אודיסאה 4020: שש-בש אחושרמוטה בחלל
סיפור קצר וחביב מאת גיל דניאל
“וואלק,” שייקה אמר בחלקלקות מזויפת, שלא הלמה אותו כלל, “נראה אותך נכנס עכשיו.”
“חכה חכה.” היריב ענה לו, בתסכול שהוסווה היטב כתעוזה תחרותית. “עכשיו יוצא לי דובל שתיים ואני נכנס כמו אוטו ביש כניסה.”
“תאמין לי אתה, לא תיכנס לא באין כניסה ולא בתמרור עצור.” שייקה צחק בלבביות לא אמינה כשראה את דבר הקוביות של יריבו: שש-שש. היריב האלמוני רצה לבכות, אבל הסתפק בלדפוק על השולחן בכעס. כעבור כמה דקות הקרב הוכרע. שייקה ניצח בעוד משחק שש-בש.
הוא קם על רגליו והסתכל למעלה, על הירח ועל כדור הארץ, בית ילדותו. ממקום מושבו הנוכחי, תחנת החלל בק-גמוניה, הוא נזכר בגעגוע ביום יפה, פשוט יותר, בציר זמן שבקושי התרחש, על המרפסת במטולה, בו שיחק שש-בש עם אביו. הוא היה אז בן חמש, וכבר ניצח את כל המבוגרים במשחק המלכים, וגם במשחק השני, השנוא עליו, המשעמם שחלף מן העולם כי הוא היה איטי מדי, זה עם המלך והמלכה והסוסים... הוא ניסה להיזכר ולא הצליח.
אחר כך הגיעו ימים של חורף, של מלחמה. השליחים של האל אליגטור, חייזרים שהיו מעין הכלאה בין בני אדם לתנינים דוחים, הולכים על שניים ואוחזים בנשקים סוריאליסטיים, נחתו על כדור הארץ, במרכז העיר קריית שמונה, בין חנות המשקאות, לפלאפל עם המזגן הנייד והמכולת, קצת אחרי הביטוח לאומי ובנק הפועלים, ממש במרכז של כיכר צה"ל. הם השמידו את כל העיר ואחר כך גם את מכללת תל-חי, את כל הקיבוצים, ואפילו את כפר גלעדי וכפר יובל. אבל את מטולה הם לא השמידו, כי השמועה אמרה שבמטולה גרים רק האנשים הטובים ביותר. אבל מהשער יצאו גם חלליות ענק, שנראו כמו כפות ידיים ענקיות, שריחפו באוויר ומדי פעם שינו צורתן לאגרוף או ליד פתוחה, ונחתו על יישובי מדינת ישראל כרעם ביום בהיר. סופו של חשבון – כל העולם הושמד חוץ ממטולה, כי מטולה היא המקום הכי חשוב והכי טוב בעולם.
האל אליגטור החליט ליישב מושבה במטולה – המעוז האחרון של האנושות בכדור הארץ. הוא הפך את תושבי מטולה לעבדים שלו ושלט בהם באכזריות, כזאת אכזריות שאפילו סטודנט שגר בכפר יובל לא יאחל לתושב מטולה. המשפחה של שייקה שירתה את האל אליגטור בהכנת פיצות דקות ובהגשת בירה צוננת.
יום אחד האל אליגטור ישב מאחורי הבר, ושייקה, שכבר לא היה נער אלא גבר צעיר, מזג לאל אליגטור בירה. האל אליגטור היה לבוש בבגדי מלכות, הבגדים הכי טובים שבן אדם יכול ללבוש בעולם, מעין שריון ברזל שחור, מורכב ומרשים, הרבה יותר מכל בגד שנראה במסע בין כוכבים או במתחרה השני הזה, הפחות טוב, עם הבן והאבא והחרבות ג'דיי הסופר מגניבות... זה היה מגניב, שייקה נזכר, אבל כבר לא זכר איך קוראים לסרטים האלה. במטולה ראו רק מסע בין כוכבים, כי החבר'ה במטולה יודעים מה טוב.
“בקיצור, תמזוג לי ווינשטפן!” תנין דוחה אחד, נתין של האל אליגטור דרש.
“מה ווינשטפן, מה אתה נקבה!?” האל אליגטור ביטל את דבריו בשוביניזם דוחה.
“כבודו, אני מתנצל על שביישתי אותך. ידוע שזכרים שותים גינס ונקבות שותות ווינשטפן. זהו המנהג בכדור הארץ.”
“לא, לא, מטומטם!” האל אליגטור דפק על השולחן בכעס. “רק בחנתי אותך במנהגי בני האנוש! ואתה נפלת בפח.” האל אליגטור הקיש באצבעו והתנין הדוחה עלה בלהבות והתפוגג. האל הסתכל על שייקה, שהסיט את מבטו המזועזע אל צלוחיות הלימונים והבייגלה.
“מוזג!” אליגטור צעק בברבריות, אחר כך הנמיך את קולו לקול של מספר סיפור אגדה. “אתה יודע את התשובה למבחן?”
שייקה נרעד. “אני?” הוא שאל, מקווה שלא אך יודע שכן.
“כן, אתה, שייקה!” אליגטור הרעים בקולו. “תענה על השאלה או שתמות!” האל אליגטור הרים אצבע מאיימת, ואחר כך דיבר לאט ובטקסיות, משליט טרור על כל הפאב. “מה ווינשטפן,” הוא שאל, “מה אתה נקבה?”
הפאב כולו התמלא שקט. שייקה ידע את התשובה, אבל הוא ידע שבשביל להגיד אותה ולצאת חי, הוא יצטרך לא רק להגיד אותה, אלא גם להגיד אותה כמו שהאל אליגטור רוצה לשמוע אותה. הוא התחיל לצרוח בוולגריות.
“יא חתיכת אפס! סבבה? זה לא קשור לגברים ולנשים. כל מי שיש לו מוח בראש, לא משנה אם מדובר באישה או בגבר, שותה בירה נשר ומעשן נובלס.” הוא שלף בקבוק בירה נשר מהמקרר ודפק אותו על הבר בחוזקה. האל אליגטור צחק בקול.
“יש בך רוח של אליגטוריאן אמיתי. אתה יכלת להיות אביר אליגטוריה של כבוד. אולי אתה עדיין יכול להיות. אם תמשיך למזוג לי בירה נשר אולי תגיע למעמד הזה.”
