הרוע המוחלט / מאת: גיל דניאל
"מהיום לא קוראים לי יותר בוב-ספוג." היצור הצהוב אמר. השם
הזה נושא איתו כל כך הרבה זכרונות מהעבר. ימי התמימות של הסרטן הפריך... מר קראב
המנוח. לפני הרצח. "זה לא משנה עכשיו. מהיום השם שלי הוא ראש-גבינה
מכנס-חום."
"לאן תלך?"
"אני הולך למקום שבו השמיים לא
כחולים." הוא אמר.
זה
לא היה הוגן, יאמצ'ה החליט. הם חשבו שהוא מת בשביל להגן על כדור הארץ, אבל בקרב
נגד הסייאנים הוא רק חשב על בולמה, עם השיער הכחול שלה, כמה צעירה ויפה היא הייתה
כשהם הכירו.
הוא
קם לחיים וחשב שהכל יחזור להיות כשהיה. בולמה לא רצתה אותו יותר. היא הקימה משפחה
עם אחד הסייאנים שהרגו אותו. יש להם ילד עם שיער סגול. יאמצ'ה היה רק בן-אנוש, חלש
ושברירי, וכל ההתבגרות שהוא עבר במהלך השנים האחרונות, לא הייתה שווה כלום פתאום.
"אני יכול להתלבש כמוך." הוא אמר לגוקו. "אבל אני בחיים לא אהייה
חזק כמוך."
"די, יאמצ'ה!" גוקו אמר,
אופטימי כתמיד. "בוא נלך להתאמן."
"אין לי מצב-רוח, גוקו."
יאמצ'ה שלף סיגריה מתוך קופסת לאקי סטרייק עתידנית. "תודה."
אחרי
שנגמרה כל ההיסטריה סביב דו-קרב מפלצות, יוגי מוטו אושפז במוסד לחולי-נפש בטוקיו.
לקחו לו את פירמידת המילניום, אבל הוא המשיך לדבר אל הצד האפל שבתוכו, מה שגרם לו
להטיל ספק שאי פעם היה מישהו בתוך הפירמידה. אולי הצל, הרוצח האפל שהפיל את סטו
קאיבה מהגג, תמיד היה שם, מתחבא בין המדרגות שבתקרה.
"יוגי." הצל אמר לו.
"אנחנו חייבים לצאת מכאן."
"לאן נלך?" יוגי תמיד נשמע
כאילו הוא על סף בכי. "אנשים הפסיקו לשחק בקלפים. תקופת הזוהר שלנו נגמרה.
אולי עדיף לי לשבת בחדר הזה, על המיטה הזאת, ולדבר איתך. כולם חושבים שאני משוגע
בכל מקרה. מה אכפת לי. לפחות שקט כאן בחדר."
"אל תהייה חלש כל כך, יוגי."
"די כבר!" הוא כעס.
"אנחנו לא באי המפלצות!"
"אלה היו ימים יפים." הצל
התרפק על העבר.
יוגי
שתק ובהה בחצי האפל שלו. הוא צדק.
כשגריימון
מלחמתי שחור מת, טקאטו הסתובב באבל כל היום, ובלילה הוא גם בכה. הוא ידע שזו רק
סדרת טלוויזיה מצוירת, ועדיין היה משהו עצוב כל כך במוות שלו, כל כך מיותר. גם
לדמויות שבטלוויזיה יש חיים, הוא ידע כבר בגיל אחת-עשרה. הרי רוס ורייצ'ל חיים
לנצח, אבל גריימון מלחמתי שחור לא יעשה יותר כלום. היה בזה משהו פטאלי.
אחר
כך הסתבר שבאמת יש דיג'ימונים. ממש כמו בסדרה, הוא הכיר חברים חדשים, וגם היה
דיג'ימון אחד, גילמון, שהפך לחבר הכי טוב שלו, ואז כל הדיג'ימונים חזרו לעולם
הדיגיטלי וטקאטו נותר עם חור בלב ששום סדרה מצוירת לא תוכל למלא. אחר כך גם החברים
האנושיים התרחקו.
הוא
הסתכל על משקפת-הצלילה הקטנה שכבר לא עלתה על הראש שלו מזמן. גדלתי, הוא ידע, אבל
לא נהייתי טוב יותר.
הקירות
של החדר היו צבועים בכל צבעי הקשת, צבעים שזזו והשתנו כל העת. בקצה החדר, שהיה
ארוך וליניארי, היה שולחן שחור גדול, ומאחוריו, בחליפה מכובדת מאוד, ישב האל
אליגטור והסתכל עליהם.
"מי אתה?" יאמצ'ה דרש לדעת.
הוא מלמל: "רק לא עוד חייזר שבא לכבוש את העולם."
ראש-גבינה
הסתכל על האחרים. תווי הפנים שלהם היו שונים. תרבות אחרת. הם אפילו לא היו יצורים
ימיים. חוץ מהתנין המוזר הזה, שישב שם בחליפה. "אדון תנין, אני חושב שנפלה
כאן טעות. כמו שאתה רואה, אני לגמרי שונה מכל השאר פה. אם אפשר..."
"אתה מפחד?" יוגי חייך
ברשעות, הצד האפל שלו שולט בו לחלוטין. כשזה היה קורה, הוא נראה כל כך גבוה
וסמכותי, כל כך שונה מיוגי הנמוך, החלש.
"היי, תעזוב אותו בשקט."
טקאטו התערב. הוא נכח לדעת שאחרי כל השנים עדיין נותרה בו חיבה ליצורים מוזרים.
"חברים, חברים." האל אליגטור
פתח את ידיו, וארבעה כיסאות שחורים הופיעו ליד השולחן. "בבקשה, בואו לא נריב.
אם תשבו, אני אסביר לכם הכל."
הם
ישבו מולו והוא התחיל לדבר. "אני אתחיל בבשורה הקשה ביותר, ואחר כך נעבור
לעניינים הטכניים יותר." הוא לקח נשימה עמוקה. "אתם לא קיימים. אתם
דמויות בדיוניות."
"באמת חדשות. אמרו לי את זה כל
החיים." יוגי האפל רטן.
"נו באמת." יאמצ'ה קם על
רגליו.
"חכה רגע." אליגטור אמר,
ומשהו בקול שלו הקרין שליטה כה עמוקה, שיאמצ'ה חזר לשבת. "תסתכלו." לידו
הופיע מסך טלוויזיה, ועל המסך הופיע ילד קטן בשנות ה-90, יושב מול מסך טלוויזיה
וצופה בהבהובים בוהקים של סדרות מצוירות. הילד נראה שונה מהם, תלת-מימדי, גדול
מהחיים. ראש-גבינה הרגיש פחד. הדמויות שלהם, ושל עוד רבים אחרים שהכירו, הופיעו על
המרקע. כשספיידרמן דיבר ראש-גבינה נרעד כולו. הקול של ספיידרמן היה טל מוסרי, אח
של עידו, הקול שלו בימים הטובים של ביקיני בוטום. אליגטור הבחין במתיחות של
ראש-גבינה וניצל את ההזדמנות – הוא שלף מתוך החליפה שלו גלויה של ערוץ הילדים, עם
תמונה חתומה של טל מוסרי הצעיר.
"אתה מכיר את הבחור הזה?"
אליגטור שאל בערמומיות ברורה.
"זה אח של הקול שלי."
ראש-גבינה ענה. "של הקול הישן שלי."
"אף פעם לא תהית למה הקול שלך הוא
קול של מישהו אחר?" אליגטור אמר. "כולכם. עידו מוסרי. עפרון אטקין.
אביתר אדיר." הוא פנה אל יוגי. "אוהד עילם. אסף אבידן. החיים עם הפרעת
אישיות מפוצלת קשים גם בלי שהקולות שלך הם שני אנשים שונים."
יוגי
האפל כעס. "אתה מדבר יותר מדי. אם פירמידת המילניום הייתה אצלי, היינו פותרים
את זה במשחק צללים."
"אל תסמוך על פירמידות יותר מדי,
יוגי ידידי." האל אליגטור חייך וקרץ אל קהל המעריצים שלו, שמנה בערך שני
אנשים.
"מה אתה רוצה?" יאמצ'ה איבד
את סבלנותו.
אליגטור
חייך. "אני מעוניין להציע לכם עסקה."
ארבעתם
ישבו בתוך סלון ישן, ומולם נדלק מסך הטלוויזיה, שבתוכו נראה האל אליגטור יושב
באולפן החדשות של הערוץ הראשון.
"אני מעוניין להציע לכם
עסקה." הוא הקריא כמגיש חדשות מקצועי. "אני צריך שתרצחו מישהו בעולם
האמיתי."
"לרצוח!?" ראש-גבינה הצטעק.
"אבל מר תנין!"
"אין סיכוי. אתה משוגע."
יאמצ'ה כעס, קצת על האל אליגטור וקצת על עצמו, שהיה כל-כך חלש. הוא ידע שרק גוקו
מסוגל להרוג את אליגטור, שהוא עצמו אפילו לא יהיה מסוגל לשרוט אותו. כך זה היה
תמיד.
"אני משוגע?" אליגטור חייך.
"אתה יודע מי עוד משוגע?"
יאמצ'ה
שתק בחוסר סבלנות.
"אקירה טוריאמה."
כולם
שתקו ובהו ביאמצ'ה, שנראה חיוור להפליא. "מי זה?" הוא שאל, למרות שהשם
היה מוכר לו. הוא הרגיש בתוך השם איזו הילה חזקה, מיסטית כמעט. אלוהית.
"אקירה טוריאמה יצר אותך."
אליגטור אמר בפשטות. "הוא יצר את כל העולם שלך. פיקולו, בולמה. מקיטה. או
וג'יטה. תלוי אם אתה יפני-ישראלי או אמריקאי."
"אתה מדבר שטויות." יאמצ'ה
מצא על הספה את שלט הטלוויזיה והעביר ערוץ. על המסך נראה סמל כתום שהיה כתוב בתוכו
'ניקולודאון.' המרקע שידר ספוג צהוב ואנרגטי, שהלך במדבר אפרורי ושר שירים על
פיצות וסרטנים. לצדו הלך תמנון מרוגז.
"לא." ראש-גבינה אמר.
"תעביר ערוץ." הוא לא יכל להסתכל. כל כך הרבה שנים. הימים שבהם הלך
כעיוור אחרי הסרטן הפריך, אחרי הקמצנות השטנית של מר קראב, שהלכה והחריפה עם
השנים, עד שהפכה לאובססיה דוחה שנודעה בכל הימים. יאמצ'ה העביר ערוץ.
עכשיו
יוגי נלחם נגד סטו קאיבה, על גג של בניין גבוה. קאיבה נעמד על הקצה של הבניין,
והציב בפני יוגי תנאי: הדרך היחידה שלך לנצח אותי היא להרוג אותי. יוגי האפל שלט
בסיטואציה, והוא החליט לחסל את קאיבה. יוגי החלש צרח בתוך המוח שלו, אך לשווא.
"הייתי עושה את זה שוב." יוגי
אמר, עדיין קשוח, מתעלם מהילד השברירי שבתוכו, שהבין באותו רגע גורלי שהוא לכוד
בתוך הצל הרצחני שיצר לעצמו, ואין יציאה.
"אולי עוד תהייה לך הזדמנות."
האל אליגטור הופיע בפתאומיות על הספה לידם, ונקש באצבעו. הטלוויזיה עברה לערוץ
הילדים של שנת 2003. הגופה של יאמצ'ה שכבה מוטלת על הקרקע, אחרי שהיצור הכי חלש,
מכוער וחסר חשיבות שאקירה טוריאמה אי פעם יצר, סאייבאמן, חיסלה אותו בלי מאמץ.
"תפסיק עם זה!" טקאטו כעס.
"למה אתה מענה אותנו?"
"אני מעולם לא עיניתי אתכם,
טקאטו." אליגטור אמר ברצינות ומצמץ. עכשיו הערוץ היה פוקס קידס, שריד מעולם
נשכח. הטלוויזיה הציגה את טקאטו בנעוריו, ילד תמים, מחזיק ביד ציור של גילמון, פרי
מוחו המעופף. הציור הפך בדרך קסומה לדיג'ימון בשר ודם, שהפך לחבר הכי טוב שלו.
כמובן שבסוף הם נאלצו להיפרד. טקאטו הבטיח שיבקר אותו, אבל השער בין העולם
הדיגיטלי לאמיתי לא החזיק הרבה זמן. הגעגוע לגילמון הלך עם טקאטו כל חייו.
"אתם רואים, חברים." האל
אליגטור כיבה את הטלוויזיה. "אני לא האויב שלכם. מי שגזר עליכם את הגורלות
האכזריים שלכם הם היוצרים שלכם. הכל היה כתוב מראש. יוגי היה צריך להיות קשוח יותר
כי גיבור של סדרה לא יכול להיות חנון. הדיג'ימונים היו חייבים לחזור לעולם שלהם,
כי זה הסוף הקבוע של כל עונה. יאמצ'ה חייב להיות חלש כדי שגוקו ייראה חזק.
ובוב-ספוג..."
"כבר לא קוראים לי ככה."
ראש-גבינה התפרץ לדבריו.
"סליחה." אליגטור חייך.
"וראש-גבינה מכנס-חום, באמת לא שייך לכאן. במקום שממנו הוא בא, כולם מצחיקים
ואנרגטיים. אבל ראש-גבינה כועס על העתיד שלא הוקרן על המרקע."
"העתיד?" טקאטו התפלא.
"זה נכון." ראש-גבינה הודה
בצער.
"שאני אספר להם על העתיד?"
אליגטור שאל ברוע.
"לא. זה מספיק. תגיד מה אתה רוצה."
"אמרתי לכם, אני צריך שתרצחו מישהו
בעולם האמיתי."
"למה שנעזור לך?" יוגי שאל
באגרסיביות.
"אני יכול לתת לכם כל מה שחלמתם
עליו אי-פעם." אליגטור אמר, לא בלי גאווה. הוא הסתכל על יאמצ'ה. "אני
יכול להפוך אותך ללוחם הכי חזק שקיים. אני יכול להחזיר את ראש-גבינה לימי הסרטן הפריך
העליזים. להחזיר אליך את גילמון, טקאטו." אליגטור עצר והסתכל על יוגי, שלא
התרשם. "אני יכול לפצל אותך לשני אנשים נפרדים."
"אתה מבלף, תנין." יוגי ביטל
את דבריו בזלזול.
"אתה בטוח?" אליגטור שאל.
לידם
הופיע עוד יוגי, קטן יותר, עדין. הוא הסתכל על חברו הגבוה והאלים יותר. הם הביטו
זה בזה, יוגי האפל ויוגי החלש, וידעו שלא מדובר בתרמית. הם לא חשו בחיבור ביניהם,
לראשונה מזה חיים שלמים. יוגי האפל הרגיש כוח רב בעצמאות החדשה שלו. ואז אליגטור
נקש באצבעו ושניהם חזרו להיות אדם אחד.
"נו, שכנעתי אתכם?"
ארבעתם
ישבו בסלון, בוהים זה בזה בשקט. לבסוף ראש-גבינה היה זה ששבר את השתיקה. "מה
בדיוק אתה רוצה שנעשה?"
"ממש כמוכם, גם אני דמות בדיונית.
ויש לי יש חשבון פתוח עם היוצר שלי – גיל דניאל."
ארבעתם
עמדו בעולם האמיתי, ליד בית עץ בכפר יובל, שעל הדלת שלו היה שלט כחול עם ציור של
ינשוף, והיה כתוב עליו: 'גילדה'.
"אנחנו לא יכולים לעשות את
זה." טקאטו אמר. "זה לא צודק. גם אם מה שאליגטור סיפר לנו עליו נכון."
"הוא בדיוק כמו כל השאר,
טקאטו." ראש-גבינה ניסה לדבר אל לבו. "הוא יתעלל בדמויות שלו, יהרוג
אותן, יעשה בהן מה שהוא רוצה, כדי להשיג קצת פרסום."
"הוא רק כותב סיפורים!" טקאטו
התחנן. "אל תעשו את זה." אבל יאמצ'ה כבר פתח את הדלת. האור בבית דלק
והמזגן עבד, אבל לא היה אף אחד בבית.
"איפה הוא?" יוגי כעס.
"הוא כנראה בלימודים."
ראש-גבינה אמר. "אני מציע שנחכה לו כאן."
"נחכה לו? בוא נלך לגמור אותו
במכללה." יאמצ'ה הציע. הוא חש בסנסציית הקרב של הימים הטובים, כש-Z הייתה רק אות באנגלית, ולא הסמל
לסוף של התהילה שלו. סוף סוף רשע שהוא יכול להילחם בו ולהביסס אותו.
טקאטו נשאר בכפר יובל. שלושת האחרים נכנסו בשער של הקמפוס המזרחי של
מכללת תל-חי.
"אתם סטודנטים כאן?" המאבטח שאל אותם.
"אני סטודנט?" ראש-גבינה שאל בהתלהבות, אחר כך צחק בטירוף.
"כן, כנראה שכן." המאבטח חייך במבוכה והם נכנסו.
רעש חזק נשמע מתוך אחד הבניינים. הם נכנסו פנימה וראו להקה בשם
"מטבוחה פרוג'קט" מנגנת על במה קטנה בקומת הקרקע. גיל דניאל לא נראה
בשום מקום.
"יאמצ'ה," ראש-גבינה לחש, "זה רק אני, או שהעולם האמיתי ממש
מוזר?"
"אין סיכוי שזה העולם האמיתי." יאמצ'ה השיב בביטחון. "רק
עוד עולם אחד כמו שלנו."
הם הסתכלו על הלהקה, ועל חבורה של סטודנטים רוקדים באמצע יום
הלימודים. "אני בחיים לא אבין יצורי יבשה." ראש-גבינה נאנח.
"טוב, איך אנחנו מוצאים אותו?" יאמצ'ה שאל.
"אני יודע! בוא נשאל מישהו." ראש-גבינה אמר ופנה לסטודנט אחד עם
זקן ארוך. "סלח לי, אישי הטוב, אתה מכיר את גיל דניאל?"
"לא." הסטודנט המזוקן השיב. "תגיד לי, יש לך אש אולי?"
יאמצ'ה הושיט לו מצית מצוירת והסטודנט הסתכל עליו בתדהמה כמה שניות,
ובסוף צחק. "לא רע, לא רע." הוא אמר. "אבל באמת אין לך אש?"
הם עברו בין הבניינים ושאלו את הסטודנטים. הם הצליחו להבין שבתל-חי
כולם סטלנים, הם מצאו מאיפה לקנות סמים, הם אפילו עשו הפסקת סיגריה על הדשא ליד
הספרייה, אחרי שהם הסתכלו על תערוכה של ציורים, אבל הם לא הצליחו למצוא מישהו
שיודע להגיד להם מי זה גיל דניאל.
"מה עושים?" ראש-גבינה שאל.
"נראה לי שנמשיך לשבת על הדשא." יאמצ'ה אמר.
יוגי, שהמעיט במילים עד כה, קם על רגליו. "ניסינו בדרך
שלכם." הוא אמר. "עכשיו ננסה בדרך שלי." הוא שלף אקדח וירה שלוש
יריות באוויר ברעש אדיר. אנשים רצו לכל הכיוונים ומאבטחים רצו לכיוונם. יוגי תפס
סטודנט אחד, חובש כיפה, והצמיד לראשו את האקדח. "עכשיו תקשיבו לי, יא בני
זונות!" הוא צעק. "אם לא תגידו לי איפה נמצא גיל דניאל, אני עכשיו יורה
לבחור הזה בראש!"
יאמצ'ה לחש לראש-גבינה: "ממתי זה הסגנון שלו? חשבתי שהוא משחק
קלפים."
מאבטחים הקיפו אותו באקדחים שלופים. סגנית ראשת החוג לעבודה סוציאלית
הגיעה למקום.
"שלום." היא אמרה לו.
"איפה גיל דניאל?" יוגי שאל בכעס. "או שאני יורה."
"אני חושבת שאני מרגישה משהו קצת כעוס בקול שלך." היא ענתה.
"אתה רוצה אולי לספר לי מי זה גיל דניאל בשבילך?"
"גיל דניאל זה בן-אדם שאני הולך לרצוח!"
"תראה, אתה מבין שיש כאן עניין של חובת דיווח."
"מה?"
"אתה אומר 'לרצוח את גיל דניאל', ואני חושבת שזה ביטוי נורא
חזק." סגנית ראשת החוג אמרה. "בוא ננסה לחדד קצת את הרגש הזה."
בזמן שיוגי וסגנית ראשת החוג לעבודה סוציאלית החלו בטיפול
פסיכו-סוציאלי, ראש-גבינה הוציא מתוך הלב שלו רגש וחידד אותו במחדד עפרונות, כמיטב
ההומור המסורתי של ביקיני בוטום. יאמצ'ה צחק. שניהם ישבו על הדשא בצד. בינתיים
הצטרפו אליהם כמה סטודנטים לחינוך, לעבודה סוציאלית ולפסיכולוגיה, עם ג'וינטים
בינוניים.
"אתם חושבים שהוא יצליח?" יאמצ'ה שאל.
"אני חושבת," סטודנטית לפסיכולוגיה פלטה עשן, "שהוא יצליח
לעבור כאן תהליך."
הם הטו את תשומת לבם ליוגי, שהניח לחובש-הכיפה ללכת, וישב על ספסל
העץ ליד סגנית ראשת החוג. "אנשים חושבים שזה קל להיות אלוף עולם בדו-קרב
מפלצות, אבל הם לא מבינים כמה זה קשה להרוג את כל האנשים האלה."
"מפלצות. קלפים. מוות. מה עובר על הבחור הזה?" יאמצ'ה תהה בקול.
"היי, היי," סטודנט לעבודה סוציאלית אמר, "אתה לא חושב שאתה
קצת שיפוטי?"
אחרי שיוגי עיבד את החוויות שלו מהקרב הגדול מול מקסימיליאן פגסוס,
הוא וסגנית ראשת החוג נפרדו כידידים והוא חזר לדשא, נמוך ופגיע.
"נו, גילית איפה גיל דניאל?"
"לא. אבל פגשתי פה בחור נורא נחמד, ליד העמדה של התה. איזה מגוון של
סטודנטים לומדים כאן. הוא אמר שקוראים לו גילדה. זה הונגרי, לא?"
יאמצ'ה וראש-גבינה קמו על רגליהם ורצו אל העמדה של התה בתוך הבניין.
לא היה זכר לאף אחד. כשהם יצאו מחוץ לבניין, כל המתחם החיצוני של המכללה היה ריק.
"מה קרה?" ראש-גבינה שאל.
"אני חושב שהתחיל השיעור." יוגי השיב בתמימות.
"טוב, אנחנו נחכה כאן בכניסה לבניין עד שהוא ייצא, וכשהוא ייצא אנחנו
נסיים עם השטות הזאת." יאמצ'ה החליט. "תעמוד כאן איתנו, יוגי, אתה צריך
לזהות אותו."
חלפו שעה ושעתיים ועדיין לא היה זכר לגיל דניאל. כשמתוך הבניין יצאו
ברגע אחד עשרות אנשים, יאמצ'ה תפס אחד מהם ושאל אותו: "תגיד, ראית את גילדה?"
"גילדה. כן. הוא היה בשיעור."
"מצוין!" יאמצ'ה נופף באגרוף ניצחון. "ואיפה הוא עכשיו?"
"אני חושב שהוא כבר הלך. הוא תמיד חונה למטה, אז הוא בטח יצא מהשער
למטה."
"אתה יודע, יאמצ'ה, אני חושב שיש לבניין הזה שתי יציאות."
ראש-גבינה אמר.
"באמת!?" יאמצ'ה צעק בתסכול. "בואו כבר!"
זה היה מאוחר מדי. החניון היה ריק לחלוטין, ויאמצ'ה ירה בזעם קרן
אנרגיה אדירה שפגעה בעמוד תאורה והמיסה אותו לחלקיקים.
"שלום." טקאטו אמר. הוא ישב מחוץ לבית העץ, ליד שולחן עץ
קטן ומלוכלך, עם מלא חתולים דוחים מסביבו.
"שלום, מה נשמע." ענה לו בחור רזה ועייף עם תלתלים, זקן
ומשקפיים. "יכול להיות שאתה מוכר לי?"
"אולי?"
"כן, נראה לי שכן. אני מתנצל, אבל, איך קוראים לך?"
"טקאטו."
"ראית דיג'ימון שלוש?"
"דיג'ימון שלוש? ככה קראתם לזה?"
"מה?"
"תקשיב, אני טקאטו, בדיוק הטקאטו שאתה חושב שאני, ואני חייב להזהיר
אותך שרודפים אחריך כמה חבר'ה מאוד מוזרים."
הבחור הסתכל עליו בתימהון. "חבר'ה מוזרים? רודפים אחריי?"
"כן. קוראים להם יוגי ויאמצ'ה וראש-גבינה."
"ראש-גבינה מכנס-חום!?" הבחור קרא בהתלהבות.
"כן, כן."
"אני לא מאמין שעוד מישהו זוכר את השם הזה. זה הופיע רק בפרק אחד. אתה
רוצה תה?" הוא פתח את הדלת של הבית וטקאטו נכנס אחריו, התיישב על הספה.
"טוב, אז באמת קוראים לך טקאטו?" הם ישבו על ספה ירוקה ולא נוחה.
"כן. באמת."
"זה שם מגניב."
"תודה."
"מה אתה חושב על לד זפלין?"
"אתה יודע. הם די סבבה. יש כמה שירים שלהם שאני מחבב."
לבו של גיל דניאל נשבר.
דפיקה חזקה נשמעה בדלת. "כן!" הוא צעק.
הידית הסתובבה והדלת לא נפתחה. "נעול!" יאמצ'ה צעק מהצד
השני.
"רגע, אני בא!" שוב צעק, והלך לפתוח את הדלת.
מולו הופיעו יאמצ'ה מדרגון בול זי, יוגי מיו-גי-הו, ובוב-ספוג.
"מה לעזאזל קורה כאן."
יוגי היה שוב קשוח, וכיוון כלפיו אקדח. "מה קורה, מר סופר? אני
מציע שניכנס."
שלושתם נכנסו לתוך הבית.
"שמעתי שאתה אוהב להתעלל בדמויות שלך." יוגי אמר.
"מה?"
"שמעתי שתקעת את אליגטור בתוך הסיוט הכי גדול שלו. ושאפילו לא עשית את
זה בעצמך, אלא כתבת שמישהו אחר עשה את העבודה השחורה בשבילך."
"אני פשוט לא מאמין." גיל הופתע. "קראת את הסיפור שלי?
וואו. מה חשבת?"
"מה חשבתי?" יוגי התעצבן. "שיש לך יותר מדי כוח."
"כוח? בגלל שאני כותב סיפורים?"
"תפסיק לשחק אותה תמים!" יאמצ'ה התפרץ. "בגלל אנשים כמוך
איבדתי הכל, את התהילה שלי, את המשפחה שלי."
"אנשים כמוני?" גיל שאל בתמימות.
"כן, אנשים כמוך." יוגי פסק וירה שבע יריות באקדחו.
לא קרה כלום.
ארבעתם הסתכלו על גיל דניאל. יאמצ'ה ניסה לירות עליו קרן אנרגיה, אך
דבר לא קרה.
"באמת חשבתם שאתם יכולים להשמיד אותי?" גיל חייך ברשעות.
"אני מחליט מה יקרה בסיפור הזה."
ארבעתם בהו ברשע מרכיב-המשקפיים הבלתי-צפוי שמולם בתדהמה.
"מה חשבתם, שאתם בעולם האמיתי?" הוא צחק ברוע גדול. "אתם
חושבים שבעולם האמיתי אני יכול לעשות את זה?" הבית כולו עלה בלהבות. גיל לבש
מדים של הקפטן של חלל עמוק תשע. קפטן פיקארד נכנס לתוך הבית ונשא נאום חוצב להבות.
סוניק הקיפוד נכנס במהירות שיא, התנגש ביאמצ'ה, וטבעות עפו לכל עבר. ג'ון בונהם
שבר לבוב-ספוג בקבוק וודקה על הראש. דייויד גילמור הגיע, ויוגי הרגיש כל כך אשם על
זה שהוא לא נהנה מהסולואים שלו. בתוך דקות, לא נותר כלום בעולם, מלבד ארבעתם, ורק
טקאטו ללא פגע.
"אתה הדמות האהובה עליי בסיפור הזה." גיל אמר. "אני אתן לך
לחיות."
"אתה איש אכזרי." טקאטו השיב.
"אני לא איש אכזרי. נסיבות החיים התאכזרו אליי, אני רק מוציא את זה על
הדף."
"איזה נסיבות חיים," יוגי פלט בשארית כוחותיו, "אתה אשכנזי,
גבר, יהודי, מהעיר הגדולה. מה אתה מתבכיין?"
"טוב. מתחיל להימאס לי מכל הגימיק הזה שיורדים עליי ובעצם זה אני יורד
על עצמי כי אני כותב את כל זה." גיל אמר במיאוס. הוא כלא את יוגי בעולם הצללים.
"אתה..." יאמצ'ה מלמל. "הרשע האכזרי ביותר שנלחמתי נגדו אי
פעם."
"כן? יותר מסאייבאמן אפילו?"
"לעזאזל איתך!" יאמצ'ה צרח וירה קה-מה-הא-מה-הא אימתני. לא קרה
כלום.
"ביי יאמצ'ה." גיל אמר. היה ליאמצ'ה סאייבאמן על הגב והוא
התפוצץ. לא נותר כלום.
"מה... למה?" ראש-גבינה בכה.
"בובספוג, בובספוג. לא הגיע הזמן להפסיק עם המשחקים? הרי כולנו יודעים
שאתה רצחת את מר קראב!"
"אבל לא עשיתי את זה!" ראש-גבינה ייבב. "רק ביקום שלך!"
"היקום שלי הוא היקום היחיד שבו אנחנו קיימים." גיל אמר.
"שנינו יודעים שנמאס לך מהסרטן הקמצן הזה, שרק דופק אותך כל היום, שפיטר את
סקווידוורד בגלל גרוש שהוא בכלל לא לקח, שמכר את הנשמה שלך להולנדי המעופף. הוא
היה צריך לפרגן לך כשג'ים הטבח הישן בא לבקר, ואגב, הקציצות סרטן שלך בעונה 1
נראות פי מאה יותר טעימות משל הג'ים הבן זונה הזה."
"אולי נמאס לי, אבל לא רציתי לרצוח אותו!"
"אבל אני רציתי." גיל פסק. "ואני קובע." ראש-גבינה
נעלם.
"ניצחת שוב. אתה תמיד מנצח." האל אליגטור אמר, מחזיק
סיגריית נובלס ביד אחת וכוס זכוכית קטנה, מלאה קפה שחור, ביד השנייה.
"מנצח?" גיל דניאל צחקק ביובש אומלל ולגם ברעש מכוס תה.
"אני מנצח רק את עצמי."
"ואתה עושה את זה ממש טוב." אליגטור עישן מהסיגריה שלו.
"אני לא בטוח כמה זמן אני אמשיך לנצח אותך." גיל נאנח.
"אני אהייה שם כשתיפול." אליגטור חייך ונעלם.
טקאטו עמד בגן-שעשועים ישן וחלוד, שהיה מקום המסתור המועדף עליו
כשהיה ילד. בין המגלשות הוא ראה יצור אדום אוכל דשא.
"גילמון?" הוא חייך.
