, מיילס דייויס, כריס בראון, שלמה גרוניך, אקסל רוז, רוג'ר ווטרס, הפדופיל מה'מאמאס אנד פאפאס' שהיה קורא למאמא קס שמנה בכל הזדמנות, וכל חברי מטאליקה חוץ מקליף, עליו השלום. יש שם עוד כמה שאני לא מכיר, כי בזמן האחרון התעסקתי יותר בכלי משחית מאשר בכלי נגינה. אבל כולם מצוידים בכלי נשק פסיכוטיים שנראים כמו כלי נגינה, רק שיוצאים מתוכם אש וברקים במקום צלילים.

אני מרים את הגרזן שלי ונלחם בהם. זה לא קל, אבל אני מיומן הרבה יותר מהם. בסוף נותרים אני, באדי ריץ' וערימה של גופות.

“נו, יא בן של אלף זונות!” אני צועק. “מה אתה אומר עכשיו? אני חנון?”

“אתה חנון בן של חנון, יא חתיכת חנון מסריח.” הוא צורח ומסתער עליי במקלות בוערים. הגרזן שלי נכנס אל תוך הבטן שלו.

“לא אכפת לי מה אומרים, באדי,” אני פולט, “אתה חרא של מתופף. בקרב נגד ג'ין קרופה, אתה הפסדת.” אני בועט בו ומבין שאף אחד לא יודע מי זה ג'ין קרופה, וזה רק מוכיח כמה האנושות חרא. האל אליגטור מסכים איתי ונראה מרוצה מאוד; מבחינתו, היה כדאי להשמיד את האנושות רק על זה שלארס אולריך מתופף מוכר יותר ממל טיילור, אבל כאמור, גם את לארס אולריך כבר חיסלתי, ואליגטור נראה מסופק.

אחר כך מגיע שצף של בריונים, בכמות גדולה, דוברי שפות רבות. אלף אמריקאים, לפחות חמשת אלפים צרפתים, קנדי אחד, כמה מאות אנשים שאני בכלל לא מזהה את המוצא שלהם, ועוד כמה בריונים שהתעללו בי בחטיבה. בכלל לא שמתי לב שקטלתי אותם. בסוף הקרב אני קולט בתוך ערימת הגופות את ליאב אברהמסונוביץ', אחד הבריונים הכי גבוהים, שבכיתה ז' היה בגובה של כיתה י"א, שוכב על הקרקע, עדיין חצי חי.

“אבי.” הוא אומר, חלוש.

“ליאב.” אני משיב בלי טיפה של רחמים.

“אתה כזה פרויקה.” הוא אומר ויורק דם על הרצפה. “אני זוכר שפעם זרקתי עליך כדורי נייר, ואז הכרחתי אותך להרים אותם ולהביא לי בשביל שאני אזרוק אותם עליך שוב. זה היה היום המאושר בחיים שלי. התחרמנתי מזה. אני בעצם סדיסט חולה נפש סוטה מין.” אני מסתכל על האל אליגטור, במבט של 'עם כל הכבוד, אדוני האל, אין מצב שזה באמת מה שהוא אמר.' אליגטור צוחק צחוק לבבי בזמן שאני שורף את ליאב אברהמסונוביץ' עם הלהביור האימתני שלי. צעקת ה”פרויקה!” שלו מהדהדת הרבה אחרי המוות שלו.

“נו, מה עוד, מה עוד!” אני צמא דם, וכשהבוס שלי מפיצה האט נכנס בשער אני יכול רק לזרוק עליו כסא תלמיד מבית ספר עירוני ג'.

“תעבוד מהר! אתה עובד בשביל שאני אהייה עשיר, יא חתיכת תולעת!” הוא צורח, ושולף סכין עגולה של פיצה. אבל אנחנו באליגטוריה, ולמרבה האימה הסכין הופכת לדיסק אנרגיה עצום וחולני, והוא צוחק צחוק מרושע ומוסיף: “אתה יודע, אני מסוגל להכין פיצה עם פפרוני בתוך שלושים שניות, ואפילו זכיתי על זה בפרס: סיכה מוזהבת של פיצה האט שאני יכול לשים על החולצת פיצה האט שלי בזמן שאני במשמרת!”

אני מקבל את התחושה שאליגטור מעוות קצת את המציאות ואת הדברים שאנשים אומרים, ועדיין אני ממשיך להילחם בבוס שלי, יורה עליו קה-מה-הא-מה-הא חולני ששורף אותו לגמרי, למרות שמדובר בהפרת זכויות יוצרים, אבל אני מרשה לעצמי להאמין שהיוצר של דרגון בול זי יסלח לי, בידיעה שאני משתמש ביצירה שלו כדי לחסל בריונים.

אחר כך מגיעים עוד עשרות בוסים קפיטליסטים. הם מצטברים למאות, אחר כך אלפים. באיזשהו שלב אני מסוגל להישבע שהרגתי מיליוני בוסים קפיטליסטיים, כולם נלחמו בי בגלל שלא עבדתי מספיק מהר. “כוס עמק!” אני צועק לבסוף. “אני עובד לאט! סבבה!?”

האל אליגטור צוחק ברשעות.

איתן טלקר הוא האחרון שמגיע. הדרכים של האל אליגטור נסתרות ונפלאות, וברור לי שהכל מכוון. יכל היה ליפול עליי איזה אמריקאי בריון עשיר שאני בכלל לא מכיר, אבל האל אליגטור רצה שהקרב האחרון יהיה נגד האדם שאמלל אותי יותר מכל בחטיבת הביניים.

כיתה ח' הייתה קשה, אין ספק. כיתה ח' הייתה המאבק הגדול בבריונים, מאבק קשה שהפסדתי בו.

אבל כיתה ט' הייתה הקרב האמיתי. הבריונים עברו לכיתה אחרת, ונשארתי עם החברים שלי. כאן הקרב נעשה קשה באמת, כי הסתבר שאיתן טלקר, אותו החשבתי לחבר, היה הבריון הגדול מכולם, ואת כיתה ט' ביליתי בספיגת העלבות, קללות, אלימות קלילה ומגניבה, וכל זה בטענה שהכל נעשה בחברות ובכיף. בסוף זכיתי בנקמה כמו שרק חנון כמוני יודע לזכות בה: פשוט הפסקתי לדבר איתו, ואפילו המשכנו להיפגש מדי פעם.

עכשיו הוא עומד מולי, מסתכל ולא מבין מה אני עושה פה, או למה יש מאחוריי עשרות אלפי גופות ונהרות של דם. אני אוחז בחרב ג'דיי, עדיין לא מפחד מהפרת זכויות יוצרים. החרב שלי כחולה, ואיתן טלקר שולף חרב ג'דיי אדומה.

ג'ורג' לוקאס מגיע בהפתעה, ויחד איתו המון דינוזאורים בגרפיקת מחשב עלובה של שנות התשעים, שנראית הרבה יותר גרוע מהאפקטים הקולנועיים של שנות השבעים. אני מחסל את כולם, כי מה שלוקאס עשה למלחמת הכוכבים זאת הבריונות הכי גדולה שקרתה אי פעם, וכשאני מחסל אותו בסטייל אבירי הג'דיי, אני מוסיף, בדמעות: “למה, ג'ורג', למה!? אף אחד לא אהב את הדינוזאורים בגרפיקת מחשב! אתה חושב שזה מגניב להוציא סרט ראשון ואז לקרוא לסרט השני חמש ולסרט השלישי שש!? ואז אתה עוד לוקח את הסרט הכי מגניב בעולם, עם השם הכי מגניב, 'מלחמת הכוכבים', והופך אותו ל'מלחמת הכוכבים 4: תקווה חדשה'! אתה חושב שזה יותר מגניב עם 4 ועם כותרת משנה!? אתה רוצח!!” אני נוקם בג'ורג' לוקאס ומתחרט שלא פרקתי עליו את כל הזעם שיש לי על טרילוגיית הפריקוולים הנוראית משנות התשעים-אלפיים. איזה כיף שעכשיו אובי וואן-קאנובי זה יואן מקגרגור, ולא סר אלק גינס. אני יורק על הרצפה בכעס, חושב על כמה כל מה שישן יותר טוב מכל מה שחדש.

איתן טלקר מסתכל עליי וצוחק. “איזה חנון, מה אכפת לך כל כך ממלחמת הכוכבים, זה רק סרט.”

אני מניף את חרב הג'דיי הכחולה שלי, שצבועה ביד כמו בשנות ה-70, ונלחם באיתן טלקר, שנאבק בי בעזרת חרב ג'דיי אדומה בגרפיקת מחשב, כיאה לכל מה שחרא בעולם האומנות הפופולרית המודרנית. אבל שנות ה-70 מנצחות הכל, ובתוך דקות ספורות איתן טלקר שוכב על הרצפה, חרב הג'דיי שלו עפה הצידה.

“לפי המסורת של מלחמת הכוכבים, אני צריך להוריד לך יד עכשיו.” אני אומר ומגחך לעצמי, חושב כמה מלחמת הכוכבים אידיוטי ואלים, וכמה מסע בין כוכבים יותר טוב ממנה. אולי לקחתי את כל העניין של מלחמת הכוכבים יותר מדי ברצינות. אני נזכר בפרק "האור הפנימי" של "מסע בין כוכבים: הדור הבא" ומתמלא התרגשות.

“למה אתה בוכה?” איתן טלקר שואל אותי, “ולמה לוקח לך כל כך הרבה זמן לסיים את זה?”

“נזכרתי בפרק של מסע בין כוכבים, מרגש מאוד. זוכה פרס הוגו.” אני מסביר את עצמי, מנגב דמעות.

“מסע בין כוכבים! אתה יותר חנון ממה שחשבתי! למה שלא תראה מדע בדיוני יותר גברי, איזה משהו עם מלא רצח ואונס כמו משחקי הכס!?” הוא צורח.

אני שוקל לחסל אותו רק על עצם הטענה שמשחקי הכס זה מדע בדיוני, אבל הרגש שבתוכי לא נותן לי.

“למה צחקת עליי ככה, בכיתה ט', איתן, למה?” אני מתמלא דמעות של עלבון וכעס. “כל החיים שלי השתנו בגללך. בגלל ההעלבות האלה. עד היום אני לא רץ אחרי האוטובוס, בגלל שאמרת שאני רץ כמו דפוק בשיעורי ספורט. וגם אמרת שהעור שלי צהוב-אפרפר, ואני נראה כמו חולה סרטן, ואני גיימר חנון, ואני אישאר בתול עד גיל שלושים, ואני פגום גנטית, ופאדיחה להסתובב איתי.” אני מלא בכל כך הרבה כעס. חרב הג'דיי רועדת ביד שלי. איתן טלקר מחייך.

“שכחת משהו.” הוא אומר ברשעות. “אתה גולום.” אני מחסל אותו. אף פעם לא היו לו תשובות. וגם לא הפעם. לא הייתה שום סיבה, הוא לא השיג מזה כלום, חוץ מהנאה רגעית. הסבל שלי היה בדיחה בשבילו ובשביל כל הבריונים האחרים. אף אחד לא התחרט, לא התנצל, לא הביע אמפתיה. אני מתבונן בערימה של כל הגופות של כל הבריונים בעולם ולא מוצא נחמה.

האל אליגטור קופץ באתלטיות מהמרפסת שלו ומגיע אליי. אחריו באים שני השומרים שלו.

“עבודה טובה, אבי.” הוא אומר. “השמדת את כל החרא של האנושות.”

אני מסתכל עליו בחוסר שביעות רצון.

“כמעט את כל החרא.” הוא מתקן את עצמו, מסתכל עליי במבט מוזר.

“מי נשאר?” אני שואל בחוסר סבלנות.

“אתה.” הוא אומר. “תסתכל על עצמך.”

“אני!?” אני צועק, שולף שוב את חרב הג'דיי, מגלה שהיא הפכה לאדומה, מבין את המשמעות. “אלוהים אדירים.” אני מזדעזע. הצבע של החרב לא משקר.

“תעשה מה שנכון, אבי. תשמיד את כל הבריונים.” הוא מצביע עליי.

אני מנופף בחרב ועורף לאל אליגטור את הראש. שני השומרים שלו מסתערים עליי, ואני מביס אותם בשניות ספורות. אני בלתי ניתן לעצירה.

אני בפלאפל עמר בקריית שמונה, אוכל מנה פלאפל עם חמוצים וכרוב כבוש. מולי יושב האל אליגטור, בטרנינג שחור וסוודר של 'ידיעות אחרונות', אוכל חצי מנה, עם חציל מטוגן, סלט ירקות והמון טחינה. בינינו יש צלוחית קטנה מלאה בזיתי קלמטה, כמה חתיכות של גזר ומלפפון חמוץ.

“מה קורה פה?” אני שואל ולוגם מבקבוק קולה קטן.

“נכשלת במבחן.” הוא אומר, לוקח חמוץ אחד מהצלוחית שבינינו ומכניס אותה לתוך הפיתה שלו. נראה שלאף אחד בפלאפל לא אכפת שיושב בו אל-תנין. “אני יודע שאני נראה כמו איזה חולה נפש וחובב מלחמה, אבי, אבל הרושם הזה מוטעה. אני הרבה יותר פילוסוף מזה. אם היית מחסל את עצמך, שזה הדבר המוסרי לעשות לטובת האנושות, הייתי מחזיר אותך לחיים ונותן לך לחיות בעולם בלי בריונים. זה היה מבחן.”

אכלתי מהפלאפל שלי בביסים עצבניים מאוד, גדולים וחסרי סבלנות. “מה אתה אומר.” רטנתי, מכניס זית אחד לפה, ויורק את הגלעין לתוך מפית.

“רציתי לראות מה חזק יותר, הרצון שלך לנקמה, או הרצון שלך להשמיד את כל החרא של האנושות.”

“אתה חתיכת חרטטן, אליגטור, ואני נמאס לי מהשטויות שלך. מה עכשיו?”

“תסתכל בעצמך.” הוא מצביע על הקופה, ואני רואה שם לקוח שצועק על הקופאי: “ותעשה את זה מהר, יא פרויקה, למה אני צריך גם להגיע לקיוסק לקנות וודקה.”

“השארת... את כל הבריונים?” אני מזדעזע.

“זה הגורל שלך. תגיד תודה שהרשיתי לך לחיות. אני אולי יותר מתוחכם ממה שאני נראה, אבל אני אכזרי בדיוק כמו שחשבת בהתחלה.”

“אז בבקשה, בבקשה, תשמיד עכשיו את כל האנושות.” אני אומר לו. “את כולנו, באמת.” אני עצבני כל כך, חסר סבלנות וחסר יכולת להתמודד עם המציאות.

“אתה עדיין איש טוב, אבי, אל תשכח את זה. בזכותך חסתי על האנושות.”

“ביצים שלי בלאפה.” אני אומר לו בכעס. אנחנו מסיימים לאכול את הפלאפל, והוא משלם עליי. לפחות הוא לא בריון.

אני מגיע לדירת הסטודנטים של נרה ושלי ברחוב שפרינצק בקריית שמונה.

“נו? מה?” היא שואלת אותי.

אני קורס על הספה, מתנשם, דומע, עצוב, עצבני. “נרה. היה לי יום כל כך מחורבן. לא הצלחתי. לא הצלחתי בכלום.”

היא מתיישבת לידי, מלטפת את ראשי. היא קרובה אליי ואני איכשהו מוצא את עצמי שוב יותר רגוע. “זה באמת היה כזה גרוע?” היא שואלת.

“אולי לא.” אני מגלה שאני לא מסוגל להמשיך לרטון. “האמת, נזכרתי בפרק ממש טוב של מסע בין כוכבים.”

כשקפטן פיקארד מנגן בחליל אני מבין על מה נלחמתי.