שייקה הרגיש בר-מזל על שניצל מהשמדה, אבל משהו קטן ולא מודע בכבוד העצמי שלו אילץ אותו להיעלב, ולסנן מבין שיניו, כמעט בלחישה: “חבל שהשמדת את המנשה וכבר אי אפשר לקנות בירה נשר יותר.”
“מה!?” האל אליגטור צרח, והפאב כולו עלה בלהבות, על כל יושביו, בני אדם ואליגטוריאנים כאחד. “מה אמרת שם!?”
שייקה הבין שאסור לו לסגת. נסיגה מול אליגטור פירושה מוות ודאי. “אמרתי: חבל שהשמדת את כל הפאקינג כדור הארץ והשארת לנו רק את הפאב הזה, אז ברגע שייגמר לי פה הבירה נשר, לא יהיה לי מאיפה להביא לך עוד בירה נשר, אז אולי אם כל כך אהבת בירה נשר, לא היית משמיד את המפעל המזדיין של טמפו, או לפחות לא היית משמיד את המנשה בשנייה שנכנסת לכוכב הזה, כי הוא מכר בירה נשר בזול.”
“אתה מעז לזלזל בשיקול הדעת של האל אליגטור!?” עורו הירוק של האל האדים. הבגדים שלו עלו בלהבות – הוא עצמו בער באש גהנום, ועיניו היו כדורי אש, ענקיים ולוהטים כמו ליבת כדור הארץ. הן בהו בתוך עיניו האנושיות הפשוטות של שייקה, שידע שהמילים הבאות שלו יקבעו את גורל האנושות כולה.
“אני מזלזל באמא של האל אליגטור.” הוא ענה בקור.
הדבר הבא ששייקה זכר זה שש-בש. לפתע הוא היה שוב בן חמש. אביו שיחק נגדו שש-בש. ואז הפרצוף של אביו הפך לפרצוף של האל אליגטור, ובחיוך זדוני הוא אמר לו: “אני נותן לך הזדמנות אחת להציל את כדור-הארץ, שייקה, רק בגלל שאני נדיב. חזרנו לשנת 4001. בעוד תשע-עשרה שנה, יתרחש טורניר שש-בש באליגטוריה. אני אפסיד בשש-בש לאדם מוכשר מאין כמוהו, שחקן שש-בש מופלא, ישראלי לשעבר, שקורא לעצמו 'פלאפל' כי זה הכי ישראלי. הוא לא הראשון, למעשה הוא נצר לשושלת עתיקה של שחקני שש-בש שקוראים להם 'פלאפל', אבל הוא השחקן שש-בש הראשון שהצליח להביס אותי, בגמר הגדול של טורניר השש-בש בכוכב דאווט. כל כך התעצבנתי שהחלטתי סוף סוף לפלוש לכדור הארץ ולהשמיד אותו כמו שהבטחתי לפני שנים רבות מאוד. אבל עכשיו שאני רואה אותך, נדמה לי שאולי דווקא אתה תהייה זה שיציל את כדור הארץ מהשמדה.”
“מה אתה רוצה בתמורה?” שייקה בן החמש שאל.
“לא סתם השארתי את מטולה. שמעתי שיש במטולה עילוי שש-בש. אבל אתה היית נער פוחז... התגייסת לתותחנים, למדת תעשייה וניהול, עבדת למחייתך. שטויות במיץ. זה לא מה שאנשים אמורים לעשות. הם אמורים לשבת כל היום בבית ולכתוב סיפורים מטומטמים; או להתאמן בשש-בש. ואתה לא נראה לי כמו בן-אדם שיושב בבית וכותב סיפורים מטומטמים בזמן שכל המכללה הלכה למסיבה.”
“נראה לי שאני אלך על השש-בש.”
“כן, נו, גם לאכזריות שלי יש גבול. להיות סופר זה הגרוע מכל. ועוד יותר גרוע לקרוא לעצמך סופר. אנשים כאלה דוחים אותי.” האל אליגטור ירק על הרצפה. “והוא גם חושב שזה מצחיק, סמוכטות ודיבור אותנטי.”
“הוא? על מי אתה מדבר?”
“לא משנה, לא משנה.” האל אליגטור מיהר לשנות את נושא השיחה. “בוא נגיד שיש גם יצורים יותר הזויים ממני.”
“את זה הייתי רוצה להיות.” שייקה בן החמש צחק, וכך חלפו להם תשע-עשרה שנה, שאת רובם הוא בילה לא במטולה עם משפחתו אלא בבק-גמוניה, תחנת חלל שהייתה נקודת מפגש בין-כוכבית לשחקני שש-בש.
הקשר היחיד שלו עם העולם היה האל אליגטור, שהיה בא לבקר אותו פעם בשנה, מביא לו מנה פלאפל ממקום בחיפה שנקרא “פלאפל האל-מתים,” בעקבות חידושים טכנולוגיים, ומדבר איתו על החיים. בחלוף השנים אליגטור נהייה סוג של יועץ לענייני שש-בש, ואחר כך יועץ לענייני שטויות ובדיחות גסות.
פעם אחת הם שיחקו שש-בש והאל אליגטור הפסיד, והתוצאות היו כל כך קשות, שהתיעוד שלהן יכול היה למלא טרילוגיה של ספרים, אבל התוצאה בסוף הייתה שהכל חזר להיות כפי שהיה בנקודה הנוכחית בסיפור הנוכחי.
“תקפל, תקפל, יא חביבי!” שייקה צחק, מול החייזר אדום-העור, מרובע-האוזניים, משולש-העיניים ששיחק מולו. “וואלק, עוד קיפול אחד ואתה כבר צריך לקחת שיעור במתמטיקה של קיפולי נייר.” למרות ששחקני שש-בש מקצועיים מפתחים דיבור של דמות ססגונית מהמערכונים של הגשש החיוור, בסופו של דבר שייקה היה חנון, ובדיחות השש-בש שלו היו חנוניות למדי.
הטורניר יתקיים מחר, ושייקה ניסה להישאר אדיש. שני עשורים של בדידות עמדו להסתיים. הוא יתחרה בטורניר השש-בש הגדול בכוכב דאווט, במקום האל אליגטור, ויביס את פלאפל.
“שייקה, גבר, הגיע אליך מכתב.” אמר חייזר אחד עם שבע-מאות זרועות, ובאחת מהן הושיט לשייקה מכתב.
“אח שלי היקר מכל, זה אני האל עליגטור.” היה כתוב במה שאשכנזים יגדירו כשגיאת כתיב מביכה, ורק שנים לאחר מכן הבלשנים יבינו שבעצם הייתה זו הדרך הכנענית האותנטית לכתוב ולהגות את שם האל. למרבה המזל, שייקה לא היה לא אשכנזי ולא מזרחי, הוא בכלל היה סמך-טית, שזה אומר שהוא גם הכל וגם שום דבר בו זמנית, ממש כמו האל אליגטור. וגם שכולם גזענים. “אני לא יודע איך להגיד לך את זה. פלאפל עשה מעשה שלא ייעשה.”
“על מה אתה מדבר?” שייקה שאל את המכתב, והטקסט השתנה.
“הוא חזר אחורה בזמן וניסה לרצוח את ההורים שלך כדי שלא תהפוך לעילוי שש-בש. הוא הצליח לחסל אותם.”
“מה?”
“הוא חיסל את ההורים שלך, שייקה, בשנת שלושת-אלפים ומשהו.” כתב ידו המרושל של אליגטור אמר, כי לא היה לו כוח לחשב את השנים בשביל סיפור אידיוטי.
“אז איך אני חי?”
“אתה לא מכיר את העניין עם היקומים המקבילים והקוונטים והקווינטה המשולשת?” הטקסט היה מתנשא לפתע.
“לא.” שייקה פלט.
“עזוב. אתה טיפש. בקיצור, ביקום הזה אתה חי, וביקום אחר אתה מת.”
“אז מה אכפת לי? אז ביקום הזה ההורים שלי חיים.”
“שייקה, אתה לא מבין שום דבר מהחיים שלך. עכשיו לך תזיין את הרוצח מימדים מקבילים הזה בשש-בש כבר. על החתום, האל עליגטור.” במילים אלה המכתב שרף את עצמו.
שייקה לבש את חליפת השש-בש שלו, שלא הייתה דומה בשום צורה לחליפה של העינויים, אלא היו בה משולשים כמו על לוח שש-בש. האל אליגטור הגיע כחצי שעה מאוחר יותר, במדי ב' של צבא ההגנה לישראל, עם כומתה של תותחנים על הראש, עם דרגות של רב-סרן על הכתף. “באנו לזיין כמה פלאפלים.”
שייקה הסתכל על אליגטור במבט מובך.
“כן, כן, אני יודע,” האל אליגטור הודה, "זה לא היה מצחיק אפילו בשנת 2015, לפני יותר מאלפיים שנה, כשעשו סרט בשם 'פלאפל אטומי' וחשבו שזה מצחיק כי פלאפל זה גם אוכל וגם הכינוי הסלנגי לעלי-התאנה שעל הכתפיים של הקצינים בצבא. זאת בדיחה עתיקה שלא הצחיקה איש מעולם. אבל, אנחנו הולכים לנצח אותו סוף סוף.”
הדרך הייתה ארוכה ונתנה לשייקה שהות ארוכה לחשוב.
מי היה האל אליגטור? הוא היה כל כך מפחיד, כל כך אכזרי, אבל יחד עם השטניות היה בו משהו כל כך... שייקה כמעט התקשה להאמין למחשבתו שלו. הייתה בו אנושיות, אנושיות נוראית. הוא היה אערס, לא במובן של "אערסים ופרחות האליטות החדשות,” סרט תיעודי שכבר היה בן אלפיים שנה ומשום מה שייקה עוד זכר אותו, אלא במובן של... שייקה החליט לוותר על מחשבות שיסבכו אותו עם מגזרים באוכלוסיות השונות והחליט שהאל אליגטור לא היה אערס בכלל, אלא סתם בן אדם מוזר מאוד שבמקרה לבש צורה של אל תנין כל יכול.
בחלוף השנים האל אליגטור הפך לדמות המרכזית בחיים של שייקה, סוג של חבר. אבל הוא לא יכל שלא לתהות אם זה עוד מבחן.
מבעד לזגוגית השתקף מולם עולם שטוח, בצורה שנראתה לשייקה כצורת מטבע ענקי ושחור לחלוטין.
על שטח הכוכב היו מאות שולחנות שש-בש שחורים, שעליהם משולשים לבנים ואדומים. שייקה שיחק שש-בש במשך שעות נגד מגוון של חייזרים, ואפילו נגד בן אדם אחד, אפרו-אמריקאי.
רק פלאפל לא נראה בשום מקום.
“איפה הוא?” שייקה שאל בלחץ.
“זה בדיוק כמו מה שקרה לי כאן. לא ראיתי אותו עד הגמר. אתה חייב להמשיך לשחק.”
“שש-בש!” שייקה צעק בעוצמה, והרגיש אנרגיות אדירות בוקעות מכל גופו. היה זה חצי גמר, והוא שיחק שש-בש נגד פריזה, או פאריז, אם תרצו.
“הא הא!” פריזה צחק. “הכוחות העלובים שלך לא משתווים לשלי! דודוריה! זארבון!”
“מה? מה זה המילים האלה?” שייקה שאל.
“עזוב. בקיצור, שחק שש-בש כבר.” פריזה התבאס וחזר אל לוח המשחק, בו שייקה עשה ממנו בדיחה.
כששייקה הגיע לגמר כל השולחנות השחורים נמסו חזרה אל תוך אדמת הכוכב. המפסידים עמדו מאחורה, צופים ומצפים. האל אליגטור ושייקה עמדו במרכז הכוכב וחיכו להתפתחות. אליגטור חייך. “אתה הולך לראות עכשיו משהו מגניב.” הוא אמר. מתוך האדמה בקע לוח שש בש זורח בלב האפלה, ולצדו בקעה דמות שחורה, עשויה מאותו חומר כמו כוכב דאווט.
“זה באמת היה מגניב.” שייקה הודה.
“צריך להיות גאון בשביל לחשוב על דבר כזה.” האל אליגטור ירק על הרצפה השחורה. “לא משנה.”
“שייקה. אליגטור. חיכיתי לכם.” הדמות השחורה אמרה.
“אתה פלאפל?” שייקה שאל.
“אני ולא אחר.”
“כל החיים התאמנתי כדי לנצח אותך. אין לי מושג מה אתה בכלל. אבל אני יודע שאתה רצחת את ההורים שלי.”
“לא. אני ההורים שלך.”
היה שקט מוחלט.
בסוף שייקה פלט אנחה עצבנית, מוחא כף בכעס. “כוס-עמק. מלחמת הכוכבים. כבר עשרים שנה שאני מנסה להיזכר איך קוראים לסרט הזה.”
“אני רציני.” פלאפל אמר.
“על מה לעזאזל אתה מדבר?” שייקה שאל.
“אליגטור שיקר לך. אני חזרתי אחורה בזמן ורצחתי את ההורים שלך – זה באמת קרה. אבל הזמן הוא ליניארי. ההורים שלך מתו, אלא שהם בכלל לא היו ההורים שלך. בגלל זה אתה עוד כאן.”
“בן זונה.” שייקה אמר בחדות.
“אל תפנה אליי בטענות. דבר עם השותף שלי, האל אליגטור.”
“מה?” שייקה הפנה מבטו אל אותו תנין דוחה שכבש את כדור הארץ בעבר שלא התרחש עדיין.
“אתה דיברת אליי בגסות, שם בפאב במטולה, שייקה.” האל אליגטור אמר בקול פגוע. “זה היה מעליב.”
“מה!?” שייקה שקל להתחרפן. “אבל ככה אתה היית! כמו איזה קלינגוני מסריח! הייתי צריך להיות גס רוח כדי שלא תהרוג אותי!”
“אבל אתה לא בן אדם. אתה פלאפל מכוכב דאווט.”
“זה כל כך לא מגניב.” שייקה כעס. “עכשיו, שש-בש, שניכם עליי.”
“זה לא אפשרי אפילו.” האל אליגטור אמר בשעשוע, בציפיה.
“מה אתה אומר.” שייקה השיב באותו טון, והצמיח מתוך אדמת הכוכב דבר שישנה לחלוטין את עולם השש-בש; לוח שש-בש שאפשר לשחק בו שש-בש שניים נגד אחד.
הם שיחקו במשך שעות. אכילות, אכילות-שכנגד, בתים נפתחים ונסגרים, שנינויות לא מצחיקות עפו אל תוך החלל האין-סופי רק כדי לפגוש העלבות חסרות משמעות שאין להן שום הסבר מחוץ לעולמות השש-בש הנעלים ביותר.
“תוותר, שייקה, אנחנו טובים ממך!” האל אליגטור צחק ברוע.
“לעולם לא, אליגטור.” שייקה אמר בקשיחות. “על הבגידה שלך אתה תשלם. שניכם תשלמו. אתם חבורה של מטורפים.”
“הכפלה.” אליגטור אמר.
“מה הכפלה, יא אשכנזי, מה אנחנו בשש-בש של המחשב!?” שייקה איבד את עשתונותיו.
“הכפלה. אם אתה מנצח את שנינו, האנושות שורדת. אם אתה מפסיד, זה רק אתה ואני בפאב במטולה, אתה בתפקיד המוזג ואני בתפקיד השותה, עד קץ העידנים.”
“נראה אותך גבר.”
שייקה הפסיד.
“אבא, למה עשית לי את זה?” הוא שאל את פלאפל.
“רציתי לתת לך חיים טובים יותר. להפוך אותך לבן-אדם, שמשחק שש-בש בשביל הכיף במילואים, לא חייזר שחי בהרמוניה סוריאליסטית עם הכוכב שלו.”
“קודם כל, זה לא הגיוני, ודבר שני, הרבה יותר מגניב להיות חייזר שחי בהרמוניה מאשר בן-אדם שעושה מילואים בתותחנים.”
“שייקה... יש לך כל כך הרבה מה ללמוד. למרות שתותחנים זה באמת לא משהו.”
“לא משהו?” שייקה בז לדברי אביו. “עדיף כבר להיות בלשכת גיוס.”
“חדל!” האל אליגטור צעק. “אלה היו דברי הפרידה שלכם. אתה בא איתי.” הוא נקש באצבעו.
“בירה נשר!” היה הדבר הבא ששייקה שמע. הוא חזר לפאב במטולה, משרת את האל אליגטור, שישב בפאב, בחולצה שחורה של לד זפלין, ג'ינס קצר וסנדלים של טבע נאות.
“אין לך בושה?” שייקה התאכזב.
“בירה, פאקינג, נשר. עשרים שנה חיכיתי, ואתה הפסדת.”
שייקה שלף בקבוק קר כקרח של בירה נשר, האחרון שנותר בפאב.
“נראה ששנינו הפסדנו.”
“כך נראה. אתה לא שוכח משהו?”
שייקה פתח את הבירה נשר של אליגטור ברוב עצבים. אליגטור שתה את הבירה בלגימות קטנות. “אני מחכה.”
“למה אתה מחכה?”
“אני שותה בירה נשר. משהו לא חסר לך פה?”
“כוס-עמק כבר.” שייקה דחף יד לתוך הכיס שלו, מצא שם קופסת נייר ירוקה מעוכה. הוא יישר אותה, עד שהאותיות אמרו את השם 'נובלס'. בייאושו הוא השליך את הקופסא על האל אליגטור.
שייקה שוב היה בן חמש, משחק שש-בש עם אביו המאמץ. האל אליגטור ישב לידם, צופה במשחק.
“זה היה קצת מטומטם, שייקה, לא?”
“על מה אתה מדבר?” שייקה הילד שאל.
“המבחן הראשון.” האל אליגטור אמר, הכניס סיגריה לפה והדליק אותו בעזרת קצה אצבעו. “אז, עם הווינשטפן.” הוא לקח שאיפה ופלט את העשן כלפי מעלה, נזהר שלא לפגוע בשייקה. “אתה בעצמך אמרת את זה, אח שלי היקר מכל, לפני כל כך הרבה שנים: כל מי שיש לו מוח בראש, לא משנה אם מדובר באישה או בגבר, שותה בירה נשר ומעשן נובלס. הבאת לי בירה נשר וחשבת שעברת את המבחן. אבל אף פעם לא הבאת לי נובלס.”
סיפור קצר וחביב מאת גיל דניאל
“וואלק,” שייקה אמר בחלקלקות מזויפת, שלא הלמה אותו כלל, “נראה אותך נכנס עכשיו.”
“חכה חכה.” היריב ענה לו, בתסכול שהוסווה היטב כתעוזה תחרותית. “עכשיו יוצא לי דובל שתיים ואני נכנס כמו אוטו ביש כניסה.”
“תאמין לי אתה, לא תיכנס לא באין כניסה ולא בתמרור עצור.” שייקה צחק בלבביות לא אמינה כשראה את דבר הקוביות של יריבו: שש-שש. היריב האלמוני רצה לבכות, אבל הסתפק בלדפוק על השולחן בכעס. כעבור כמה דקות הקרב הוכרע. שייקה ניצח בעוד משחק שש-בש.
הוא קם על רגליו והסתכל למעלה, על הירח ועל כדור הארץ, בית ילדותו. ממקום מושבו הנוכחי, תחנת החלל בק-גמוניה, הוא נזכר בגעגוע ביום יפה, פשוט יותר, בציר זמן שבקושי התרחש, על המרפסת במטולה, בו שיחק שש-בש עם אביו. הוא היה אז בן חמש, וכבר ניצח את כל המבוגרים במשחק המלכים, וגם במשחק השני, השנוא עליו, המשעמם שחלף מן העולם כי הוא היה איטי מדי, זה עם המלך והמלכה והסוסים... הוא ניסה להיזכר ולא הצליח.
אחר כך הגיעו ימים של חורף, של מלחמה. השליחים של האל אליגטור, חייזרים שהיו מעין הכלאה בין בני אדם לתנינים דוחים, הולכים על שניים ואוחזים בנשקים סוריאליסטיים, נחתו על כדור הארץ, במרכז העיר קריית שמונה, בין חנות המשקאות, לפלאפל עם המזגן הנייד והמכולת, קצת אחרי הביטוח לאומי ובנק הפועלים, ממש במרכז של כיכר צה"ל. הם השמידו את כל העיר ואחר כך גם את מכללת תל-חי, את כל הקיבוצים, ואפילו את כפר גלעדי וכפר יובל. אבל את מטולה הם לא השמידו, כי השמועה אמרה שבמטולה גרים רק האנשים הטובים ביותר. אבל מהשער יצאו גם חלליות ענק, שנראו כמו כפות ידיים ענקיות, שריחפו באוויר ומדי פעם שינו צורתן לאגרוף או ליד פתוחה, ונחתו על יישובי מדינת ישראל כרעם ביום בהיר. סופו של חשבון – כל העולם הושמד חוץ ממטולה, כי מטולה היא המקום הכי חשוב והכי טוב בעולם.
האל אליגטור החליט ליישב מושבה במטולה – המעוז האחרון של האנושות בכדור הארץ. הוא הפך את תושבי מטולה לעבדים שלו ושלט בהם באכזריות, כזאת אכזריות שאפילו סטודנט שגר בכפר יובל לא יאחל לתושב מטולה. המשפחה של שייקה שירתה את האל אליגטור בהכנת פיצות דקות ובהגשת בירה צוננת.
יום אחד האל אליגטור ישב מאחורי הבר, ושייקה, שכבר לא היה נער אלא גבר צעיר, מזג לאל אליגטור בירה. האל אליגטור היה לבוש בבגדי מלכות, הבגדים הכי טובים שבן אדם יכול ללבוש בעולם, מעין שריון ברזל שחור, מורכב ומרשים, הרבה יותר מכל בגד שנראה במסע בין כוכבים או במתחרה השני הזה, הפחות טוב, עם הבן והאבא והחרבות ג'דיי הסופר מגניבות... זה היה מגניב, שייקה נזכר, אבל כבר לא זכר איך קוראים לסרטים האלה. במטולה ראו רק מסע בין כוכבים, כי החבר'ה במטולה יודעים מה טוב.
“בקיצור, תמזוג לי ווינשטפן!” תנין דוחה אחד, נתין של האל אליגטור דרש.
“מה ווינשטפן, מה אתה נקבה!?” האל אליגטור ביטל את דבריו בשוביניזם דוחה.
“כבודו, אני מתנצל על שביישתי אותך. ידוע שזכרים שותים גינס ונקבות שותות ווינשטפן. זהו המנהג בכדור הארץ.”
“לא, לא, מטומטם!” האל אליגטור דפק על השולחן בכעס. “רק בחנתי אותך במנהגי בני האנוש! ואתה נפלת בפח.” האל אליגטור הקיש באצבעו והתנין הדוחה עלה בלהבות והתפוגג. האל הסתכל על שייקה, שהסיט את מבטו המזועזע אל צלוחיות הלימונים והבייגלה.
“מוזג!” אליגטור צעק בברבריות, אחר כך הנמיך את קולו לקול של מספר סיפור אגדה. “אתה יודע את התשובה למבחן?”
שייקה נרעד. “אני?” הוא שאל, מקווה שלא אך יודע שכן.
“כן, אתה, שייקה!” אליגטור הרעים בקולו. “תענה על השאלה או שתמות!” האל אליגטור הרים אצבע מאיימת, ואחר כך דיבר לאט ובטקסיות, משליט טרור על כל הפאב. “מה ווינשטפן,” הוא שאל, “מה אתה נקבה?”
הפאב כולו התמלא שקט. שייקה ידע את התשובה, אבל הוא ידע שבשביל להגיד אותה ולצאת חי, הוא יצטרך לא רק להגיד אותה, אלא גם להגיד אותה כמו שהאל אליגטור רוצה לשמוע אותה. הוא התחיל לצרוח בוולגריות.
“יא חתיכת אפס! סבבה? זה לא קשור לגברים ולנשים. כל מי שיש לו מוח בראש, לא משנה אם מדובר באישה או בגבר, שותה בירה נשר ומעשן נובלס.” הוא שלף בקבוק בירה נשר מהמקרר ודפק אותו על הבר בחוזקה. האל אליגטור צחק בקול.
“יש בך רוח של אליגטוריאן אמיתי. אתה יכלת להיות אביר אליגטוריה של כבוד. אולי אתה עדיין יכול להיות. אם תמשיך למזוג לי בירה נשר אולי תגיע למעמד הזה.”
שייקה הרגיש בר-מזל על שניצל מהשמדה, אבל משהו קטן ולא מודע בכבוד העצמי שלו אילץ אותו להיעלב, ולסנן מבין שיניו, כמעט בלחישה: “חבל שהשמדת את המנשה וכבר אי אפשר לקנות בירה נשר יותר.”
“מה!?” האל אליגטור צרח, והפאב כולו עלה בלהבות, על כל יושביו, בני אדם ואליגטוריאנים כאחד. “מה אמרת שם!?”
שייקה הבין שאסור לו לסגת. נסיגה מול אליגטור פירושה מוות ודאי. “אמרתי: חבל שהשמדת את כל הפאקינג כדור הארץ והשארת לנו רק את הפאב הזה, אז ברגע שייגמר לי פה הבירה נשר, לא יהיה לי מאיפה להביא לך עוד בירה נשר, אז אולי אם כל כך אהבת בירה נשר, לא היית משמיד את המפעל המזדיין של טמפו, או לפחות לא היית משמיד את המנשה בשנייה שנכנסת לכוכב הזה, כי הוא מכר בירה נשר בזול.”
“אתה מעז לזלזל בשיקול הדעת של האל אליגטור!?” עורו הירוק של האל האדים. הבגדים שלו עלו בלהבות – הוא עצמו בער באש גהנום, ועיניו היו כדורי אש, ענקיים ולוהטים כמו ליבת כדור הארץ. הן בהו בתוך עיניו האנושיות הפשוטות של שייקה, שידע שהמילים הבאות שלו יקבעו את גורל האנושות כולה.
“אני מזלזל באמא של האל אליגטור.” הוא ענה בקור.
הדבר הבא ששייקה זכר זה שש-בש. לפתע הוא היה שוב בן חמש. אביו שיחק נגדו שש-בש. ואז הפרצוף של אביו הפך לפרצוף של האל אליגטור, ובחיוך זדוני הוא אמר לו: “אני נותן לך הזדמנות אחת להציל את כדור-הארץ, שייקה, רק בגלל שאני נדיב. חזרנו לשנת 4001. בעוד תשע-עשרה שנה, יתרחש טורניר שש-בש באליגטוריה. אני אפסיד בשש-בש לאדם מוכשר מאין כמוהו, שחקן שש-בש מופלא, ישראלי לשעבר, שקורא לעצמו 'פלאפל' כי זה הכי ישראלי. הוא לא הראשון, למעשה הוא נצר לשושלת עתיקה של שחקני שש-בש שקוראים להם 'פלאפל', אבל הוא השחקן שש-בש הראשון שהצליח להביס אותי, בגמר הגדול של טורניר השש-בש בכוכב דאווט. כל כך התעצבנתי שהחלטתי סוף סוף לפלוש לכדור הארץ ולהשמיד אותו כמו שהבטחתי לפני שנים רבות מאוד. אבל עכשיו שאני רואה אותך, נדמה לי שאולי דווקא אתה תהייה זה שיציל את כדור הארץ מהשמדה.”
“מה אתה רוצה בתמורה?” שייקה בן החמש שאל.
“לא סתם השארתי את מטולה. שמעתי שיש במטולה עילוי שש-בש. אבל אתה היית נער פוחז... התגייסת לתותחנים, למדת תעשייה וניהול, עבדת למחייתך. שטויות במיץ. זה לא מה שאנשים אמורים לעשות. הם אמורים לשבת כל היום בבית ולכתוב סיפורים מטומטמים; או להתאמן בשש-בש. ואתה לא נראה לי כמו בן-אדם שיושב בבית וכותב סיפורים מטומטמים בזמן שכל המכללה הלכה למסיבה.”
“נראה לי שאני אלך על השש-בש.”
“כן, נו, גם לאכזריות שלי יש גבול. להיות סופר זה הגרוע מכל. ועוד יותר גרוע לקרוא לעצמך סופר. אנשים כאלה דוחים אותי.” האל אליגטור ירק על הרצפה. “והוא גם חושב שזה מצחיק, סמוכטות ודיבור אותנטי.”
“הוא? על מי אתה מדבר?”
“לא משנה, לא משנה.” האל אליגטור מיהר לשנות את נושא השיחה. “בוא נגיד שיש גם יצורים יותר הזויים ממני.”
“את זה הייתי רוצה להיות.” שייקה בן החמש צחק, וכך חלפו להם תשע-עשרה שנה, שאת רובם הוא בילה לא במטולה עם משפחתו אלא בבק-גמוניה, תחנת חלל שהייתה נקודת מפגש בין-כוכבית לשחקני שש-בש.
הקשר היחיד שלו עם העולם היה האל אליגטור, שהיה בא לבקר אותו פעם בשנה, מביא לו מנה פלאפל ממקום בחיפה שנקרא “פלאפל האל-מתים,” בעקבות חידושים טכנולוגיים, ומדבר איתו על החיים. בחלוף השנים אליגטור נהייה סוג של יועץ לענייני שש-בש, ואחר כך יועץ לענייני שטויות ובדיחות גסות.
פעם אחת הם שיחקו שש-בש והאל אליגטור הפסיד, והתוצאות היו כל כך קשות, שהתיעוד שלהן יכול היה למלא טרילוגיה של ספרים, אבל התוצאה בסוף הייתה שהכל חזר להיות כפי שהיה בנקודה הנוכחית בסיפור הנוכחי.
“תקפל, תקפל, יא חביבי!” שייקה צחק, מול החייזר אדום-העור, מרובע-האוזניים, משולש-העיניים ששיחק מולו. “וואלק, עוד קיפול אחד ואתה כבר צריך לקחת שיעור במתמטיקה של קיפולי נייר.” למרות ששחקני שש-בש מקצועיים מפתחים דיבור של דמות ססגונית מהמערכונים של הגשש החיוור, בסופו של דבר שייקה היה חנון, ובדיחות השש-בש שלו היו חנוניות למדי.
הטורניר יתקיים מחר, ושייקה ניסה להישאר אדיש. שני עשורים של בדידות עמדו להסתיים. הוא יתחרה בטורניר השש-בש הגדול בכוכב דאווט, במקום האל אליגטור, ויביס את פלאפל.
“שייקה, גבר, הגיע אליך מכתב.” אמר חייזר אחד עם שבע-מאות זרועות, ובאחת מהן הושיט לשייקה מכתב.
“אח שלי היקר מכל, זה אני האל עליגטור.” היה כתוב במה שאשכנזים יגדירו כשגיאת כתיב מביכה, ורק שנים לאחר מכן הבלשנים יבינו שבעצם הייתה זו הדרך הכנענית האותנטית לכתוב ולהגות את שם האל. למרבה המזל, שייקה לא היה לא אשכנזי ולא מזרחי, הוא בכלל היה סמך-טית, שזה אומר שהוא גם הכל וגם שום דבר בו זמנית, ממש כמו האל אליגטור. וגם שכולם גזענים. “אני לא יודע איך להגיד לך את זה. פלאפל עשה מעשה שלא ייעשה.”
“על מה אתה מדבר?” שייקה שאל את המכתב, והטקסט השתנה.
“הוא חזר אחורה בזמן וניסה לרצוח את ההורים שלך כדי שלא תהפוך לעילוי שש-בש. הוא הצליח לחסל אותם.”
“מה?”
“הוא חיסל את ההורים שלך, שייקה, בשנת שלושת-אלפים ומשהו.” כתב ידו המרושל של אליגטור אמר, כי לא היה לו כוח לחשב את השנים בשביל סיפור אידיוטי.
“אז איך אני חי?”
“אתה לא מכיר את העניין עם היקומים המקבילים והקוונטים והקווינטה המשולשת?” הטקסט היה מתנשא לפתע.
“לא.” שייקה פלט.
“עזוב. אתה טיפש. בקיצור, ביקום הזה אתה חי, וביקום אחר אתה מת.”
“אז מה אכפת לי? אז ביקום הזה ההורים שלי חיים.”
“שייקה, אתה לא מבין שום דבר מהחיים שלך. עכשיו לך תזיין את הרוצח מימדים מקבילים הזה בשש-בש כבר. על החתום, האל עליגטור.” במילים אלה המכתב שרף את עצמו.
שייקה לבש את חליפת השש-בש שלו, שלא הייתה דומה בשום צורה לחליפה של העינויים, אלא היו בה משולשים כמו על לוח שש-בש. האל אליגטור הגיע כחצי שעה מאוחר יותר, במדי ב' של צבא ההגנה לישראל, עם כומתה של תותחנים על הראש, עם דרגות של רב-סרן על הכתף. “באנו לזיין כמה פלאפלים.”
שייקה הסתכל על אליגטור במבט מובך.
“כן, כן, אני יודע,” האל אליגטור הודה, "זה לא היה מצחיק אפילו בשנת 2015, לפני יותר מאלפיים שנה, כשעשו סרט בשם 'פלאפל אטומי' וחשבו שזה מצחיק כי פלאפל זה גם אוכל וגם הכינוי הסלנגי לעלי-התאנה שעל הכתפיים של הקצינים בצבא. זאת בדיחה עתיקה שלא הצחיקה איש מעולם. אבל, אנחנו הולכים לנצח אותו סוף סוף.”
הדרך הייתה ארוכה ונתנה לשייקה שהות ארוכה לחשוב.
מי היה האל אליגטור? הוא היה כל כך מפחיד, כל כך אכזרי, אבל יחד עם השטניות היה בו משהו כל כך... שייקה כמעט התקשה להאמין למחשבתו שלו. הייתה בו אנושיות, אנושיות נוראית. הוא היה אערס, לא במובן של "אערסים ופרחות האליטות החדשות,” סרט תיעודי שכבר היה בן אלפיים שנה ומשום מה שייקה עוד זכר אותו, אלא במובן של... שייקה החליט לוותר על מחשבות שיסבכו אותו עם מגזרים באוכלוסיות השונות והחליט שהאל אליגטור לא היה אערס בכלל, אלא סתם בן אדם מוזר מאוד שבמקרה לבש צורה של אל תנין כל יכול.
בחלוף השנים האל אליגטור הפך לדמות המרכזית בחיים של שייקה, סוג של חבר. אבל הוא לא יכל שלא לתהות אם זה עוד מבחן.
מבעד לזגוגית השתקף מולם עולם שטוח, בצורה שנראתה לשייקה כצורת מטבע ענקי ושחור לחלוטין.
על שטח הכוכב היו מאות שולחנות שש-בש שחורים, שעליהם משולשים לבנים ואדומים. שייקה שיחק שש-בש במשך שעות נגד מגוון של חייזרים, ואפילו נגד בן אדם אחד, אפרו-אמריקאי.
רק פלאפל לא נראה בשום מקום.
“איפה הוא?” שייקה שאל בלחץ.
“זה בדיוק כמו מה שקרה לי כאן. לא ראיתי אותו עד הגמר. אתה חייב להמשיך לשחק.”
“שש-בש!” שייקה צעק בעוצמה, והרגיש אנרגיות אדירות בוקעות מכל גופו. היה זה חצי גמר, והוא שיחק שש-בש נגד פריזה, או פאריז, אם תרצו.
“הא הא!” פריזה צחק. “הכוחות העלובים שלך לא משתווים לשלי! דודוריה! זארבון!”
“מה? מה זה המילים האלה?” שייקה שאל.
“עזוב. בקיצור, שחק שש-בש כבר.” פריזה התבאס וחזר אל לוח המשחק, בו שייקה עשה ממנו בדיחה.
כששייקה הגיע לגמר כל השולחנות השחורים נמסו חזרה אל תוך אדמת הכוכב. המפסידים עמדו מאחורה, צופים ומצפים. האל אליגטור ושייקה עמדו במרכז הכוכב וחיכו להתפתחות. אליגטור חייך. “אתה הולך לראות עכשיו משהו מגניב.” הוא אמר. מתוך האדמה בקע לוח שש בש זורח בלב האפלה, ולצדו בקעה דמות שחורה, עשויה מאותו חומר כמו כוכב דאווט.
“זה באמת היה מגניב.” שייקה הודה.
“צריך להיות גאון בשביל לחשוב על דבר כזה.” האל אליגטור ירק על הרצפה השחורה. “לא משנה.”
“שייקה. אליגטור. חיכיתי לכם.” הדמות השחורה אמרה.
“אתה פלאפל?” שייקה שאל.
“אני ולא אחר.”
“כל החיים התאמנתי כדי לנצח אותך. אין לי מושג מה אתה בכלל. אבל אני יודע שאתה רצחת את ההורים שלי.”
“לא. אני ההורים שלך.”
היה שקט מוחלט.
בסוף שייקה פלט אנחה עצבנית, מוחא כף בכעס. “כוס-עמק. מלחמת הכוכבים. כבר עשרים שנה שאני מנסה להיזכר איך קוראים לסרט הזה.”
“אני רציני.” פלאפל אמר.
“על מה לעזאזל אתה מדבר?” שייקה שאל.
“אליגטור שיקר לך. אני חזרתי אחורה בזמן ורצחתי את ההורים שלך – זה באמת קרה. אבל הזמן הוא ליניארי. ההורים שלך מתו, אלא שהם בכלל לא היו ההורים שלך. בגלל זה אתה עוד כאן.”
“בן זונה.” שייקה אמר בחדות.
“אל תפנה אליי בטענות. דבר עם השותף שלי, האל אליגטור.”
“מה?” שייקה הפנה מבטו אל אותו תנין דוחה שכבש את כדור הארץ בעבר שלא התרחש עדיין.
“אתה דיברת אליי בגסות, שם בפאב במטולה, שייקה.” האל אליגטור אמר בקול פגוע. “זה היה מעליב.”
“מה!?” שייקה שקל להתחרפן. “אבל ככה אתה היית! כמו איזה קלינגוני מסריח! הייתי צריך להיות גס רוח כדי שלא תהרוג אותי!”
“אבל אתה לא בן אדם. אתה פלאפל מכוכב דאווט.”
“זה כל כך לא מגניב.” שייקה כעס. “עכשיו, שש-בש, שניכם עליי.”
“זה לא אפשרי אפילו.” האל אליגטור אמר בשעשוע, בציפיה.
“מה אתה אומר.” שייקה השיב באותו טון, והצמיח מתוך אדמת הכוכב דבר שישנה לחלוטין את עולם השש-בש; לוח שש-בש שאפשר לשחק בו שש-בש שניים נגד אחד.
הם שיחקו במשך שעות. אכילות, אכילות-שכנגד, בתים נפתחים ונסגרים, שנינויות לא מצחיקות עפו אל תוך החלל האין-סופי רק כדי לפגוש העלבות חסרות משמעות שאין להן שום הסבר מחוץ לעולמות השש-בש הנעלים ביותר.
“תוותר, שייקה, אנחנו טובים ממך!” האל אליגטור צחק ברוע.
“לעולם לא, אליגטור.” שייקה אמר בקשיחות. “על הבגידה שלך אתה תשלם. שניכם תשלמו. אתם חבורה של מטורפים.”
“הכפלה.” אליגטור אמר.
“מה הכפלה, יא אשכנזי, מה אנחנו בשש-בש של המחשב!?” שייקה איבד את עשתונותיו.
“הכפלה. אם אתה מנצח את שנינו, האנושות שורדת. אם אתה מפסיד, זה רק אתה ואני בפאב במטולה, אתה בתפקיד המוזג ואני בתפקיד השותה, עד קץ העידנים.”
“נראה אותך גבר.”
שייקה הפסיד.
“אבא, למה עשית לי את זה?” הוא שאל את פלאפל.
“רציתי לתת לך חיים טובים יותר. להפוך אותך לבן-אדם, שמשחק שש-בש בשביל הכיף במילואים, לא חייזר שחי בהרמוניה סוריאליסטית עם הכוכב שלו.”
“קודם כל, זה לא הגיוני, ודבר שני, הרבה יותר מגניב להיות חייזר שחי בהרמוניה מאשר בן-אדם שעושה מילואים בתותחנים.”
“שייקה... יש לך כל כך הרבה מה ללמוד. למרות שתותחנים זה באמת לא משהו.”
“לא משהו?” שייקה בז לדברי אביו. “עדיף כבר להיות בלשכת גיוס.”
“חדל!” האל אליגטור צעק. “אלה היו דברי הפרידה שלכם. אתה בא איתי.” הוא נקש באצבעו.
“בירה נשר!” היה הדבר הבא ששייקה שמע. הוא חזר לפאב במטולה, משרת את האל אליגטור, שישב בפאב, בחולצה שחורה של לד זפלין, ג'ינס קצר וסנדלים של טבע נאות.
“אין לך בושה?” שייקה התאכזב.
“בירה, פאקינג, נשר. עשרים שנה חיכיתי, ואתה הפסדת.”
שייקה שלף בקבוק קר כקרח של בירה נשר, האחרון שנותר בפאב.
“נראה ששנינו הפסדנו.”
“כך נראה. אתה לא שוכח משהו?”
שייקה פתח את הבירה נשר של אליגטור ברוב עצבים. אליגטור שתה את הבירה בלגימות קטנות. “אני מחכה.”
“למה אתה מחכה?”
“אני שותה בירה נשר. משהו לא חסר לך פה?”
“כוס-עמק כבר.” שייקה דחף יד לתוך הכיס שלו, מצא שם קופסת נייר ירוקה מעוכה. הוא יישר אותה, עד שהאותיות אמרו את השם 'נובלס'. בייאושו הוא השליך את הקופסא על האל אליגטור.
שייקה שוב היה בן חמש, משחק שש-בש עם אביו המאמץ. האל אליגטור ישב לידם, צופה במשחק.
“זה היה קצת מטומטם, שייקה, לא?”
“על מה אתה מדבר?” שייקה הילד שאל.
“המבחן הראשון.” האל אליגטור אמר, הכניס סיגריה לפה והדליק אותו בעזרת קצה אצבעו. “אז, עם הווינשטפן.” הוא לקח שאיפה ופלט את העשן כלפי מעלה, נזהר שלא לפגוע בשייקה. “אתה בעצמך אמרת את זה, אח שלי היקר מכל, לפני כל כך הרבה שנים: כל מי שיש לו מוח בראש, לא משנה אם מדובר באישה או בגבר, שותה בירה נשר ומעשן נובלס. הבאת לי בירה נשר וחשבת שעברת את המבחן. אבל אף פעם לא הבאת לי נובלס.”
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה