יום בוכה, יום צוחק / מאת: גיל דניאל
"זה פשוט... התקופה האחרונה לא מחייכת אלינו." אמרתי. עמדנו מתחת לגגון עץ קטן, בועה קטנה וקרה מוקפת בגשם זלעפות.
"רוצה לדבר על זה?" יוסף שאל.
"זה בסדר. תודה." הנהנתי בחצי-תקווה. "אני פשוט נורא עייף." בטח מחר אני אקום והדברים ייראו טוב יותר, האמנתי. "נראה לי שאני אלך לישון."
"לילה טוב, גדי." יוסף לחץ את ידי והסתובב ללכת.
"לילה טוב, יוסף." השבתי לגב שלו.
קמתי בבוקר והדברים לא נראו יותר טוב. הגשם שהכה בחלונות ברעש גרם לי להרגיש סגור וחסר-תועלת. השעה הייתה מאוחרת ולא נשאר לי אפילו זמן לארוחת בוקר; לא שהיה לי תיאבון לאכול אחת אם הייתי קם מוקדם יותר. "לפחות נשתה תה." שיקרתי לעצמי, הרתחתי מים ומזגתי אותם לתוך כוס עם תיון מהסוג הזול ביותר בתוכה, ואז הבנתי שאני חייב לצאת באותו רגע, אחרת אאחר לבית הספר. שפכתי את התה לכיור.
הטקס הזה של הכנת התה ברגע האחרון ושפיכתו לכיור היה יום-יומי, חמישה ימי עבודה בשבוע שמתחילים בכוס תה שנשפכת לכיור. כל כך רציתי לקום מוקדם, לשתות תה, לאכול משהו קטן, להרגיש בן-אדם אמיתי, להגיד לעצמי "בוקר טוב" כשאני קם, אבל בכל בוקר המילה הראשונה שאמרתי הייתה "כוס," השנייה הייתה "עמק," והמים החמים היו נמזגים לתוך הכוס החד פעמית רק כדי להיזרק אל תוך הכיור במלואם.
יצאתי החוצה. העולם היה אפור וקר, שיא החורף הישראלי; לא מספיק קר בשביל שלג, מספיק בשביל לדכא. כשהייתי צעיר יותר, והחורף היה מגיע לשיא שלו, הייתי קם בבוקר, כשהקור ממש מכאיב בכל הגוף, הולך אל החלון ומקווה לראות את כל העיר צבועה בלבן – אבל העיר נשארה קרה ואפורה לעד. השנה כבר הפסקתי לקוות לשלג בישראל.
נכנסתי למכונית והתחלתי לנסוע דרומה לכיוון כרמיאל.
"מי יודע להגיד לי מה קרה ב-1 במאי, 2065?" שאלתי את התלמידים. אלה שהסתכלו עליי עשו זאת בריקניות גדולה, והאחרים המשיכו להתעסק במדיות הדיגיטליות החדשות של הצעירים שאני כבר מזמן הפסקתי לעקוב אחריהן. "מישהו?"
ראיתי יד מורמת מאמצע הכיתה. אבנר. "כן אבנר." אמרתי, הוא הוריד את היד ואמר: "מלחמת 'אדם לתנין'."
"אתה קרוב, אבנר, אבל שנה אחת מאוחר יותר." שלפתי טוש והתחלתי לרשום בנקודות על הלוח. "בבוקר ה-1 במאי 2065, תושבי העיר חיפה קמו לשריפה שלא נראתה כמותה במזרח התיכון. השריפה התחילה במרכז הכרמל ועברה עד רוממה, מוחקת הכל." זמנים באמת קשים לחיות בהם, חשבתי לעצמי, לא כמו הדיכאון הפוסט-מודרניסטי חסר הסיבה שאני נמצא בו. "ואז הגיע סיוע ממקום לא צפוי: אליגטוריה. כמה מכם היו באליגטוריה?"
רק נערה אחת הרימה את היד. כמו כל הדתיים והדתיות, על כל אחת מאוזניה תלה תנין מתכת ושיערה היה מגולח. "מי אם לא אלכס. אני לא ממש מופתע." ניסיתי לחייך ולהיות הכי נחמד שרק יכלתי. "מה חשבת על אליגטוריה?"
"מקום ממש יפה." אלכס אמרה.
"שמעתי שיש שם אחלה מסיבות." אבנר הוסיף. זה לא היה מצחיק. כל הכיתה צחקה.
"חוץ מהמסיבות המפורסמות." קטעתי את הצחוק בחוסר סבלנות. "האליגטוריאנים מאוד אוהבים ישראלים. והאל אליגטור בכבודו ובעצמו..."
"היי, מה אתה אומר את השם שלו בכלל?" אלכס התפרצה לדבריי.
"אליגטור, אלכס," הדגשתי בכעס, "ואני עדיין לא שמתי תנינים על האוזניים, אז תשימי לב איך את מדברת אליי," לפתע הייתה אווירה של מתח בכיתה, "הוא שלח את יחידת האליגטוריאנים הפרטית שלו לכבות את האש. זו הייתה הפעם הראשונה שהאל אליגטור יצר קשר עם האנושות."
אלכס נראתה נסערת, אבל כנראה שהמחשבה על ההתגלות של אליגטור ריגשה אותה יותר מהמורה המזדקן שנושא את שמו לשווא. "אם כי," הוספתי, "בשלב מאוחר יותר התחילו להופיע כל מיני תמהונים שטענו שהאל נגלה אליהם שנים קודם לכן, במיוחד באיזור הצפון. אבל שום דבר לא הוכח, והשאר היסטוריה."
יום הלימודים נגמר. בעבר הרחוק יותר, כך היה נדמה לי, אהבתי את המקצוע הזה, היסטוריה, אבל בשלב מסוים הבנתי שאני לא ממש מצליח להעביר לילדים את האהבה שלי לנושא, שהכל עובר להם מעל הראש. לא רציתי לחזור הביתה. מצאתי את עצמי נוהג בתוך כרמיאל, בגשם הכבד, והשמיים כבר נהיו חשוכים לגמרי. הכנסתי את האוטו לתוך חניון ישן, מפחיד ונטוש, צבוע בגוונים של ירוק פח-זבל, ויצאתי החוצה. רעדתי מקור וריח הזבל שכנע אותי שאני צריך להתקדם. גרם מדרגות עתיק מבטון אפור, שכל החן שלו נבל ורק השימושיות שלו נותרה, הוביל אותי למעלה, ורק אז זיהיתי איפה אני נמצא: "לב כרמיאל."
הייתי בצד האחורי של הבניין הקדוש ביותר במדינה שלנו, מבנה גדול ומלבני, צורתו מבולגנת ומסיבית כיאה לבניינים מהתקופה הזו בשלהי המאה העשרים. עתה היה צבוע, כמובן, בגווני זהב ותכלת, צבעי האל אליגטור. הלכתי ברחבה שמסביב לבניין, מסתנוור ממסכי הענק שבצד השני של הכביש, שפרסמו מוצרים ומבצעים. איפשהו באחת הפינות של הבניין נגלה לפניי פאב זוהר ורעשני, שיצאה ממנו מוזיקה מודרנית רועשת והיו בו כמה אנשים בודדים. לבסוף הגעתי לשער של הבניין, ומולו הפירמידה.
הפירמידה הייתה בגובה כמה מטרים, עשויה זכוכית שחורה, והיא הייתה מרשימה. כמובן, הייתה לה החשיבות הדתית שלה, כפי שציין השלט: "פירמידת הבדידות. כאן נראה האל בפעם האחרונה, ב-8.8.2088. הוא נכנס אל תוך הפירמידה ולא יצא ממנה מאז." שני שומרים, אליגטוריאנים, כמובן, עמדו ליד הפירמידה והסתכלו עליי במבט חשוד.
"מה אתה מחפש?" הם שאלו אותי.
"באתי להתפלל." אולי שיקרתי.
"אז למה אתה לא נכנס לבניין?"
"אני רוצה להתפלל לפירמידה."
שני התנינים הסתכלו זה על זה במבט משועשע, כנראה בזים לכל בני האדם הנלוזים שחושבים שהחיים באליגטוריה הם מיסטיקה דתית. "נו, למה לא." אחד מהם אמר, ואני תפסתי פינה ליד הפירמידה, רחוקה מהם ככל האפשר. הגשם פסק, שמתי לב לפתע. כנראה היה זה הזמן, החלטתי, וכרעתי ברך מול הפירמידה.
לחשתי. "האל אליגטור, אני מבקש את חסדך." אמרתי בנוסח המקובל ופניתי לשפה חופשית: "אני מורה להיסטוריה, ואני כנראה לא בדיוק דתי מאמין. אבל..." עצרתי לרגע, השפה שלי רעדה. "אני כבר לא יודע למי לפנות. החיים שלי, הם לא זזים, ואני כבר לא נהנה משום דבר, ואין לי אהבה ואין לי..." חשבתי על זה לרגע. "אין לי כלום. תעזור לי."
בסערת רגשות הבטתי בפירמידת הבדידות. שחורה ואצילית, הפירמידה נותרה עומדת במקום וכך גם אני. טפטוף קל החל לרדת על ראשי ושני האליגטוריאנים צחקו עליי כשראו אותי בורח ממנו בחוסר נוחות. גם כן אלוהות, כעסתי לעצמי, כעסתי על עצמי, שהרשיתי לעצמי בכלל ליפול למלכודת הזאת, אופיום להמונים. אבל לא היה למי לפנות. פשוט לא.
"גדי." הלילה הגיע ויוסף הדליק סיגריה. "מה קורה?"
"סבבה. מה איתך?" השבתי.
"לא, לא, גדי." יוסף התעקש. "מה קורה אצלך? אתה נראה מוטרד בזמן האחרון."
"זה סתם, יוסף. אני פשוט לא ישן מספיק בלילות."
"קרה משהו?"
"לא קרה שום דבר, יוסף." אמרתי את האמת. "אולי נכין קפה?"
הלכתי לישון מאוחר, וכשקמתי היה יום שבת, קור עז שרף את כל גופי, ולא עזרו לי לא המזגן, שבקושי עבד גם ברגעים בהם התחשק לו לעבוד, ולא התנור, שרק אחד משני הכפתורים שלו בכלל הדליק משהו. פתחתי את החלון וראיתי את העיר כולה בלבן. לשנייה הלב שלי קפץ מהתרגשות, ושקלתי לתלות עגילי תנינים על האוזניים, אלא שבבחינה מדוקדקת יותר של הרחוב הבנתי שמדובר בברד. עדיין, היה משהו בשטות הדכאונית הזאת, כמעט בדיחה, של בן אדם שמצפה כל החיים לשלג ובסוף מתלהב מברד, משהו שהצליח לעודד אותי איכשהו. השעה הייתה יחסית מאוחרת, אבל מבחינתי היה בוקר והכנתי לעצמי כוס תה, הפעם בכוס זכוכית, ופינקתי את התיון הזול, שהיה, אגב, התה הכי טעים בעיניי, בחתיכת לימון וכמה עלים של נענע. התקשרתי לסבא שלי.
"אתה רוצה משהו לשתות?" הוא שאל אותי אחרי שעה, כשהגעתי לבית שלו. "תה? קפה? צ'קוטנה?" אומנם הצ'קוטנה הגיעה אלינו מאליגטוריה לפני עשרות שנים, ועדיין בודדים היו האנשים בגיל של סבא שלי שידעו להכין או לשתות אותה.
"אני בסדר, תודה."
"נו בחייך, שתה משהו."
"שתיתי תה לפני שעה."
"אז בוא תשתה קפה." הוא אמר, לחץ על הכפתור בקומקום הפלסטיק הישן, שעוד עבד בדרך נס, והתיישב על כסא במטבח לידי. בסלון, מחשב מהסוג הישן, עם מקלדת ועכבר ואינטרנט, השמיע שירים ישנים. הרגשתי מוגן. כל כך הרבה זכרונות בבית הזה, עם שני האחים הגדולים ואחותי הקטנה, שאת כולם לא ראיתי מה שלפתע הרגיש כמו נצח; והמחשב הזה, שפעם היה שיא הטכנולוגיה, שסבתא אסרה עליי לגעת בו בתור ילד כי הוא היה יקר מאוד והיא פחדה שאשבור אותו, היום לא יכול כבר להועיל בכלום לאף אחד, חוץ מלסבא שלי, שעדיין שומע בו מוזיקה ואוסר עליי לגעת בו. "נו, איך הולך בבית ספר?"
"בסדר. אתה יודע. מלמדים."
"לימדת אתמול?"
"כן."
"מה לימדת?" הוא שאל בעניין, וכזה הוא היה, מתעניין באמת.
"ה-1 במאי 2065."
הוא שתק, הסתכל הצידה וקם לבדוק מה עם המים החמים.
"סליחה." אמרתי. "לא התכוונתי להזכיר..."
"אל תתנצל." הוא רטן. "תאמין לי שאני זוכר הכל, אם יזכירו לי ואם לא יזכירו לי."
הסתכלתי עליו מרים את הקומקום הישן, מוזג מים לשתי כוסות קפה, מוסיף חלב. הוא נראה שקוע כל כולו בפעולת המזיגה, או יותר נכון מעמיד פנים שכך הדבר. הוא בחיים לא דיבר איתנו על השריפה. בקושי לבת שלו, אמא שלי, הוא לא סיפר כלום. ככה גם סבתא. כזה היה הדור הזה. דיסקרטיים, מתביישים, הכבוד מעל הכל. הוא לא רצה לדבר איתנו על אובדן ובכי וכאב.
"סבא." אמרתי.
בשתיקה הוא הניח את שתי הכוסות על השולחן. "אל תשתה עדיין, זה רותח." הוא שוב התיישב מולי.
"סבא. אולי..."
"אל תחשוב על זה אפילו, גדי." הוא פסק.
"בסדר." אחזתי בזרועו בעדינות. "אני מתנצל. מה עם השש-בש באינטרנט, כבר עשית מיליונים?"
יום ראשון הגיע. "מישהו זוכר על מה דיברנו בשיעור שעבר?"
אלכס, עם עגילי-התנין, הצביעה. החוויתי בידי לכיוונה. "על השריפות ועל אליגטוריה."
"נכון מאוד." הנהנתי. אפשר להגיד עליה הרבה דברים, חשבתי לי, אבל היא לגמרי מקשיבה בשיעורים. "ואת יודעת מה קרה בשנה שאחר כך?"
"מלחמת 'אדם לתנין'!" אבנר התפרץ. הוא זכר את השיעור הקודם.
"יפה מאוד." חייכתי, רווי-נחת מהתלמידים המצטיינים שלי. לחצתי על כפתור בקיר, שהפך את הלוח למפת המזרח התיכון. "ב-2 באוקטובר, 2066, המדינות שסביבנו פותחות עלינו באש." הצבעתי על המדינות. "סוריה, לבנון, מצרים, עיראק. סביר להניח שהיינו עומדים בפני קטסטרופה, אלמלא הסיוע שקיבלנו מאליגטוריה. אליגטור שלח לעזרתנו את יחידת העילית החזקה ביותר של צבא אליגטוריה, גדוד תנין, ועד מהרה הסתבר לנו שהם לוחמים חזקים, או אכזריים, הרבה יותר מכל בן-אנוש." היה שקט חסר-עניין בכיתה. אולי נסחפתי בדיבור. "בכל מקרה, אנחנו חייבים הרבה מאוד לתנינים האלה ולאל אליגטור."
בנסיעה חזרה הביתה, חשבתי על סבא שלי, שלא הסכים לדבר על העבר. תהיתי מה הוא חווה שם בשריפה הגדולה בחיפה, שהוא מעולם לא הסכים לדבר עליו. לחצתי על מסך המגע ברכב והגעתי לשיחה עם אמא שלי.
"אמא."
"גדי, חמוד, מה שלומך?"
"בסדר. מה נשמע?"
"הכל טוב. מתי אתה מגיע אלינו?"
"בקרוב, בקרוב." נתתי את התשובה הקבועה. "אני צריך לשאול אותך משהו. יש לך דקה?"
"כן."
"סבא דיבר איתך אי פעם על השריפה בחיפה?"
"אף פעם. לא הסכים להגיד מילה."
"למה?"
"אין לי מושג. הוא לא דיבר על זה אף פעם. האמת, הוא תמיד מתעצבן כשמדברים איתו על זה, אז ככל שהוא מזדקן ככה אני פחות מעזה לשאול אותו. זה כבר לא בריא להתעצבן בגיל הזה. למה?"
"דיברתי איתו על זה." אמרתי, וכשראיתי בזווית העין מה שנראה כמו הרמת גבה חשדנית, הוספתי: "בטעות."
"לא נורא. הוא אמר משהו?"
"לא."
"אני לא חושבת שנשמע את הסיפור ממנו כבר. חבל."
"כן."
"תבוא אלינו."
"אני אבוא." הבטחתי.
יוסף פתח את הבקבוק והעביר לי. בירה נשר, הבחירה של אליגטוריה.
"מה אתה חושב על אליגטור?" שאלתי.
"מה?" יוסף לא הבין.
"אתה מאמין?"
"מאמין... אני לא יודע למה יש להאמין. נראה לי שהוא קיים. אליגטוריה קיימת והתנינים הדוחים האלה בוודאי קיימים."
"אתה לא אוהב אותם, אה."
"זה פשוט... התקופה האחרונה לא מחייכת אלינו." אמרתי. עמדנו מתחת לגגון עץ קטן, בועה קטנה וקרה מוקפת בגשם זלעפות.
"רוצה לדבר על זה?" יוסף שאל.
"זה בסדר. תודה." הנהנתי בחצי-תקווה. "אני פשוט נורא עייף." בטח מחר אני אקום והדברים ייראו טוב יותר, האמנתי. "נראה לי שאני אלך לישון."
"לילה טוב, גדי." יוסף לחץ את ידי והסתובב ללכת.
"לילה טוב, יוסף." השבתי לגב שלו.
קמתי בבוקר והדברים לא נראו יותר טוב. הגשם שהכה בחלונות ברעש גרם לי להרגיש סגור וחסר-תועלת. השעה הייתה מאוחרת ולא נשאר לי אפילו זמן לארוחת בוקר; לא שהיה לי תיאבון לאכול אחת אם הייתי קם מוקדם יותר. "לפחות נשתה תה." שיקרתי לעצמי, הרתחתי מים ומזגתי אותם לתוך כוס עם תיון מהסוג הזול ביותר בתוכה, ואז הבנתי שאני חייב לצאת באותו רגע, אחרת אאחר לבית הספר. שפכתי את התה לכיור.
הטקס הזה של הכנת התה ברגע האחרון ושפיכתו לכיור היה יום-יומי, חמישה ימי עבודה בשבוע שמתחילים בכוס תה שנשפכת לכיור. כל כך רציתי לקום מוקדם, לשתות תה, לאכול משהו קטן, להרגיש בן-אדם אמיתי, להגיד לעצמי "בוקר טוב" כשאני קם, אבל בכל בוקר המילה הראשונה שאמרתי הייתה "כוס," השנייה הייתה "עמק," והמים החמים היו נמזגים לתוך הכוס החד פעמית רק כדי להיזרק אל תוך הכיור במלואם.
יצאתי החוצה. העולם היה אפור וקר, שיא החורף הישראלי; לא מספיק קר בשביל שלג, מספיק בשביל לדכא. כשהייתי צעיר יותר, והחורף היה מגיע לשיא שלו, הייתי קם בבוקר, כשהקור ממש מכאיב בכל הגוף, הולך אל החלון ומקווה לראות את כל העיר צבועה בלבן – אבל העיר נשארה קרה ואפורה לעד. השנה כבר הפסקתי לקוות לשלג בישראל.
נכנסתי למכונית והתחלתי לנסוע דרומה לכיוון כרמיאל.
"מי יודע להגיד לי מה קרה ב-1 במאי, 2065?" שאלתי את התלמידים. אלה שהסתכלו עליי עשו זאת בריקניות גדולה, והאחרים המשיכו להתעסק במדיות הדיגיטליות החדשות של הצעירים שאני כבר מזמן הפסקתי לעקוב אחריהן. "מישהו?"
ראיתי יד מורמת מאמצע הכיתה. אבנר. "כן אבנר." אמרתי, הוא הוריד את היד ואמר: "מלחמת 'אדם לתנין'."
"אתה קרוב, אבנר, אבל שנה אחת מאוחר יותר." שלפתי טוש והתחלתי לרשום בנקודות על הלוח. "בבוקר ה-1 במאי 2065, תושבי העיר חיפה קמו לשריפה שלא נראתה כמותה במזרח התיכון. השריפה התחילה במרכז הכרמל ועברה עד רוממה, מוחקת הכל." זמנים באמת קשים לחיות בהם, חשבתי לעצמי, לא כמו הדיכאון הפוסט-מודרניסטי חסר הסיבה שאני נמצא בו. "ואז הגיע סיוע ממקום לא צפוי: אליגטוריה. כמה מכם היו באליגטוריה?"
רק נערה אחת הרימה את היד. כמו כל הדתיים והדתיות, על כל אחת מאוזניה תלה תנין מתכת ושיערה היה מגולח. "מי אם לא אלכס. אני לא ממש מופתע." ניסיתי לחייך ולהיות הכי נחמד שרק יכלתי. "מה חשבת על אליגטוריה?"
"מקום ממש יפה." אלכס אמרה.
"שמעתי שיש שם אחלה מסיבות." אבנר הוסיף. זה לא היה מצחיק. כל הכיתה צחקה.
"חוץ מהמסיבות המפורסמות." קטעתי את הצחוק בחוסר סבלנות. "האליגטוריאנים מאוד אוהבים ישראלים. והאל אליגטור בכבודו ובעצמו..."
"היי, מה אתה אומר את השם שלו בכלל?" אלכס התפרצה לדבריי.
"אליגטור, אלכס," הדגשתי בכעס, "ואני עדיין לא שמתי תנינים על האוזניים, אז תשימי לב איך את מדברת אליי," לפתע הייתה אווירה של מתח בכיתה, "הוא שלח את יחידת האליגטוריאנים הפרטית שלו לכבות את האש. זו הייתה הפעם הראשונה שהאל אליגטור יצר קשר עם האנושות."
אלכס נראתה נסערת, אבל כנראה שהמחשבה על ההתגלות של אליגטור ריגשה אותה יותר מהמורה המזדקן שנושא את שמו לשווא. "אם כי," הוספתי, "בשלב מאוחר יותר התחילו להופיע כל מיני תמהונים שטענו שהאל נגלה אליהם שנים קודם לכן, במיוחד באיזור הצפון. אבל שום דבר לא הוכח, והשאר היסטוריה."
יום הלימודים נגמר. בעבר הרחוק יותר, כך היה נדמה לי, אהבתי את המקצוע הזה, היסטוריה, אבל בשלב מסוים הבנתי שאני לא ממש מצליח להעביר לילדים את האהבה שלי לנושא, שהכל עובר להם מעל הראש. לא רציתי לחזור הביתה. מצאתי את עצמי נוהג בתוך כרמיאל, בגשם הכבד, והשמיים כבר נהיו חשוכים לגמרי. הכנסתי את האוטו לתוך חניון ישן, מפחיד ונטוש, צבוע בגוונים של ירוק פח-זבל, ויצאתי החוצה. רעדתי מקור וריח הזבל שכנע אותי שאני צריך להתקדם. גרם מדרגות עתיק מבטון אפור, שכל החן שלו נבל ורק השימושיות שלו נותרה, הוביל אותי למעלה, ורק אז זיהיתי איפה אני נמצא: "לב כרמיאל."
הייתי בצד האחורי של הבניין הקדוש ביותר במדינה שלנו, מבנה גדול ומלבני, צורתו מבולגנת ומסיבית כיאה לבניינים מהתקופה הזו בשלהי המאה העשרים. עתה היה צבוע, כמובן, בגווני זהב ותכלת, צבעי האל אליגטור. הלכתי ברחבה שמסביב לבניין, מסתנוור ממסכי הענק שבצד השני של הכביש, שפרסמו מוצרים ומבצעים. איפשהו באחת הפינות של הבניין נגלה לפניי פאב זוהר ורעשני, שיצאה ממנו מוזיקה מודרנית רועשת והיו בו כמה אנשים בודדים. לבסוף הגעתי לשער של הבניין, ומולו הפירמידה.
הפירמידה הייתה בגובה כמה מטרים, עשויה זכוכית שחורה, והיא הייתה מרשימה. כמובן, הייתה לה החשיבות הדתית שלה, כפי שציין השלט: "פירמידת הבדידות. כאן נראה האל בפעם האחרונה, ב-8.8.2088. הוא נכנס אל תוך הפירמידה ולא יצא ממנה מאז." שני שומרים, אליגטוריאנים, כמובן, עמדו ליד הפירמידה והסתכלו עליי במבט חשוד.
"מה אתה מחפש?" הם שאלו אותי.
"באתי להתפלל." אולי שיקרתי.
"אז למה אתה לא נכנס לבניין?"
"אני רוצה להתפלל לפירמידה."
שני התנינים הסתכלו זה על זה במבט משועשע, כנראה בזים לכל בני האדם הנלוזים שחושבים שהחיים באליגטוריה הם מיסטיקה דתית. "נו, למה לא." אחד מהם אמר, ואני תפסתי פינה ליד הפירמידה, רחוקה מהם ככל האפשר. הגשם פסק, שמתי לב לפתע. כנראה היה זה הזמן, החלטתי, וכרעתי ברך מול הפירמידה.
לחשתי. "האל אליגטור, אני מבקש את חסדך." אמרתי בנוסח המקובל ופניתי לשפה חופשית: "אני מורה להיסטוריה, ואני כנראה לא בדיוק דתי מאמין. אבל..." עצרתי לרגע, השפה שלי רעדה. "אני כבר לא יודע למי לפנות. החיים שלי, הם לא זזים, ואני כבר לא נהנה משום דבר, ואין לי אהבה ואין לי..." חשבתי על זה לרגע. "אין לי כלום. תעזור לי."
בסערת רגשות הבטתי בפירמידת הבדידות. שחורה ואצילית, הפירמידה נותרה עומדת במקום וכך גם אני. טפטוף קל החל לרדת על ראשי ושני האליגטוריאנים צחקו עליי כשראו אותי בורח ממנו בחוסר נוחות. גם כן אלוהות, כעסתי לעצמי, כעסתי על עצמי, שהרשיתי לעצמי בכלל ליפול למלכודת הזאת, אופיום להמונים. אבל לא היה למי לפנות. פשוט לא.
"גדי." הלילה הגיע ויוסף הדליק סיגריה. "מה קורה?"
"סבבה. מה איתך?" השבתי.
"לא, לא, גדי." יוסף התעקש. "מה קורה אצלך? אתה נראה מוטרד בזמן האחרון."
"זה סתם, יוסף. אני פשוט לא ישן מספיק בלילות."
"קרה משהו?"
"לא קרה שום דבר, יוסף." אמרתי את האמת. "אולי נכין קפה?"
הלכתי לישון מאוחר, וכשקמתי היה יום שבת, קור עז שרף את כל גופי, ולא עזרו לי לא המזגן, שבקושי עבד גם ברגעים בהם התחשק לו לעבוד, ולא התנור, שרק אחד משני הכפתורים שלו בכלל הדליק משהו. פתחתי את החלון וראיתי את העיר כולה בלבן. לשנייה הלב שלי קפץ מהתרגשות, ושקלתי לתלות עגילי תנינים על האוזניים, אלא שבבחינה מדוקדקת יותר של הרחוב הבנתי שמדובר בברד. עדיין, היה משהו בשטות הדכאונית הזאת, כמעט בדיחה, של בן אדם שמצפה כל החיים לשלג ובסוף מתלהב מברד, משהו שהצליח לעודד אותי איכשהו. השעה הייתה יחסית מאוחרת, אבל מבחינתי היה בוקר והכנתי לעצמי כוס תה, הפעם בכוס זכוכית, ופינקתי את התיון הזול, שהיה, אגב, התה הכי טעים בעיניי, בחתיכת לימון וכמה עלים של נענע. התקשרתי לסבא שלי.
"אתה רוצה משהו לשתות?" הוא שאל אותי אחרי שעה, כשהגעתי לבית שלו. "תה? קפה? צ'קוטנה?" אומנם הצ'קוטנה הגיעה אלינו מאליגטוריה לפני עשרות שנים, ועדיין בודדים היו האנשים בגיל של סבא שלי שידעו להכין או לשתות אותה.
"אני בסדר, תודה."
"נו בחייך, שתה משהו."
"שתיתי תה לפני שעה."
"אז בוא תשתה קפה." הוא אמר, לחץ על הכפתור בקומקום הפלסטיק הישן, שעוד עבד בדרך נס, והתיישב על כסא במטבח לידי. בסלון, מחשב מהסוג הישן, עם מקלדת ועכבר ואינטרנט, השמיע שירים ישנים. הרגשתי מוגן. כל כך הרבה זכרונות בבית הזה, עם שני האחים הגדולים ואחותי הקטנה, שאת כולם לא ראיתי מה שלפתע הרגיש כמו נצח; והמחשב הזה, שפעם היה שיא הטכנולוגיה, שסבתא אסרה עליי לגעת בו בתור ילד כי הוא היה יקר מאוד והיא פחדה שאשבור אותו, היום לא יכול כבר להועיל בכלום לאף אחד, חוץ מלסבא שלי, שעדיין שומע בו מוזיקה ואוסר עליי לגעת בו. "נו, איך הולך בבית ספר?"
"בסדר. אתה יודע. מלמדים."
"לימדת אתמול?"
"כן."
"מה לימדת?" הוא שאל בעניין, וכזה הוא היה, מתעניין באמת.
"ה-1 במאי 2065."
הוא שתק, הסתכל הצידה וקם לבדוק מה עם המים החמים.
"סליחה." אמרתי. "לא התכוונתי להזכיר..."
"אל תתנצל." הוא רטן. "תאמין לי שאני זוכר הכל, אם יזכירו לי ואם לא יזכירו לי."
הסתכלתי עליו מרים את הקומקום הישן, מוזג מים לשתי כוסות קפה, מוסיף חלב. הוא נראה שקוע כל כולו בפעולת המזיגה, או יותר נכון מעמיד פנים שכך הדבר. הוא בחיים לא דיבר איתנו על השריפה. בקושי לבת שלו, אמא שלי, הוא לא סיפר כלום. ככה גם סבתא. כזה היה הדור הזה. דיסקרטיים, מתביישים, הכבוד מעל הכל. הוא לא רצה לדבר איתנו על אובדן ובכי וכאב.
"סבא." אמרתי.
בשתיקה הוא הניח את שתי הכוסות על השולחן. "אל תשתה עדיין, זה רותח." הוא שוב התיישב מולי.
"סבא. אולי..."
"אל תחשוב על זה אפילו, גדי." הוא פסק.
"בסדר." אחזתי בזרועו בעדינות. "אני מתנצל. מה עם השש-בש באינטרנט, כבר עשית מיליונים?"
יום ראשון הגיע. "מישהו זוכר על מה דיברנו בשיעור שעבר?"
אלכס, עם עגילי-התנין, הצביעה. החוויתי בידי לכיוונה. "על השריפות ועל אליגטוריה."
"נכון מאוד." הנהנתי. אפשר להגיד עליה הרבה דברים, חשבתי לי, אבל היא לגמרי מקשיבה בשיעורים. "ואת יודעת מה קרה בשנה שאחר כך?"
"מלחמת 'אדם לתנין'!" אבנר התפרץ. הוא זכר את השיעור הקודם.
"יפה מאוד." חייכתי, רווי-נחת מהתלמידים המצטיינים שלי. לחצתי על כפתור בקיר, שהפך את הלוח למפת המזרח התיכון. "ב-2 באוקטובר, 2066, המדינות שסביבנו פותחות עלינו באש." הצבעתי על המדינות. "סוריה, לבנון, מצרים, עיראק. סביר להניח שהיינו עומדים בפני קטסטרופה, אלמלא הסיוע שקיבלנו מאליגטוריה. אליגטור שלח לעזרתנו את יחידת העילית החזקה ביותר של צבא אליגטוריה, גדוד תנין, ועד מהרה הסתבר לנו שהם לוחמים חזקים, או אכזריים, הרבה יותר מכל בן-אנוש." היה שקט חסר-עניין בכיתה. אולי נסחפתי בדיבור. "בכל מקרה, אנחנו חייבים הרבה מאוד לתנינים האלה ולאל אליגטור."
בנסיעה חזרה הביתה, חשבתי על סבא שלי, שלא הסכים לדבר על העבר. תהיתי מה הוא חווה שם בשריפה הגדולה בחיפה, שהוא מעולם לא הסכים לדבר עליו. לחצתי על מסך המגע ברכב והגעתי לשיחה עם אמא שלי.
"אמא."
"גדי, חמוד, מה שלומך?"
"בסדר. מה נשמע?"
"הכל טוב. מתי אתה מגיע אלינו?"
"בקרוב, בקרוב." נתתי את התשובה הקבועה. "אני צריך לשאול אותך משהו. יש לך דקה?"
"כן."
"סבא דיבר איתך אי פעם על השריפה בחיפה?"
"אף פעם. לא הסכים להגיד מילה."
"למה?"
"אין לי מושג. הוא לא דיבר על זה אף פעם. האמת, הוא תמיד מתעצבן כשמדברים איתו על זה, אז ככל שהוא מזדקן ככה אני פחות מעזה לשאול אותו. זה כבר לא בריא להתעצבן בגיל הזה. למה?"
"דיברתי איתו על זה." אמרתי, וכשראיתי בזווית העין מה שנראה כמו הרמת גבה חשדנית, הוספתי: "בטעות."
"לא נורא. הוא אמר משהו?"
"לא."
"אני לא חושבת שנשמע את הסיפור ממנו כבר. חבל."
"כן."
"תבוא אלינו."
"אני אבוא." הבטחתי.
יוסף פתח את הבקבוק והעביר לי. בירה נשר, הבחירה של אליגטוריה.
"מה אתה חושב על אליגטור?" שאלתי.
"מה?" יוסף לא הבין.
"אתה מאמין?"
"מאמין... אני לא יודע למה יש להאמין. נראה לי שהוא קיים. אליגטוריה קיימת והתנינים הדוחים האלה בוודאי קיימים."
"אתה לא אוהב אותם, אה."
"לא אוהב אותם? אני בסדר. זה הם שלא
אוהבים אותנו, גדי. מסתכלים עלינו כאילו אנחנו איזה קופים, כאילו הקסמים הפלצניים
שלהם מאליגטוריה זה תרבות והמוזיקה שלנו זה בידור להמונים."
"נראה לי שאתה קצת מגזים. אתה יודע, יש עדויות מסוימות שאליגטור עצמו לבש חולצות של לד זפלין."
"לא הוכח מעולם, גדי."
"אבל אפשר להאמין לזה." סיכמתי וקמתי על רגליי. "אני חושב שאני אלך לישון מוקדם היום. צריך לקום לעבודה מחר."
"השעה שש וחמישים." שמעתי קול דיגיטלי נשי מתוך שינה.
שמתי שעון מעורר לשש וחצי. "אולי רק עוד..."
"השעה שבע וחמש דקות."
"כוס עמק." קמתי בזריזות, מתחשבן עם עצמי על חוסר היכולת שלי לקום מוקדם, על חוסר היכולת שלי לעמוד בהתחייבות, על חוסר היכולת הכרוני שלי להיות בן-אדם נורמלי שקם בכל בוקר באותה שעה, בלי לדחות את השעון המעורר ובלי לאחר לבית הספר. תוך כדי התארגנות הרתחתי מים, והנחתי כפית סוכר ותיון בתוך כוס חד-פעמית.
בית הספר, חשבתי לעצמי, המקום המזדיין הזה, עם הילדים האלה, שכל כך מעצבנים אותי, שרק מחפשים לריב איתי כדי להעביר כמה שיותר מהר את השיעור היסטוריה המשעמם הזה שאני מעביר להם, היסטוריה שבכלל לא מעניינת אותם. מצאתי את עצמי פונה ימינה לצפת.
עמדתי מול בניין אבן עתיק, ישן וצנוע. צמחים מטפסים עיטרו את האבנים החומות. המקום הזה היה בן מאות שנים, והסתכלתי עליו בהדרת כבוד גדולה. על דלת הכניסה שמרו שני פסלי אבן של תנינים לוחמים. נכנסתי פנימה בזהירות, אל תוך חדר ישן, שבו עמדו כיסאות ריקים במעגל, אולי עשרים כיסאות, ורק כסא אחד היה מאויש – ישב עליו אליגטוריאן, לבוש בגלימות כחולות, אוחז במקל ארוך ומוזהב.
"שלום." אמרתי.
"ברוך הבא." הוא אמר בחום. "אתה רוצה לשבת?"
הנימוס חייב. התיישבתי בכסא לידו. היינו שנינו יחד ומסביבנו כיסאות ריקים.
"אני יכול להציע לך משהו לשתות? עוד נשארה לי קצת צ'קוטנה מהלילה."
"תודה, שתיתי בדרך לפה." חייכתי, נזכר בכוס חד-פעמית, שנותנת בית לכפית סוכר ולתיון, שיושבת על השיש במטבח ועדיין מחכה שאמזוג לתוכה מים רותחים. "האמת, אני לא בטוח מה אני עושה כאן."
"אנשים בדרך כלל באים לבית הזה כשהם לא יודעים." הוא היה אדיב, הקול שלו היה נעים, וכשישבתי לידו שמתי לב שהוא האליגטוריאן הזקן הראשון שראיתי בחיי. העיניים שלו היו תכולות, עדינות, למודות כאב. "אליגטור מציב בפנינו מבחנים גדולים."
"לא ידעתי שאני עומד למבחן." ניסיתי להישמע מכבד ככל האפשר.
"כולנו עומדים למבחן כל הזמן." הוא חייך. "ואליגטור הוא לא מורה רך."
שתקתי.
"מה מפריע לך, חבר?" הוא שאל אותי.
"מה מפריע לי." אמרתי, כמעט בציניות. "אני לא מצליח להירדם בלילה, לא מצליח לקום בבוקר. העבודה נהייתה בלתי נסבלת. אני אמור להיות שם עכשיו. אבל לא הייתי מסוגל להגיע היום לעבודה. לראות את הילדים האלה עוד פעם. הם מפחידים אותי. תמיד הם הפחידו אותי, אבל ניסיתי לשקר לעצמי שאני יכול לנצח את הפחד הזה. אבל אני לא יכול לנצח אותו. לא אותו ולא שום פחד אחר, במיוחד לא את הפחד להיות לבד."
הייתה שתיקה ארוכה. הוא הסתכל עליי בעיני התכלת שלו, חושב על משהו, אולי על הדברים שאמרתי, אולי על דברים של אליגטוריאנים. כל כך קשה להבין אותם. לבסוף הוא קטע את הדממה ואמר: "קוראים לי קיימן." הוא הושיט לי יד תנינית. תניני אליגטוריה, כך זכרתי, רואים בגילוי שמם לבן-אנוש ככבוד גדול, כזה שרובנו לא ראויים לו. חשתי אסיר-תודה.
"אני גדי." לחצתי את ידו, והרגשתי בה חום גדול, לא החום הפיזי שמוכר לי מהעולם שלנו, אלא חום אחר, רגשי יותר, וגם אנושי מאוד.
"הייתי רוצה מאוד לעזור לך, גדי." קיימן אמר. "אבל אני מרגיש שהתשובה שלך נמצאת במקום אחר."
"אצלי?"
"אצל סבא שלך."
בהיתי בו לרגע. מצמצתי.
"תבוא לבקר." הוא אמר. "גם אצל ההורים שלך."
"אתה בא לפה הרבה בזמן האחרון." סבא שלי אמר. "או שאתה ממש נהנה איתי או שאתה ממש צריך משהו." זה היה חוש ההומור שלו, ציני ואמיתי לחלוטין.
"אני רוצה לשמוע." ניסיתי להזהר. "על השריפה."
"כבר דיברתי איתך על זה..."
"תקשיב. בבקשה." קטעתי אותו. "אני מוכרח לדעת. אני לא יודע למה. אבל אני רוצה לשמוע. זה חשוב לי. זה מטריד אותי. אני רוצה לשמוע את הסיפור שלך."
"אני לא מספר."
"סבא."
"מה הבעיה לקרוא ספר על השריפה?"
"אני מורה להיסטוריה. קראתי מספיק ספרים. זה לא אותו דבר."
הוא שתק לרגע, מסתכל על הבית, על המטבח, על המחשב הישן. "כנס לאינטרנט ותחפש אחד במאי אלפיים שישים וחמש ישראל."
"אינטרנט?" פלטתי כמעט בצחוק. "יש היום דברים הרבה יותר..."
"תיכנס כבר לאינטרנט!" הוא כעס. לא רציתי להכעיס אותו יותר. התיישבתי ליד המכונה הפרימיטיבית והקלדתי בשורת החיפוש את מה שרצה שאקליד. האופציה הראשונה שקיבלתי הייתה: "הפלישה האליגטוריאנית." האופציה השנייה: "הסכסוך האנושי-תניני." השלישית: "מסך הברזל הישראלי."
"מה זה הדברים האלה?" שאלתי את סבא שלי. "יכול להיות שהמחשב התחרפן?"
"המחשב בסדר גמור, גדי. האינטרנט כל כך פרימיטיבי שהמשטר לא טרח לצנזר אותו."
לחצתי על האופציה הראשונה. ב-1 למאי 2065, כך היה כתוב על המרקע, נפתח לראשונה השער בין אליגטוריה ליקום 1, בעיר חיפה שבישראל. מתוך השער יצאו מאות לוחמים אליגטוריאנים, ששרפו שטחים נרחבים מהעיר והרגו כל בן-אנוש שנתקלו בו. צבא ההגנה לישראל נשלח לעצור את הכוח הפולש, אך ברגע האמת חיילי גדוד "תנין" הפנו את נשקם כנגד מדינת ישראל. (נאמר שמלכתחילה הגדוד הורכב משתולים תומכי אליגטוריה, אך הדברים לא הוכחו מעולם.) לאחר לחימה של כמה ימים, ואבידות כבדות מהצד הישראלי ומחיילי הסיוע האמריקאים, מדינת ישראל נכנעה ואליגטור לקח את השליטה על ישראל, סגר את גבולותיה והציב בפני האזרחים את 'מסך הברזל הישראלי'.
"זה." אמרתי. "זה ערימה של שטויות, סבא."
"תלחץ על הקישור."
"איזה קישור? על מה אתה מדבר?"
הוא לקח את עכבר-המחשב ולחץ במקומי על הקישור. מסך הברזל הישראלי – כינוי שניתן למערכת הצנזורה המורכבת והמסועפת שמפעיל האל אליגטור במדינת ישראל. המשכתי לקרוא, והדברים נראו לי כמו סיפור בדיוני. הדבר הראשון שצונזר הוא דת.
"איך זה הגיוני, הרי כל העיר העתיקה בצפת, הייתי שם היום אפילו, זה הכל מקדשים בני מאות שנים."
"אליגטור יכול לשנות את רצף הזמן, גדי, אבל הוא לא יכול לשנות את הזכרונות שלי." סבא שלי פתח מגירה שהייתה בשולחן-המחשב, והוציא ממנה שלושה חפצים. הוא הניח אותם על השולחן בחדות: שרשרת זהובה עם תליון בצורת כוכב מוזר שלא הכרתי, כומתה זהובה ותג יחידה של גדוד תנין.
"זה," הוא הצביע על השרשרת. "זה מגן-דוד. זה סימן של הדת היהודית. אני יהודי, וסבא של חבר שלך יוסף, כנראה מוסלמי." לא הכרתי את השמות ולא הבנתי את משמעותם.
"ואלה." הוא הצביע על הכומתה ותג היחידה. "היו שלי. אני שירתתי בגדוד תנין, יחידת העילית החזקה ביותר של צה"ל, גם ב-1 למאי, 2065."
"מה אתה אומר?"
"מה שאתה חושב שאני אומר." הוא התיישב על הכסא לידי, כמעט קרס לתוכו. העיניים שלו נצצו. "הייתי ילד, גדי, ילד טיפש, חייל ממושמע, ואנחנו היינו גדוד עלית, טובים יותר מכל השאר, לא נותנים דין וחשבון לאף אחד. אמרו לנו שהגדודים האחרים הם הבוגדים שנכנעו לאליגטוריה, שאנחנו האחרונים שנותרו להגן על האנושות." הוא בכה.
"די." אמרתי לו, אחזתי בידו. "זה לא משנה, סבא."
"זה משנה. מחקו לנו את הכל, גדי. את המורשת ואת ההיסטוריה. כל מה שנשאר לי זה השרשר הזה." הוא אחז בשרשרת בחוזקה.
"זה לא נכון." חיבקתי אותו. "יש לך עוד הרבה יותר."
סמכתי על סבא שלי. סלחתי לו; למעשה אפילו לא כעסתי עליו בשום שלב. אבל לא ידעתי אם להאמין לכל הקונסיפרציה שקראתי במחשב שלו. האינטרנט היה רשת המידע הראשונה, ומקורות היסטוריים רבים טענו שרוב מוחלט של המידע שהופיע בו היה שקרים של בעלי אינטרסים של אותה תקופה. מצד שני, חשבתי לעצמי, אולי גם זה רק שקר שאליגטור הפיץ כדי שלא נאמין לאינטרנט. ולמה בכלל הוא לא חסם את האינטרנט לגישה שלי, אם הוא מסוגל לגלוש בזמן ולמחוק כל כך הרבה מידע. הדברים לא הסתדרו.
נכנסתי אל לב כרמיאל. ההיכל היה גבוה ורחב, מלא בפסלים ובציורים, שבן-אנוש כמוני לא לגמרי הצליח להבין את התוכן שלהם. מאבטחים אליגטוריאנים עמדו בכל פינה, אוחזים ברמחים וחרבות. בתוכו היו כיסאות מסודרים במעגל, ממש כמו בחדר של קיימן בצפת, רק בכמות עצומה, אולי חמש-מאות כיסאות. חשבתי על קיימן, האליגטוריאן האדיב שבלי להגיד הרבה עזר לי הרבה, שאפילו גילה לי את שמו, וחשבתי על הכותרת שראיתי במחשב, 'הסכסוך האנושי-תניני'. אם הדברים היו נכונים, הרי שקיימן הוא כמובן, מיסיונר כובש ושקרן גדול, אבל הוא לא הרגיש לי כמו אחד כזה. והיה בו משהו, הרגשתי, חתיכה קטנה מאיזושהי אמת.
הכסאות במעגל כולו היו מלאים באנשים, רובם דתיים, קירחים עם עגילי תנין ממתכת, אך לא מעט מהם חילוניים. תהיתי כמה מהם היו אמורים להיות נוצרים, או יהודים. הטלתי ספק בכל דבר שהוא. תפסתי לי כסא ליד צעירה דתייה.
"גדי!" היא אמרה בהתלהבות.
לקח לי רגע לזהות את התלמידה שלי. "אלכס." אמרתי, מופתע ואיכשהו שמח לראות פרצוף מוכר בתוך ים השקרים. "מה שלומך?"
"חשבתי שאתה לא מהחזקים בדת." היא אמרה, שמחה.
"את יודעת." חייכתי בלי שמחה. "אליגטור מציב בפנינו מבחנים גדולים."
היא נראתה מופתעת ומאושרת. היא פשפשה בתיק שלה ולבסוף מצאה בו שקית בד קטנה ואדומה, קשורה בחוט. "אני רוצה שתיקח את זה."
"מה?"
"זה מוג'ו." הנחתי לה להסביר לי למרות שידעתי היטב את החומר. "הכהנים האליגטוריאנים הקדומים לימדו אותנו להכין אותם. הם שומרים עלינו מצרה. אבל המצווה מחייבת לתת אותם לאדם בעת הצורך." היא עצרה לרגע, מסמיקה.
"את מרגישה שאני בעת הצורך." אמרתי. היא שתקה. בעדינות לקחתי את השקית. "זה בסדר." הרגשתי לרגע כמו המורה הטוב, מלא-החיים, שדמיינתי שאהייה כשהייתי רק סטודנט לחינוך, "תסמכי על התחושות שלך." היא הייתה מרוצה.
כעבור כמה דקות, נכנס לתוך ההיכל אליגטוריאן, שלבש גלימות מוזהבות, דומות לאלו שקיימן לבש, אבל מעוטרות בזהב, ומקושטות בשרוכים מוזהבים. כולו נראה זוהר ומנצנץ וגם מטה הזהב שלו היה מפואר בהרבה. הוא נעמד באמצע המעגל, ואליגטוריאן אחד, שנראה פשוט וזוטר ממנו, נעמדו מצד ימין שלו.
"ערב טוב לכולם." הכהן המנצנץ בירך. "מי ייתן והקורבן יהיה מוצלח גם השנה." כל הקהל מחא כפיים ואני הבנתי את גודל הטעות שעשיתי, דווקא היום מכל הימים בשנה, כשבחרתי להיכנס למקדש לב כרמיאל. רציתי לקום וללכת, אבל ידעתי, כמו כל אחד מיושבי המעגל, מהו העונש על יציאה מהמעגל לאחר שהחל הטקס.
"כמו בכל שנה מאז התכנסות האל בפירמידת הבדידות, אנחנו מקריבים שני קורבנות, אחד אליגטוריאן ואחד אנושי, כדי לקדש את הקשר בין שני העמים. זהו הנציג של אליגטוריה." הכהן הצביע על האליגטוריאן הזוטר הזה, שהעיניים שלו לא הביעו דבר. "מי מכם יהיה הנציג האנושי?"
כל מאות היושבים במעגל, המאבטחים, והכהן – כולם שתקו. דממה מוחלטת. ואז היא קמה על רגליה.
"אלכס!" משכתי בידה. "מה את עושה!?" כולם שמעו אותי, והחלו התלחשויות סוערות בקהל. שלושה מאבטחים אליגטוריאנים נעמדו ביני לבין אלכס, מקיפים אותי.
"דממה!" צעקתו של הכהן הדהדה בכל ההיכל העצום והשתרר שקט מוחלט. "מי את?" הוא נעמד קרוב אליה.
"אני אלכס. נולדתי כאן, בכרמיאל."
הכהן הנהן. "הברכה נתונה לילידי כרמיאל, עיר הקודש, כידוע." הוא הביט בי, בוחן את התופעה שהייתי. "ומי זה? את מכירה אותו?"
"זה המורה שלי, גד. הוא איש טוב. הוא גם מורה טוב." היא אמרה. "הוא פשוט דואג לי."
"צריך לכבד את המורים שלנו." הכהן פסק. "את מסכימה איתי?"
היא הנהנה, והיה נדמה לי שהיא קצת רעדה. הכהן פנה אליי, מזיז ממני את המאבטחים, מסתכל ישירות בעיניי. "המורה גד. למרות שהפרעת בטקס הקדוש ביותר שלנו, אני נותן לך את הכבוד הראוי למורה. אתה זוכה לכבוד שרק טובי אליגטוריה מקבלים; זכות הבחירה."
הוא נשמע לי דובר אמת, אבל גם מסוכן מאוד.
"היום, לכבוד החג, אני מעניק לך את הזכות לבחור מי יהיה הקורבן האנושי." היו כמה שניות של כפיים שהדהדו בכל האולם, אחר כך שקט מוחלט.
"מה אם אני אוותר על זכות הבחירה שלי?" שאלתי.
"אתה לא תוותר עליה." הכהן חייך אליי, כאילו היינו שותפים לסוד. "יש לך..." הוא עצר לרגע, הסתכל בשעון גדול שתלה על הקיר, שחישב את הזמן ביחידות זמן אליגטוריאניות. "בדיוק טריסקה אחת לחשוב על זה." הוא היה מרוצה. "שזה שלוש דקות ושבע עשרה שניות בזמנים שלכם."
ההיכל כולו היה שקט, והשיחה שלי עם אלכס הדהדה בכל החדר. זה היה מכוון, ידעתי. הכהן רצה שכל הקהל ישמע את הדרמה, שההופעה תהייה טובה, ואולי הצופים אפילו ילמדו משהו בסוף מדמותו של המורה המיוסר.
"אני קמתי, גד. אני הייתי מוכנה לזה." אלכס כעסה עליי, והיה בקול שלה אלמנט של אכזבה.
"אני מצטער, אלכס. את עדיין צעירה כל כך..." אמרתי. "בכל מקרה, אני לא אוכל לחיות עם עצמי אם אני אשלח מישהו אחר למות."
"מי נתן לך את הזכות? להחליט?" היא הייתה פגועה. "אני בחרתי לקום. ואם אתה לא תבחר בי השנה, גד, אני אקום שוב בשנה הבאה, ובכל שנה אחריה עד שיבחרו בי."
"למה?"
"כי אני לא מסוגלת יותר."
"אבל..." רציתי להגיד לה שהיא כל כך צעירה, שיש לה כל כך הרבה מה לחיות בשבילו, שהדברים ישתפרו בהמשך. אבל לא האמנתי בזה. הרגשתי בדיוק כמוה. לשנינו לא חיכה שום דבר יפה יותר בהמשך החיים, רק חיים שלמים בתוך רשת השקרים של האל אליגטור, והבדידות היא מה שהביא את שנינו לתוך ההיכל הזה, לתוך המורבידיות, לתוך הנכונות חסרת המעצורים להקריב את חיינו למען מטרה נעלה, כי בעיניים שלנו לחיים שלנו אין ערך.
אבל ראיתי מעבר לזה. הסתכלתי על התלמידה הזאת, ילדה צעירה וקירחת, עם תנינים על האוזניים והבנתי את הסתירה. שנינו היינו מוכנים למות. אבל היא לא הסכימה שאני אמות, ואני בוודאי לא הסכמתי שהיא תמות. אנחנו מוכנים להקריב רק את עצמנו. המטרה לא הייתה נעלה מספיק בשביל להקריב מישהו אחר. רק את עצמנו.
והיה את העניין הפשוט של זכות הבחירה, הקדושה והנשגבת כל כך באליגטוריה. הבחירה הייתה בידיים שלי, ואני רציתי שאלכס תחייה.
"אלכס." אמרתי לבסוף. "אם את מתכננת לבוא לכאן בשנה הבאה ולהקריב את עצמך לאל אליגטור..." בשלב הזה נשמעו עשרות קולות מזועזעים מהשימוש הנלוז בשם האל. "אני לא אוכל לעצור אותך. ואין לי שום דבר להגיד לך שישנה את דעתך. רק תזכרי דבר אחד."
"הזמן נגמר!" הכהן הגדול צחק, ושני מאבטחים תפסו אותי והרחיקו אותי מאלכס ההמומה.
במרכז המעגל עמדנו שלושה – האליגטוריאן הזוטר מימין, הכהן המטורף במרכז ואני משמאלו. הוא הניף מטה מוזהב, שראשו החל לזהור באור כתום.
"בשם הקשר המקודש," הוא התחיל לנאום, "בשם האל אליגטור, שבלעדיו כל הארץ הזו הייתה שממה שרופה, ואליגטוריה הייתה עומדת בתוהו ובוהו מוחלט." האור הכתום שבקע מתוך המטה החל להיות גדול יותר, לצבוע את כל ההיכל בכתום כהה ועמוק. הרגשתי חום גדול, נוראי.
"אני מ..." הוא התחיל לדבר ברוב אתוס, ואז בפתאומיות האור הכתום כבה. הכהן נפל על הרצפה, ורק האליגטוריאן הזוטר נותר, עומד מעליו עם סכין קטנה ומוזרה, תוצרת אליגטוריה.
עמדתי המום בזמן שהמאבטחים האליגוטריאנים הצליחו לתפוס ולהרוג אותו, לא לפני שהוא הרג עוד כמה מהם בעזרת הסכין המוזרה, שהתפוגגה ברגע שהוא מת. בהיכל הייתה המולה גדולה. ראיתי בני-אנוש מאמינים רצים ממקום למקום, ושמעתי רעש גדול, שבהיכל המהדהד הפך לרעש ענק. עמדתי המום במקומי עד שאלכס תפסה אותי ולקחה אותי מחוץ להיכל, אל הפאב הזוהר והרעשני.
היא לקחה אותי אל שולחן פינתי, רחוק מאנשים, הזמינה שני בקבוקי בירה נשר מהמלצרית והתחילה לדבר במהירות.
"אתה פשוט לא מסוגל להבין רמז, אה?" היא כעסה, שולפת מתוך התיק שלה סכין, בדיוק כמו של האליגטוריאן בהיכל, מניחה אותה על השולחן מולי בעצבים. "כמעט דפקת הכל."
"על מה את מדברת?" קטעתי אותה.
"טוב." היא עצרה את עצמה. "אני מניחה שהכל מאוד מבלבל. באמת לא ידעת כלום, אה? על מסך הברזל."
"רק לאחרונה למדתי."
"לא משנה." היא אמרה. "מסך הברזל ייפול. אנחנו דואגים לזה."
היא הפכה לתנין, תנין גדל-מימדים, קשוח ומפחיד יותר מכל אליגטוריאן שראיתי בימי חיי, לובש ג'ינס בהיר, נעלי אולסטאר אדומות וחולצה של לד זפלין. את העיניים שלו הסתירו משקפי שמש בסגנון ג'ון לנון. שנינו ישבנו אחד מול השני ושתינו את הבירות שלנו.
"גדי, תגיד לי." הוא אמר, מושיט יד לקערית הבוטנים החריפים שעמדה בין שנינו. "מה אני אמור לעשות עכשיו?"
"אתה..." נפעמתי. "אתה אליגטור?"
"לא, גדי," הוא נשמע כעוס במיוחד, "אני הסבתא של האל אליגטור, באתי לדבר איתך על רגשות, בסדר!? בוא תספר לי איך היה לגדול בפריפריה, ואיך היחסים שלך עם אמא."
שתקתי. הוא עצר לרגע כדי לנשום, הכניס שתי בוטנים לפיו. "עכשיו תקשיב לי." הוא אמר. "אין לי היום סבלנות למשחקים האנושיים האלה. לאכול איתך פלאפל, לשתות איתך בירה. עשית לי כל כך הרבה בלאגן."
הייתי המום מכדי להגיב. פשוט בהיתי באל המופלא שנגלה לעיניי.
"עברת היום את המבחן שלי, גדי." הוא אמר בחוסר חשק. "ולמדת שיעור חשוב על הדמיון בין חיים למוות." נראה היה שהוא קצת נרגע. הוא הרים את הבירה ולגם ממנה. "ואני מתנצל שאין לי יותר זמן לשבת איתך ולהסביר לך." הוא הניח את הבירה על השולחן. "אבל אתה והחברים שלך, אלכס וקיימן, והתנין הדוקר הזה שרצח את הכהן שלי, כולכם עשיתם לי כל כך הרבה בלאגן היום, שאני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל לתקן הכל. ואני בכלל אמור להיות בהתבודדות."
"תבטל את מסך הברזל." פסקתי.
הוא התעלם מההצעה שלי, שלף קופסת נובלס מקומטת מהג'ינס שלו והכניס סיגריה לפה. "תמיד אהבתי בני אדם, כי אפשר לדבר איתם בכנות, ואני רוצה לדבר איתך בכנות, גדי." הוא הדליק את הסיגריה ועישן ממנה. "כל עוד רק בני האדם התנגדו לי, לא הייתה לי שום בעיה. קצת גלישה בזמן, קצת קסם שחור, והכל חוזר למסלול הרגיל שבו אני שולט ביקום הזה. אבל מאז שהתחילו לערוק אליגטוריאנים..." הוא שאף עשן מהסיגריה והוציא אותו לאט. "הזמן כולו התחיל להתחרפן. הם לא מודעים לכוח שלהם, ואני לא יודע כמה זמן אני אוכל להחזיק הכל יציב."
"למה אתה מספר לי את כל זה?" שאלתי, מופתע מיכולתי לנהל שיחה עם האל שישב מולי, אולי האליגטוריאן הכי מוגזם שראיתי בחיי, אבל גם כל כך אנושי.
היד התנינית שלו שאחזה בסיגריה שלחה כלפיי אצבע מזהירה. "אני רוצה להגיד לך באופן חד משמעי." טון הדיבור שלו הפך קשה יותר. "זכות הבחירה באליגטוריה היא דבר קדוש – לא כל טמבל מקבל אותה." הוא הניח את הסיגריה הבוערת במאפרה. "תבחר נכון את הצד שאתה לוקח במלחמה הבאה, כי אני לא אהייה נחמד כמו בקודמת. אתה מורה להיסטוריה, אתה יודע כמה נחמד הייתי."
"אני לא מפחד."
"טוב מאוד, גדי. אני לא רוצה שתפחד ממני."
כעבור מצמוץ אחד בדיוק אליגטור חזר להיות אלכס, שכנראה דיברה ארוכות בזמן שאליגטור התעסק עם המוח שלי. הסיגריה של אליגטור עדיין בערה במאפרה. "טוב," אלכס סיכמה בזריזות, ולי לא היה נעים להודות שלא הקשבתי, "זה הסיפור על רגל אחת. אין זמן ליותר מזה." היא קמה על רגליה. "יש לך אוטו?"
"כן." עניתי. "לאן אנחנו הולכים?"
"למצוא את קפטן ג'רארד."
"נראה לי שאתה קצת מגזים. אתה יודע, יש עדויות מסוימות שאליגטור עצמו לבש חולצות של לד זפלין."
"לא הוכח מעולם, גדי."
"אבל אפשר להאמין לזה." סיכמתי וקמתי על רגליי. "אני חושב שאני אלך לישון מוקדם היום. צריך לקום לעבודה מחר."
"השעה שש וחמישים." שמעתי קול דיגיטלי נשי מתוך שינה.
שמתי שעון מעורר לשש וחצי. "אולי רק עוד..."
"השעה שבע וחמש דקות."
"כוס עמק." קמתי בזריזות, מתחשבן עם עצמי על חוסר היכולת שלי לקום מוקדם, על חוסר היכולת שלי לעמוד בהתחייבות, על חוסר היכולת הכרוני שלי להיות בן-אדם נורמלי שקם בכל בוקר באותה שעה, בלי לדחות את השעון המעורר ובלי לאחר לבית הספר. תוך כדי התארגנות הרתחתי מים, והנחתי כפית סוכר ותיון בתוך כוס חד-פעמית.
בית הספר, חשבתי לעצמי, המקום המזדיין הזה, עם הילדים האלה, שכל כך מעצבנים אותי, שרק מחפשים לריב איתי כדי להעביר כמה שיותר מהר את השיעור היסטוריה המשעמם הזה שאני מעביר להם, היסטוריה שבכלל לא מעניינת אותם. מצאתי את עצמי פונה ימינה לצפת.
עמדתי מול בניין אבן עתיק, ישן וצנוע. צמחים מטפסים עיטרו את האבנים החומות. המקום הזה היה בן מאות שנים, והסתכלתי עליו בהדרת כבוד גדולה. על דלת הכניסה שמרו שני פסלי אבן של תנינים לוחמים. נכנסתי פנימה בזהירות, אל תוך חדר ישן, שבו עמדו כיסאות ריקים במעגל, אולי עשרים כיסאות, ורק כסא אחד היה מאויש – ישב עליו אליגטוריאן, לבוש בגלימות כחולות, אוחז במקל ארוך ומוזהב.
"שלום." אמרתי.
"ברוך הבא." הוא אמר בחום. "אתה רוצה לשבת?"
הנימוס חייב. התיישבתי בכסא לידו. היינו שנינו יחד ומסביבנו כיסאות ריקים.
"אני יכול להציע לך משהו לשתות? עוד נשארה לי קצת צ'קוטנה מהלילה."
"תודה, שתיתי בדרך לפה." חייכתי, נזכר בכוס חד-פעמית, שנותנת בית לכפית סוכר ולתיון, שיושבת על השיש במטבח ועדיין מחכה שאמזוג לתוכה מים רותחים. "האמת, אני לא בטוח מה אני עושה כאן."
"אנשים בדרך כלל באים לבית הזה כשהם לא יודעים." הוא היה אדיב, הקול שלו היה נעים, וכשישבתי לידו שמתי לב שהוא האליגטוריאן הזקן הראשון שראיתי בחיי. העיניים שלו היו תכולות, עדינות, למודות כאב. "אליגטור מציב בפנינו מבחנים גדולים."
"לא ידעתי שאני עומד למבחן." ניסיתי להישמע מכבד ככל האפשר.
"כולנו עומדים למבחן כל הזמן." הוא חייך. "ואליגטור הוא לא מורה רך."
שתקתי.
"מה מפריע לך, חבר?" הוא שאל אותי.
"מה מפריע לי." אמרתי, כמעט בציניות. "אני לא מצליח להירדם בלילה, לא מצליח לקום בבוקר. העבודה נהייתה בלתי נסבלת. אני אמור להיות שם עכשיו. אבל לא הייתי מסוגל להגיע היום לעבודה. לראות את הילדים האלה עוד פעם. הם מפחידים אותי. תמיד הם הפחידו אותי, אבל ניסיתי לשקר לעצמי שאני יכול לנצח את הפחד הזה. אבל אני לא יכול לנצח אותו. לא אותו ולא שום פחד אחר, במיוחד לא את הפחד להיות לבד."
הייתה שתיקה ארוכה. הוא הסתכל עליי בעיני התכלת שלו, חושב על משהו, אולי על הדברים שאמרתי, אולי על דברים של אליגטוריאנים. כל כך קשה להבין אותם. לבסוף הוא קטע את הדממה ואמר: "קוראים לי קיימן." הוא הושיט לי יד תנינית. תניני אליגטוריה, כך זכרתי, רואים בגילוי שמם לבן-אנוש ככבוד גדול, כזה שרובנו לא ראויים לו. חשתי אסיר-תודה.
"אני גדי." לחצתי את ידו, והרגשתי בה חום גדול, לא החום הפיזי שמוכר לי מהעולם שלנו, אלא חום אחר, רגשי יותר, וגם אנושי מאוד.
"הייתי רוצה מאוד לעזור לך, גדי." קיימן אמר. "אבל אני מרגיש שהתשובה שלך נמצאת במקום אחר."
"אצלי?"
"אצל סבא שלך."
בהיתי בו לרגע. מצמצתי.
"תבוא לבקר." הוא אמר. "גם אצל ההורים שלך."
"אתה בא לפה הרבה בזמן האחרון." סבא שלי אמר. "או שאתה ממש נהנה איתי או שאתה ממש צריך משהו." זה היה חוש ההומור שלו, ציני ואמיתי לחלוטין.
"אני רוצה לשמוע." ניסיתי להזהר. "על השריפה."
"כבר דיברתי איתך על זה..."
"תקשיב. בבקשה." קטעתי אותו. "אני מוכרח לדעת. אני לא יודע למה. אבל אני רוצה לשמוע. זה חשוב לי. זה מטריד אותי. אני רוצה לשמוע את הסיפור שלך."
"אני לא מספר."
"סבא."
"מה הבעיה לקרוא ספר על השריפה?"
"אני מורה להיסטוריה. קראתי מספיק ספרים. זה לא אותו דבר."
הוא שתק לרגע, מסתכל על הבית, על המטבח, על המחשב הישן. "כנס לאינטרנט ותחפש אחד במאי אלפיים שישים וחמש ישראל."
"אינטרנט?" פלטתי כמעט בצחוק. "יש היום דברים הרבה יותר..."
"תיכנס כבר לאינטרנט!" הוא כעס. לא רציתי להכעיס אותו יותר. התיישבתי ליד המכונה הפרימיטיבית והקלדתי בשורת החיפוש את מה שרצה שאקליד. האופציה הראשונה שקיבלתי הייתה: "הפלישה האליגטוריאנית." האופציה השנייה: "הסכסוך האנושי-תניני." השלישית: "מסך הברזל הישראלי."
"מה זה הדברים האלה?" שאלתי את סבא שלי. "יכול להיות שהמחשב התחרפן?"
"המחשב בסדר גמור, גדי. האינטרנט כל כך פרימיטיבי שהמשטר לא טרח לצנזר אותו."
לחצתי על האופציה הראשונה. ב-1 למאי 2065, כך היה כתוב על המרקע, נפתח לראשונה השער בין אליגטוריה ליקום 1, בעיר חיפה שבישראל. מתוך השער יצאו מאות לוחמים אליגטוריאנים, ששרפו שטחים נרחבים מהעיר והרגו כל בן-אנוש שנתקלו בו. צבא ההגנה לישראל נשלח לעצור את הכוח הפולש, אך ברגע האמת חיילי גדוד "תנין" הפנו את נשקם כנגד מדינת ישראל. (נאמר שמלכתחילה הגדוד הורכב משתולים תומכי אליגטוריה, אך הדברים לא הוכחו מעולם.) לאחר לחימה של כמה ימים, ואבידות כבדות מהצד הישראלי ומחיילי הסיוע האמריקאים, מדינת ישראל נכנעה ואליגטור לקח את השליטה על ישראל, סגר את גבולותיה והציב בפני האזרחים את 'מסך הברזל הישראלי'.
"זה." אמרתי. "זה ערימה של שטויות, סבא."
"תלחץ על הקישור."
"איזה קישור? על מה אתה מדבר?"
הוא לקח את עכבר-המחשב ולחץ במקומי על הקישור. מסך הברזל הישראלי – כינוי שניתן למערכת הצנזורה המורכבת והמסועפת שמפעיל האל אליגטור במדינת ישראל. המשכתי לקרוא, והדברים נראו לי כמו סיפור בדיוני. הדבר הראשון שצונזר הוא דת.
"איך זה הגיוני, הרי כל העיר העתיקה בצפת, הייתי שם היום אפילו, זה הכל מקדשים בני מאות שנים."
"אליגטור יכול לשנות את רצף הזמן, גדי, אבל הוא לא יכול לשנות את הזכרונות שלי." סבא שלי פתח מגירה שהייתה בשולחן-המחשב, והוציא ממנה שלושה חפצים. הוא הניח אותם על השולחן בחדות: שרשרת זהובה עם תליון בצורת כוכב מוזר שלא הכרתי, כומתה זהובה ותג יחידה של גדוד תנין.
"זה," הוא הצביע על השרשרת. "זה מגן-דוד. זה סימן של הדת היהודית. אני יהודי, וסבא של חבר שלך יוסף, כנראה מוסלמי." לא הכרתי את השמות ולא הבנתי את משמעותם.
"ואלה." הוא הצביע על הכומתה ותג היחידה. "היו שלי. אני שירתתי בגדוד תנין, יחידת העילית החזקה ביותר של צה"ל, גם ב-1 למאי, 2065."
"מה אתה אומר?"
"מה שאתה חושב שאני אומר." הוא התיישב על הכסא לידי, כמעט קרס לתוכו. העיניים שלו נצצו. "הייתי ילד, גדי, ילד טיפש, חייל ממושמע, ואנחנו היינו גדוד עלית, טובים יותר מכל השאר, לא נותנים דין וחשבון לאף אחד. אמרו לנו שהגדודים האחרים הם הבוגדים שנכנעו לאליגטוריה, שאנחנו האחרונים שנותרו להגן על האנושות." הוא בכה.
"די." אמרתי לו, אחזתי בידו. "זה לא משנה, סבא."
"זה משנה. מחקו לנו את הכל, גדי. את המורשת ואת ההיסטוריה. כל מה שנשאר לי זה השרשר הזה." הוא אחז בשרשרת בחוזקה.
"זה לא נכון." חיבקתי אותו. "יש לך עוד הרבה יותר."
סמכתי על סבא שלי. סלחתי לו; למעשה אפילו לא כעסתי עליו בשום שלב. אבל לא ידעתי אם להאמין לכל הקונסיפרציה שקראתי במחשב שלו. האינטרנט היה רשת המידע הראשונה, ומקורות היסטוריים רבים טענו שרוב מוחלט של המידע שהופיע בו היה שקרים של בעלי אינטרסים של אותה תקופה. מצד שני, חשבתי לעצמי, אולי גם זה רק שקר שאליגטור הפיץ כדי שלא נאמין לאינטרנט. ולמה בכלל הוא לא חסם את האינטרנט לגישה שלי, אם הוא מסוגל לגלוש בזמן ולמחוק כל כך הרבה מידע. הדברים לא הסתדרו.
נכנסתי אל לב כרמיאל. ההיכל היה גבוה ורחב, מלא בפסלים ובציורים, שבן-אנוש כמוני לא לגמרי הצליח להבין את התוכן שלהם. מאבטחים אליגטוריאנים עמדו בכל פינה, אוחזים ברמחים וחרבות. בתוכו היו כיסאות מסודרים במעגל, ממש כמו בחדר של קיימן בצפת, רק בכמות עצומה, אולי חמש-מאות כיסאות. חשבתי על קיימן, האליגטוריאן האדיב שבלי להגיד הרבה עזר לי הרבה, שאפילו גילה לי את שמו, וחשבתי על הכותרת שראיתי במחשב, 'הסכסוך האנושי-תניני'. אם הדברים היו נכונים, הרי שקיימן הוא כמובן, מיסיונר כובש ושקרן גדול, אבל הוא לא הרגיש לי כמו אחד כזה. והיה בו משהו, הרגשתי, חתיכה קטנה מאיזושהי אמת.
הכסאות במעגל כולו היו מלאים באנשים, רובם דתיים, קירחים עם עגילי תנין ממתכת, אך לא מעט מהם חילוניים. תהיתי כמה מהם היו אמורים להיות נוצרים, או יהודים. הטלתי ספק בכל דבר שהוא. תפסתי לי כסא ליד צעירה דתייה.
"גדי!" היא אמרה בהתלהבות.
לקח לי רגע לזהות את התלמידה שלי. "אלכס." אמרתי, מופתע ואיכשהו שמח לראות פרצוף מוכר בתוך ים השקרים. "מה שלומך?"
"חשבתי שאתה לא מהחזקים בדת." היא אמרה, שמחה.
"את יודעת." חייכתי בלי שמחה. "אליגטור מציב בפנינו מבחנים גדולים."
היא נראתה מופתעת ומאושרת. היא פשפשה בתיק שלה ולבסוף מצאה בו שקית בד קטנה ואדומה, קשורה בחוט. "אני רוצה שתיקח את זה."
"מה?"
"זה מוג'ו." הנחתי לה להסביר לי למרות שידעתי היטב את החומר. "הכהנים האליגטוריאנים הקדומים לימדו אותנו להכין אותם. הם שומרים עלינו מצרה. אבל המצווה מחייבת לתת אותם לאדם בעת הצורך." היא עצרה לרגע, מסמיקה.
"את מרגישה שאני בעת הצורך." אמרתי. היא שתקה. בעדינות לקחתי את השקית. "זה בסדר." הרגשתי לרגע כמו המורה הטוב, מלא-החיים, שדמיינתי שאהייה כשהייתי רק סטודנט לחינוך, "תסמכי על התחושות שלך." היא הייתה מרוצה.
כעבור כמה דקות, נכנס לתוך ההיכל אליגטוריאן, שלבש גלימות מוזהבות, דומות לאלו שקיימן לבש, אבל מעוטרות בזהב, ומקושטות בשרוכים מוזהבים. כולו נראה זוהר ומנצנץ וגם מטה הזהב שלו היה מפואר בהרבה. הוא נעמד באמצע המעגל, ואליגטוריאן אחד, שנראה פשוט וזוטר ממנו, נעמדו מצד ימין שלו.
"ערב טוב לכולם." הכהן המנצנץ בירך. "מי ייתן והקורבן יהיה מוצלח גם השנה." כל הקהל מחא כפיים ואני הבנתי את גודל הטעות שעשיתי, דווקא היום מכל הימים בשנה, כשבחרתי להיכנס למקדש לב כרמיאל. רציתי לקום וללכת, אבל ידעתי, כמו כל אחד מיושבי המעגל, מהו העונש על יציאה מהמעגל לאחר שהחל הטקס.
"כמו בכל שנה מאז התכנסות האל בפירמידת הבדידות, אנחנו מקריבים שני קורבנות, אחד אליגטוריאן ואחד אנושי, כדי לקדש את הקשר בין שני העמים. זהו הנציג של אליגטוריה." הכהן הצביע על האליגטוריאן הזוטר הזה, שהעיניים שלו לא הביעו דבר. "מי מכם יהיה הנציג האנושי?"
כל מאות היושבים במעגל, המאבטחים, והכהן – כולם שתקו. דממה מוחלטת. ואז היא קמה על רגליה.
"אלכס!" משכתי בידה. "מה את עושה!?" כולם שמעו אותי, והחלו התלחשויות סוערות בקהל. שלושה מאבטחים אליגטוריאנים נעמדו ביני לבין אלכס, מקיפים אותי.
"דממה!" צעקתו של הכהן הדהדה בכל ההיכל העצום והשתרר שקט מוחלט. "מי את?" הוא נעמד קרוב אליה.
"אני אלכס. נולדתי כאן, בכרמיאל."
הכהן הנהן. "הברכה נתונה לילידי כרמיאל, עיר הקודש, כידוע." הוא הביט בי, בוחן את התופעה שהייתי. "ומי זה? את מכירה אותו?"
"זה המורה שלי, גד. הוא איש טוב. הוא גם מורה טוב." היא אמרה. "הוא פשוט דואג לי."
"צריך לכבד את המורים שלנו." הכהן פסק. "את מסכימה איתי?"
היא הנהנה, והיה נדמה לי שהיא קצת רעדה. הכהן פנה אליי, מזיז ממני את המאבטחים, מסתכל ישירות בעיניי. "המורה גד. למרות שהפרעת בטקס הקדוש ביותר שלנו, אני נותן לך את הכבוד הראוי למורה. אתה זוכה לכבוד שרק טובי אליגטוריה מקבלים; זכות הבחירה."
הוא נשמע לי דובר אמת, אבל גם מסוכן מאוד.
"היום, לכבוד החג, אני מעניק לך את הזכות לבחור מי יהיה הקורבן האנושי." היו כמה שניות של כפיים שהדהדו בכל האולם, אחר כך שקט מוחלט.
"מה אם אני אוותר על זכות הבחירה שלי?" שאלתי.
"אתה לא תוותר עליה." הכהן חייך אליי, כאילו היינו שותפים לסוד. "יש לך..." הוא עצר לרגע, הסתכל בשעון גדול שתלה על הקיר, שחישב את הזמן ביחידות זמן אליגטוריאניות. "בדיוק טריסקה אחת לחשוב על זה." הוא היה מרוצה. "שזה שלוש דקות ושבע עשרה שניות בזמנים שלכם."
ההיכל כולו היה שקט, והשיחה שלי עם אלכס הדהדה בכל החדר. זה היה מכוון, ידעתי. הכהן רצה שכל הקהל ישמע את הדרמה, שההופעה תהייה טובה, ואולי הצופים אפילו ילמדו משהו בסוף מדמותו של המורה המיוסר.
"אני קמתי, גד. אני הייתי מוכנה לזה." אלכס כעסה עליי, והיה בקול שלה אלמנט של אכזבה.
"אני מצטער, אלכס. את עדיין צעירה כל כך..." אמרתי. "בכל מקרה, אני לא אוכל לחיות עם עצמי אם אני אשלח מישהו אחר למות."
"מי נתן לך את הזכות? להחליט?" היא הייתה פגועה. "אני בחרתי לקום. ואם אתה לא תבחר בי השנה, גד, אני אקום שוב בשנה הבאה, ובכל שנה אחריה עד שיבחרו בי."
"למה?"
"כי אני לא מסוגלת יותר."
"אבל..." רציתי להגיד לה שהיא כל כך צעירה, שיש לה כל כך הרבה מה לחיות בשבילו, שהדברים ישתפרו בהמשך. אבל לא האמנתי בזה. הרגשתי בדיוק כמוה. לשנינו לא חיכה שום דבר יפה יותר בהמשך החיים, רק חיים שלמים בתוך רשת השקרים של האל אליגטור, והבדידות היא מה שהביא את שנינו לתוך ההיכל הזה, לתוך המורבידיות, לתוך הנכונות חסרת המעצורים להקריב את חיינו למען מטרה נעלה, כי בעיניים שלנו לחיים שלנו אין ערך.
אבל ראיתי מעבר לזה. הסתכלתי על התלמידה הזאת, ילדה צעירה וקירחת, עם תנינים על האוזניים והבנתי את הסתירה. שנינו היינו מוכנים למות. אבל היא לא הסכימה שאני אמות, ואני בוודאי לא הסכמתי שהיא תמות. אנחנו מוכנים להקריב רק את עצמנו. המטרה לא הייתה נעלה מספיק בשביל להקריב מישהו אחר. רק את עצמנו.
והיה את העניין הפשוט של זכות הבחירה, הקדושה והנשגבת כל כך באליגטוריה. הבחירה הייתה בידיים שלי, ואני רציתי שאלכס תחייה.
"אלכס." אמרתי לבסוף. "אם את מתכננת לבוא לכאן בשנה הבאה ולהקריב את עצמך לאל אליגטור..." בשלב הזה נשמעו עשרות קולות מזועזעים מהשימוש הנלוז בשם האל. "אני לא אוכל לעצור אותך. ואין לי שום דבר להגיד לך שישנה את דעתך. רק תזכרי דבר אחד."
"הזמן נגמר!" הכהן הגדול צחק, ושני מאבטחים תפסו אותי והרחיקו אותי מאלכס ההמומה.
במרכז המעגל עמדנו שלושה – האליגטוריאן הזוטר מימין, הכהן המטורף במרכז ואני משמאלו. הוא הניף מטה מוזהב, שראשו החל לזהור באור כתום.
"בשם הקשר המקודש," הוא התחיל לנאום, "בשם האל אליגטור, שבלעדיו כל הארץ הזו הייתה שממה שרופה, ואליגטוריה הייתה עומדת בתוהו ובוהו מוחלט." האור הכתום שבקע מתוך המטה החל להיות גדול יותר, לצבוע את כל ההיכל בכתום כהה ועמוק. הרגשתי חום גדול, נוראי.
"אני מ..." הוא התחיל לדבר ברוב אתוס, ואז בפתאומיות האור הכתום כבה. הכהן נפל על הרצפה, ורק האליגטוריאן הזוטר נותר, עומד מעליו עם סכין קטנה ומוזרה, תוצרת אליגטוריה.
עמדתי המום בזמן שהמאבטחים האליגוטריאנים הצליחו לתפוס ולהרוג אותו, לא לפני שהוא הרג עוד כמה מהם בעזרת הסכין המוזרה, שהתפוגגה ברגע שהוא מת. בהיכל הייתה המולה גדולה. ראיתי בני-אנוש מאמינים רצים ממקום למקום, ושמעתי רעש גדול, שבהיכל המהדהד הפך לרעש ענק. עמדתי המום במקומי עד שאלכס תפסה אותי ולקחה אותי מחוץ להיכל, אל הפאב הזוהר והרעשני.
היא לקחה אותי אל שולחן פינתי, רחוק מאנשים, הזמינה שני בקבוקי בירה נשר מהמלצרית והתחילה לדבר במהירות.
"אתה פשוט לא מסוגל להבין רמז, אה?" היא כעסה, שולפת מתוך התיק שלה סכין, בדיוק כמו של האליגטוריאן בהיכל, מניחה אותה על השולחן מולי בעצבים. "כמעט דפקת הכל."
"על מה את מדברת?" קטעתי אותה.
"טוב." היא עצרה את עצמה. "אני מניחה שהכל מאוד מבלבל. באמת לא ידעת כלום, אה? על מסך הברזל."
"רק לאחרונה למדתי."
"לא משנה." היא אמרה. "מסך הברזל ייפול. אנחנו דואגים לזה."
היא הפכה לתנין, תנין גדל-מימדים, קשוח ומפחיד יותר מכל אליגטוריאן שראיתי בימי חיי, לובש ג'ינס בהיר, נעלי אולסטאר אדומות וחולצה של לד זפלין. את העיניים שלו הסתירו משקפי שמש בסגנון ג'ון לנון. שנינו ישבנו אחד מול השני ושתינו את הבירות שלנו.
"גדי, תגיד לי." הוא אמר, מושיט יד לקערית הבוטנים החריפים שעמדה בין שנינו. "מה אני אמור לעשות עכשיו?"
"אתה..." נפעמתי. "אתה אליגטור?"
"לא, גדי," הוא נשמע כעוס במיוחד, "אני הסבתא של האל אליגטור, באתי לדבר איתך על רגשות, בסדר!? בוא תספר לי איך היה לגדול בפריפריה, ואיך היחסים שלך עם אמא."
שתקתי. הוא עצר לרגע כדי לנשום, הכניס שתי בוטנים לפיו. "עכשיו תקשיב לי." הוא אמר. "אין לי היום סבלנות למשחקים האנושיים האלה. לאכול איתך פלאפל, לשתות איתך בירה. עשית לי כל כך הרבה בלאגן."
הייתי המום מכדי להגיב. פשוט בהיתי באל המופלא שנגלה לעיניי.
"עברת היום את המבחן שלי, גדי." הוא אמר בחוסר חשק. "ולמדת שיעור חשוב על הדמיון בין חיים למוות." נראה היה שהוא קצת נרגע. הוא הרים את הבירה ולגם ממנה. "ואני מתנצל שאין לי יותר זמן לשבת איתך ולהסביר לך." הוא הניח את הבירה על השולחן. "אבל אתה והחברים שלך, אלכס וקיימן, והתנין הדוקר הזה שרצח את הכהן שלי, כולכם עשיתם לי כל כך הרבה בלאגן היום, שאני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל לתקן הכל. ואני בכלל אמור להיות בהתבודדות."
"תבטל את מסך הברזל." פסקתי.
הוא התעלם מההצעה שלי, שלף קופסת נובלס מקומטת מהג'ינס שלו והכניס סיגריה לפה. "תמיד אהבתי בני אדם, כי אפשר לדבר איתם בכנות, ואני רוצה לדבר איתך בכנות, גדי." הוא הדליק את הסיגריה ועישן ממנה. "כל עוד רק בני האדם התנגדו לי, לא הייתה לי שום בעיה. קצת גלישה בזמן, קצת קסם שחור, והכל חוזר למסלול הרגיל שבו אני שולט ביקום הזה. אבל מאז שהתחילו לערוק אליגטוריאנים..." הוא שאף עשן מהסיגריה והוציא אותו לאט. "הזמן כולו התחיל להתחרפן. הם לא מודעים לכוח שלהם, ואני לא יודע כמה זמן אני אוכל להחזיק הכל יציב."
"למה אתה מספר לי את כל זה?" שאלתי, מופתע מיכולתי לנהל שיחה עם האל שישב מולי, אולי האליגטוריאן הכי מוגזם שראיתי בחיי, אבל גם כל כך אנושי.
היד התנינית שלו שאחזה בסיגריה שלחה כלפיי אצבע מזהירה. "אני רוצה להגיד לך באופן חד משמעי." טון הדיבור שלו הפך קשה יותר. "זכות הבחירה באליגטוריה היא דבר קדוש – לא כל טמבל מקבל אותה." הוא הניח את הסיגריה הבוערת במאפרה. "תבחר נכון את הצד שאתה לוקח במלחמה הבאה, כי אני לא אהייה נחמד כמו בקודמת. אתה מורה להיסטוריה, אתה יודע כמה נחמד הייתי."
"אני לא מפחד."
"טוב מאוד, גדי. אני לא רוצה שתפחד ממני."
כעבור מצמוץ אחד בדיוק אליגטור חזר להיות אלכס, שכנראה דיברה ארוכות בזמן שאליגטור התעסק עם המוח שלי. הסיגריה של אליגטור עדיין בערה במאפרה. "טוב," אלכס סיכמה בזריזות, ולי לא היה נעים להודות שלא הקשבתי, "זה הסיפור על רגל אחת. אין זמן ליותר מזה." היא קמה על רגליה. "יש לך אוטו?"
"כן." עניתי. "לאן אנחנו הולכים?"
"למצוא את קפטן ג'רארד."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה